וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"תאג"ד" האמריקאית, יפני בלונדון וטרגדיית נעורים: סקירת סדרות חדשות

היאקוזה זולגת ללונדון, קבוצת חובשים באפגניסטן מסתבכת בצרות, בלש בריטי פועל לא לפי הנהלים, מאבקי אגו בקבוצת מעודדות ונערים מחפשים משמעות. זה מה שחשבנו על "המאבק של קנזו", "68 וויסקי", "ההודאה", "מחפשים את אלסקה" ו-"Dare Me"

טריילר "וויסקי 68", הגרסה האמריקאית של תאג"ד/טריילר "וויסקי 68", הגרסה האמריקאית של "תאג"ד"

המאבק של קנזו (Giri/Haji)

מה: דרמת פשע בריטית/יפנית בת שמונה פרקים של BBC ונטפליקס, בכיכובם של קלי מקדונלד, טאקהירו הירה וג'סטין לונג. קנזו מורי הוא בלש מטוקיו שנשלח ללונדון באמתלה של לימודי קורס שמלמדת בלשית מקומית, שרה ויצמן, כדי לאתר בעיר את אחיו יוטו, שהצטרף לשורות היאקוזה ומבוקש באשמת רצח. לשם משימתו נעזר קנזו ברודני, נוכל יפני-בריטי שמתפרנס ממכירת מין וסמים. אם ייכשל, מלחמה עקובה מדם עלולה לפרוץ בין משפחות היאקוזה בטוקיו.

מה חשבנו: "חובה/בושה", זוהי משמעות "גירי/האג'י", השם המקורי ביפנית, ואל אלה אפשר להוסיף "כפרה" - המוטיב המרכזי שמנחה את הדמויות בלב הדרמה הזו. הסיפור המרכזי עצמו לא מאוד מלהיב או מקורי, וכבר מלכתחילה די ברור מה צריך לקרות כדי שהפלונטר ייפתר. מעבר לכך, רבות מהדמויות נוהגות בחוסר אחריות מעצבן שמסגיר מראש את המשך העלילה, ואחד המרכיבים הכי חשובים של הסדרה, מעשיה ומניעיה של שרה, לא זוכים בשום שלב להסבר מניח את הדעת. זה משהו שמעיד על הכלל - על אף שמבורך לזקק את הסיפור בשמונה פרקים, נראה שחלק ניכר נותר לא מפותח דיו, בעיקר בכל הנוגע ליחסים בין הדמויות. בין קנזו לאשתו, בין קנזו לבתו, בין רודני לשאר עולמו.

ויחד עם זאת, היא עובדת. רגעיה המותחים אכן מותחים, רגעיה המרגשים אכן מרגשים, לפעמים היא גם מאוד מצחיקה הודות להומור היבש של רודני. נדמה כי על החוסרים שלה מפצה "המאבק של קנזו" בכמה אלמנטים שהופכים אותה ליצירה יפה ומיוחדת. מפגש התרבויות לבדו מזריק פנימה רעננות רבה, יש משהו מרתק בקצוות שנפגשים - היאקוזה היפנית, יום כיפור היהודי, מסיבות הגייז בלונדון, אפילו יפן העירונית מול יפן הכפרית. ומה שבעיקר מרומם את הסדרה הוא הפיוט שלה. על הכל שורה כובד ראש לירי שמקנה לסיפור מין תחושה של מעשייה מיתולוגית, ומגיע לשיא בפרק האחרון עם סצנה כה נועזת שלא כולם בהכרח יתחברו אליה, אבל מי שכן ימצא בה שיא יפהפה ומרגש מאוד של יצירה יוצאת דופן.

68 Whiskey

מה: העיבוד האמריקאי של "תאג"ד" ברשת פראמאונט ("תפוס את שורטי"), המעתיק את ההתרחשות מהבסיס הישראלי ועוקב אחר עולמם של חובשים מחלקים שונים של החברה האמריקאית, שמוצבים בבסיס באפגניסטן המכונה "בית היתומים". רובאק, הגיבור שמקביל לתומר קאפון (סם קילי האירי), מנסה להרוויח כסף על ידי מכירת תרופות לפטרון של הכפר המקומי. טרם ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: על המקור הישראלי "תאג"ד" כתבנו כאן לפני יותר משלוש שנים שיש בו חומר גלם לסדרה בעלת משמעות. אם כן, עיבוד אמריקאי עם תקציב גדול, שבדרך זו או אחרת מקמץ את ארבעים הפרקים בני 30 הדקות של המקור לכדי עונה אחת עם עשרה פרקים בני 45 דקות, בהכרח יהפוך את החומר הזה למשהו הדוק ויעיל יותר, נכון? מתברר שלא ממש. את השוליים המרושלים שהיו ל"תאג"ד" בשל מה שנראה כמהירות הפקה, "68 וויסקי" הופכת לתסריט דבילי ומוגזם, עם לא מעט רגעים מופרכים עד כאב - בראשם שני חיילים שמפקידים את נשקם כשהם נכנסים לבית עוין כדי לבצע בו עסקה.

למרות זאת, כמו במקור, גם בעיבוד האמריקאי יש לא מעט קסם שמצדיק את הצפייה בו. הגם שהסדרה מתרחקת מהסיפור המקורי, היא עדיין כוללת לא מעט סצנות דומות. כאלה שמציגות שילוב בין קלילות לטרגדיה כמתבקש מתפקידם של חובשים קרביים, הווי צבאי מבדר וכימיה טובה בין הדמויות (רובן ככולן, אגב, יפות בהרבה מהממוצע, כמתבקש).

אך במקביל יש הפרדה מהותית גדולה בין נקודות המוצא של המקור ושל העיבוד, כזו שנובעת מההבדל בין הצבא הישראלי לאמריקאי. על אף הגוונים האפורים ש"תאג"ד" השכילה לצבוע בהם את מעשי הצבא בעונה הראשונה, ועל אף ששירות צבאי בבסיס סגור גם ככה מרגיש כמו יקום מקביל, ב-"68 וויסקי" הכל מועצם בשל העובדה שמדובר בנוכחות הצבאית בארץ זרה. שכבה נוספת של אבסורד מתווספת לגרסה האמריקאית כבר מהרגע הראשון, מהסוג שהכרנו בקלאסיקות אמריקאיות כמו "מלכוד 22" (כולל בעיבוד הטלוויזיוני החדש-יחסית והמצוין) ובעיקר "מ.א.ש", העוסקת אף היא בכוח רפואה צבאי בארץ נוכריה ומשלבת בין קלילות לרצינות. הממד הזה מסייע לרגעים ההזויים-בואכה-מטופשים יותר להתקבל יותר בסלחנות, ומקנה ל-"68 וויסקי" תחושה שהכל יכול לקרות בה.

עוד בוואלה

אס"ק ביש: "תאג"ד" היא חומר גלם לסדרת דרמה בעלת משמעות

לכתבה המלאה
המאבק של קנזו, Giri / Haji. נטפליקס,
יפה ומיוחדת. "המאבק של קנזו"/נטפליקס

ההודאה (A Confession)

מה: דרמת מתח בריטית המבוססת על סיפור אמיתי, בכיכובם של מרטין פרימן ("שרלוק", "פארגו") אימלדה סטונטון (סדרת סרטי "הארי פוטר", "מליפיסנט") ושיבון פינרן ("אחוזת דאונטון", "עמק האושר"). סטיב פולצ'ר (פרימן), חוקר בכיר במשטרה, לוקח על עצמו את חקירת היעלמותה של שון אוקלגן, בחורה צעירה שלא חזרה מבילוי לילי. הוא משוכנע שהיא עדיין בחיים, ויוצא למרוץ נגד הזמן למצוא אותה לפני שיהיה מאוחר מדי, מוכן לשבור את כל החוקים על מנת לעשות זאת. במהלך חקירת החשוד בחטיפה הוא מקבל החלטה קריטית שחוקיותה מוטלת בספק, עלולה לפגוע בהעמדתו לדין של החשוד, מסכנת את הקריירה שלו, ומשנה את חייו ואת חיי כל האנשים הקשורים לחקירה. הסדרה זמינה ב-yes.

מה חשבנו: כל פרק של "ההודאה" נפתח בכיתוב שהיא מבוססת על הסיפור האמיתי המגובה באמצעות ראיונות ותחקירים, אולם רק בקרדיטים בסוף חושפת הסדרה כי עלילתה מבוססת על הספר של סטיב פולצ'ר עצמו. כלומר, החד-צדדיות שלה מובנית. אולי מאחר שהיא מבוססת על אירועים אמיתיים, ניכר ניסיון לשוות לה לוק קצת "מחוספס", "רציני", המתבטא בצילום תזזיתי שמעיק לא פעם, ואפילו בעצם ליהוקו של הכוכב הראשי שלה. הפורטה של מרטין פרימן כאיש החביב והפמיליארי שכולנו נזדהה איתו אמור לשרת את תפקידו כאן כפולצ'ר, אבל כבר מהדקות הראשונות של "ההודאה" נדמה שהשחקן קצת על אוטומט. הפרצופים והמניירות המוכרים שלו עוד מימי "המשרד" הבריטית כאילו נשלפו לטובת הסדרה בלי לעבות אותם או להוסיף להם ערך חדש.

למרות זאת, "ההודאה" מעניינת מאוד. הדבקות שלה באירועים כפי שהתרחשו הופכים אותה למקורית בהרבה משאר סדרות נוסחה, בלי שמעבר לפינה תציץ מוסכמה תסריטאית שנראה אותה מגיעה מקילומטרים. מה שמתחיל כעלילה סטנדרטית של חקירת רצח, הופך לסיפור מעניין על המלחמה בתהליכים נוקשים, על חוסר צדק בשירותו של הצדק. כזה שהופך את החד-צדדיות שעלולה להיות בסדרה לכדי סיפוק מכך שפולצ'ר זוכה לספר את הסיפור שלו. ואם פרימן קצת חיוור בתפקיד הזה, אימלדה סטונטון מפצה עליו בתפקיד ממגנט, מלא חמלה, קושי ולב.

Dare Me

מה: דרמת מתח של רשת USA בהפקתו של פיטר ברג ("אורות ליל שישי"). כמו הדרמה המוערכת ההיא, גם הפעם מוקד העניין נמצא בבית ספר תיכון של עיירה קטנה. בניגוד אליה, הפעם קבוצת המעודדות ולא קבוצת הפוטבול מספקת את ההתרחשויות הסוערות. מערכת היחסים של שתי חברות נפש בשנתן האחרונה בתיכון נקלעת לסחרור מסוכן בעקבות מאבקי אגו בתוך הקבוצה, לאחר הגעתה של מאמנת חדשה וקשוחה לקבוצה. טרם ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: "Dare Me" היא דוגמה מובהקת לסדרות שמיישמות לטוב וגם לרע את כל הציפיות המוקדמות מהן. אם ציפיתם למקובלות נגד מדוכאות, לנחשקות נגד דחויות ולהרבה מאוד מיניות מופגנת ולא מופגנת בחסות הפירמידות, הפונפונים וקריאות העידוד - זה בדיוק מה שתקבלו. לפרקים היא נראית כמו חיקוי סיני של הדבר האמיתי, כזה שנראה כמו דרמות תיכון מוצלחות, אבל מרגיש מעט זול.

הטקסטים, בעיקר כאלה שנתונים מראש לפורענות כמו נאומי מוטיבציה של מאמנת לחניכותיה, מרגישים לא אחת נדושים. גם המשחק של כמעט כל חברות הקאסט (רובן ככולן אלמוניות) סובל לא אחת מחריקות, בין אם מדובר במאמץ יתר או בחוסר יכולת להביע רגש אמין. אבל למרות כל אלה, "Dare Me" עדיין מצליחה להיות מבדרת ומסקרנת. אולי מפני שרמזים לעתיד לבוא נחשפים בפנינו כבר בתחילתה, ודווקא הדרך שהובילה אליו נבנית בצורה יעילה ולפרקים אף מורטת עצבים, כשכל אחת משלוש הגיבורות נמשכת אליו כמעט בעל כורחה. יש משהו ממכר בהתפתחות הבלתי נמנעת הזאת, במדרון אל התהום שהולך ומתהווה לאיטו.

ובכלל, גם אם אינן עקביות באיכות המשחק, יש משהו מעורר הזדהות בגיבורות הסדרה - בעיקר אדי הנלון (הריזן פ. גווארדיולה) שתמימותה וכוונותיה הטובות עומדות בסתירה לאפלה ההולכת ומתעצמת מסביבה. וכך בין מיניות מתפרצת, סחיטה, חברות, משחקי כוח ובגידות, מתגלה "Dare Me" כדרמת תיכון שדומה להמון דברים שכבר ראינו, ועדיין ניחנת במספיק רגש ומתח כדי להחזיר אותנו גם לפרק הבא.

Looking For Alaska

מה: רומן הביכורים של ג'ון גרין ("אשמת הכוכבים"), שיועד במקור להיות סרט קולנוע, הפך כעבור עשור של פיתוח למיני-סדרה של הולו. העלילה מגוללת את סיפורו של מיילס האלטר (צ'ארלי פלאמר, "להישען על פיט"), נער ביישן ומנוכר, שעוזב את בית הוריו לטובת פנימייה באלבמה. שם הוא מתוודע ליריבויות עזות, צובר חברויות ומתוודע לנערה שתשנה את חייו. ג'וש שוורץ ("האו.סי") עומד מאחורי הסדרה וגם ביים את פרק הסיום. טרם ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: הכוכבים לא אשמים. אם כבר צריך להודות להם על החיבור הקוסמי בין ג'ון גרין לג'וש שוורץ, שהצליח להפוך את היצירה העדינה והרגישה הזאת לסדרה שמגיעה לה. כל מי שקרא ולו ספר אחד פרי עטו של גרין מכיר את היכולת שלו להישאר רומנטי אבל לא קיטשי, טראגי אבל לא מקאברי, מרגש אבל לא דורך על בלוטות הרגש. שוורץ, שהיה אחראי לאחת מסדרות הנעורים המצליחות ביותר בטלוויזיה, זכה ליצור עוד סדרה המתרחשת בעשור הראשון של שנות האלפיים. למעשה, כשמיילס האלטר מגיע לראשונה למחנה קולבר קריק ב-2005, "האו.סי" בדיוק התחילה את העונה השלישית שלה.

"מחפשים את אלסקה" הוא לכאורה סיפור ההתבגרות של מיילס (שנראה כמו ניצול של להקת הנסון, או לחלופין הסולן העתידי של ניקלבק), אבל הסדרה משדרגת אותו הרבה יותר. דמויות המשנה שליוו את הגרסה הספרותית הפכו בגרסה הטלוויזיונית משמעותיים ובולטים הרבה יותר. צ'יפ (דני לאב המצוין), שותפו של מיילס לחדר, היה לבן בגרסה המקורית וכאן הפיכתו לשחור מאפשרת לשים את הקונטקסט של אלבמה ויחסי הגזע שלה באופן חכם ברקע של הסיפור. אבל זו בעיקר אלסקה (קריסטין פרוסת') שהופכת מסוג של פנטזיה חמקמקה ומעט גנרית בגרסה הכתובה, לדמות מרתקת בזכות עצמה.

את כל אלה מצליח שוורץ לשזור באותו טון מהורהר של הספר. תחביבו הגדול של מיילס הוא שינון מילותיהן האחרונות של דמויות היסטוריות, תוצאה ישירה של העובדה שקרא רק ביוגרפיות היסטוריות ותמיד קפץ לסופן. הגישה הזאת מצליחה לצייר את כל חברי הפנימייה וכמובן את גיבור הסדרה כספר פתוח שעדיין לא נכתב, אבל כזה שהפחד הקיומי מרחף מעליו כל העת. "מחפשים את אלסקה" מתעלת בחכמה את הגישה הזאת לדרמת תיכון סוערת ומהנה, אבל גם לחיפוש אחר משמעות. בכך שמה מצליח לתעתע, שכן על אף האבן השואבת שהיא דמותה הכריזמטית והאניגמטית של אלסקה, כל אחת מהדמויות כאן נמצאת בסוג כלשהו של חיפוש.

את כל הדרמות הפילוסופיות, הפיזיות והרגשיות האלה מלווה שוורץ בפסקול מופלא, כהרגלו. מי שהפך את "האו.סי" למכרה אינדי מופלא, שגילה לעולם לא מעט להקות והרכבים מעולים, עושה זאת כאן שוב. שירים יפהפיים ונשכחים מהעשור הראשון של שנות האלפיים וקאברים נהדרים להם, מפציעים כאן כמעט מדי סצנה וטוענים עוד יותר את שדה המוקשים של סיפור ההתבגרות הזה. הבימוי הרגיש והצילום היפה של "מחפשים את אלסקה" הופכים אותה למסע כואב, מרגש ומצחיק, שלא מותח את הישארותו מעבר לצורך. שמונה פרקים מההתחלה עד לסוף, שחושפים כבר מלכתחילה אירוע מכונן. בניגוד למקרים רבים בהם מדובר בגימיק, כאן הדרך אליו וממנו חשובות לא פחות.

"מחפשים את אלסקה" היא יצירה סוחפת לרומנטיקנים באשר הם. כן, היא לעתים הולכת גדול ודרמטי מדי, אבל איכשהו זה רק מעניק לה עוד חן. בפרפרזה על טיילור סוויפט, היא נשבעת להישאר מלודרמטית ונאמנה לאהוביה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully