פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אהבות יומרניות, רציחות משמימות וגאוות בארון: סקירת סדרות חדשות

      ההיסטוריה הכואבת של גאים בטלוויזיה, חידוש יומרני ומיותר לקלאסיקה, בחור נאלץ לשמור על שתי אחיותיו הנערות, מותחן בריטי משמים וצפוי ונקמה מדממת שמוגשת חמה. זה מה שחשבנו על "מחוץ לארון בטלוויזיה", "נאמנות גבוהה", "הכל יהיה בסדר", "Deadwater Fell" ו-"Reprisal"

      אהבות יומרניות, רציחות משמימות וגאוות בארון: סקירת סדרות חדשות
      הולו

      Visible: Out on Television

      מה: הקומיקאית וונדה סייקס ("שחור כזה") והשחקן ווילסון קרוז (ריקי ואסקז מ"אלה הם חיי") נמנים על מפיקי סדרה תיעודית בת חמישה פרקים של אפל טיוי פלוס, החוקרת את חשיבותה של הטלוויזיה כמדיום אינטימי שעיצב את התודעה האמריקאית, ובמקביל כיצד תנועת הלהט"ב עיצבה את הטלוויזיה. הסדרה עוסקת בנושאים כמו הומופוביה, הסתרה, האבולוציה של דמות הלהט"ב והיציאה מהארון בתעשיית הטלוויזיה, ובין היתר מתראיינים אלן דג'נרס, אופרה ווינפרי, אנדרסון קופר, בילי פורטר, ג'סי טיילר פרגוסון, סייקס וקרוז עצמם ורבים אחרים. ריאן ווייט וג'סיקה הרגרייב, שיצרו עבור נטפליקס את "שומרות הצדק" ("The Keepers"), עומדים מאחורי הסדרה החדשה, שזמינה גם בישראל ועם תרגום לעברית.

      מה חשבנו: לאורך פרקי "Visible" (להלן "גלויים לעין"), מספר דוברים שונים אומרים פעם אחר פעם, "זה הכוח של הטלוויזיה". על ציר כרונולוגי, מאז הפעם הראשונה שהמילה "הומוסקסואל" נאמרה על המסך בשידורים המצולמים של ועדת מקארתי, הסדרה מיטיבה לתאר את העוצמה הטמונה בייצוג במסגרת המדיום כה אינטימי ומרכזי בחיי הקהילה האמריקאית.

      באיפוק ובעדינות, מצד אחד מראה "גלויים לעין" כיצד הבורות והאפליה הכללית נגד להט"בים הדירה מהמסך את מי שנחשד ככזה, ומצד שני מבהירה איזו חשיבות מכרעת יש לייצוג שלהם - בין אם בחדשות ובדוקו ובין אם ביצירות מתוסרטות - עבור ילדים תועים הבטוחים שהם לבד בעולם. לא רק הומואים אלא גם לסביות, לא רק הן והם אלא גם טרנסים וטרנסיות, לא רק לבנים אלא גם שחורים. "גלויים לעין" עוקבת אחר האבולוציה הקשה והכואבת של כל הקבוצות האלה, ומחדדת עד כמה הרזולוציות האלה חשובות עבור הצופים.ות שחיפשו מישהו כמוהם.ן בטלוויזיה.

      באמצעות קטעי ארכיון פוקחי עיניים - שהופכים בעיקר את הפרקים הראשונים למעניינים במיוחד - לצד סיפורים שומטי-לסת ופרשנות של דוברים מדורות שונים, "גלויים לעין" משרטטת מאבק סיזיפי בלתי פוסק שנמשך כ-70 שנים, עם הרבה שפל ומעט שיאים. ווייט והרגרייב מודעים לחוזק של הפוטג' שברשותם, היסטוריה הרצופה בהומופוביה בוטה וסיפורים טראגיים שיגעו ללבו של כל מי שיש לו כזה. על כן "גלויים לעין" מקפידה להימנע ממניפולציות והגזמות, מה שמניב יצירה מרתקת, חשובה ומרגשת מאוד.

      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

      עקבו אחרינו באינסטגרם

      High Fidelity

      מה: ספרו הנהדר של ניק הורנבי (בעברית "נאמנות גבוהה"), שכבר זכה לעיבוד קולנועי בלתי נשכח של סטיבן פרירס, הגיע ביום שישי כסדרה חדשה של הולו. הפעם הגיבור הוא גיבורה, בגילומה של זואי קרביץ ("שקרים קטנים גדולים" ובתה של ליסה בונה, שכיכבה בסרט לפני 20 שנה) - בעלת חנות תקליטים קטנה בוחנת את מערכות היחסים שלה מהעבר, תוך הקבלות לתשוקתה ואהבתה למוזיקה. לפי שעה הסדרה לא נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: באחד הפרקים מבקרת הגיבורה באולפן הקלטות של זמר שהיא מתרועעת איתו. אחרי טייק חסר ייחוד הוא שואל אותה מה דעתו והיא מציעה שירשה לעצמו להשתחרר, שיחשוב מה פרינס היה עושה. הזמר נכנס שוב לתא ההקלטות, ומה אתם חושבים שקורה? כמובן, הוא מחקה את פרינס. הגיבורה אוהבת את זה, המפיק שלו מת על זה.

      מדהים עד כמה הסצנה הזו לוכדת את רוחה של "נאמנות גבוהה". סדרה שמתפקעת מבנאליות, שכמעט כל דמויותיה הן קלישאה, אבל היא מלפפת את כל זה במעטה כאילו-מגניב, כאילו-כן, ובפועל מקורי כמו חיקוי של פרינס ואמין כמו חנות תקליטים רוב-הזמן-ריקה שמפרנסת שלושה עובדים קבועים בשנת 2020. אין בעיה בבועה פנטסטית, זו בחירה לגיטימית לכל יצירה. הבעיה היא ש"נאמנות גבוהה" מקפידה כל הזמן להטיח בפנינו את השאיפה שלה לאמת כפי שהיא מתבטאת בסנוביות המוזיקלית של דמויותיה, רק שיותר מכל הם זועקים "פוזה", בדיוק כמו משפיעני האינסטגרם שהסדרה כל כך לועגת להם. אולי ניתן היה לחשוב שמדובר באירוניה מכוונת של "נאמנות גבוהה", אך קשה למצוא סימוכין לסברה הזו.

      משקל הנגד לכל זה טמון בדמותו של קלייד (ג'ק לייסי, "מת על הבמה"), בחור טוב לב ונדיב שהגיע לניו יורק ממקום הרבה פחות היפסטרי. גם הוא כמובן קלישאה של הבחור הנחמד שנמצא מתחת לאף של הגיבורה, אולם ביקום כמו של "נאמנות גבוהה" הנורמליות שלו היא אוויר לנשימה. הרגעים שבהם הוא על המסך הם הטובים ביותר כי הם מפשיטים מהסדרה את הנסיונות הנואשים, אפילו פאתטיים, להיות כל הזמן קולית, מזריקים לה קצת מהכנות שהיא כל כך רוצה לשוות לעצמה. למרבה הצער, על אף שלייסי שני בקרדיטים, זמן המסך שלו מועט מדי, והתוצאה בהתאם. "נאמנות גבוהה" נשארת רוב הזמן מהונדסת, יומרנית ומזיעה ממאמץ.

      הסדרה "נאמנות גבוהה", זואי קרביץ (יח"צ , הולו)
      פוזה. זואי קרביץ, "נאמנות גבוהה" (צילום: יח"צ)

      Everything's Gonna Be Okay

      מה: קומדיה חדשה של רשת פריפורם ("צרות טובות", "בוגרת כזה") בכיכובו של ג'וש תומאס ("בבקשה תאהבו אותי"). ניקולס, בחור נוירוטי בן 25, נאלץ להתבגר כאשר אביו גוסס והוא עצמו הופך לאפוטרופוס של שתי אחיותיו-למחצה - מתילדה, אוטיסטית מתפקדת בת 17 (בדומה לשחקנית שמגלמת אותה, קיילה קרומר) וג'נביב בת ה-15 (מייב פרס). כרגע לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: איך לומר זאת בעדינות? כשחקן ג'וש תומאס הוא טעם נרכש. למען האמת, לפעמים הוא אפילו בכלל לא נרכש. מ"בבקשה תאהבו אותי" (שזמינה בנטפליקס, ושודרה בחלקה גם ב-yes תחת השם "קבלו אותי"), דרמה קומית על בחור צעיר שמכיר בכך שהוא הומו ועובר לגור עם אמו האובדנית, קשה היה לשרוד מעבר למספר פרקים פשוט כי הוא היה בלתי נסבל. מעצבן, מתחנחן, מאנפף, עם חיבה תמוהה למכנסיים קצרים. וכאילו כדי להדגיש, שלא לומר להתריס, עד כמה הליהוק יכול להיות יותר טוב עם שחקן אחר, הוא תמיד מגלם דמויות צעירות מכפי גילו האמיתי (כיום הוא בן 32).

      "הכל יהיה בסדר" מזכירה מאוד את הסדרה הקודמת שלו בנימה שלה, וגם בכל המגרעות שכרוכות בתומאס. העניין הוא שכיוצר הוא די נהדר. הסדרות שלו כנות ואמינות, מתוקות אבל לא סכריניות, עצובות אבל לא מדכאות. ובמקרה של "הכל יהיה בסדר", בניגוד ל"בבקשה תאהבו אותי", יש משקל נגד נהדר בדמותיהן של הנערות. מתילדה וג'נביב כתובות נהדר, כבנות עשרה אמיתיות, ומשוחקות בטבעיות על ידי קרומר ופרס, והממשק ביניהן לבין ניקולס מניב המון רגעים יפים, ואפילו כמה פתרונות הוריים מקוריים ולא רעים. בכלל, הדמויות משורטטות היטב, גם כשהן חביבות וגם כשהן נוראיות (טלולה, החברה של ג'נביב, היא הסמן הקיצוני לכך), מה שתורם לתחושת האמת ש"הכל יהיה בסדר" שואפת אליה.

      Deadwater Fell

      מה: דרמה חדשה בת ארבעה פרקים של רשת Sky הבריטית, בכיכובם של דיוויד טננט ("ברודצ'רץ'") וקוש ג'מבו ("הטובות לקרב") העוקבת אחר שתי משפחות וקורותיהן בעקבות פשע מחריד. כרגע לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: מכירים את זה שמתחילים סדרה בריטית שלא ממש מתקדמת לאף מקום, אבל משכנעים את עצמכם שזה בסך הכל ארבעה פרקים וכמה רע כבר יכול להיות? אם כן, ברוכים הבאים לסדרה שמבהירה שיכול להיות רע מאוד. על פניו שום דבר כאן לא מצביע על אסון שעומד להתממש. גם אם המבנה הנוסחתי של רצח מזעזע שמטלטל עיירה פסטורלית כבר נשחק עד היסוד, "Deadwater Well" אמורה הייתה לספק לחובבי הז'אנר שלוש שעות מבדרות - עד כמה שעניין כזה אמור להיות מבדר. וכשחותמת איכות כמו דיוויד טננט מרחפת מעל הכל, קשה לדמיין איך אפשר לפשל באופן כזה.

      ראשית וחמור מכל, "Deadwater Well" מרגישה כמו 13 פרקים. הקצב איטי עד כדי סבל של ממש, סצנות נמרחות ללא כל צורך ולקלחת נזרקים מיני-סיפורי משנה שאמורים "להסעיר" את התבשיל הזה עוד יותר - אבל רק מדגישים כמה הוא תפל. תחשבו על "שקרים קטנים גדולים" בלי הזוהר של הכוכבים הגדולים, איכות הצילום, העריכה והפסקול - ותקבלו את היצירה הזאת. סוג של אופרת סבון מוגזמת עם נגיעות לא משכנעות בעליל של מתח. השאלה שכביכול מרחפת כל העת לגבי זהות הרוצח, לא מצליחה להחזיק את הסדרה מפני שהדמויות כולן נוראיות עד שאף אחת מהן לא ראויה לרחמינו.

      אפילו טננט, שכהרגלו מתעלה כאן בהרבה על חבריו לקאסט, נראה משועמם מהדמות ה"מסתורית" כביכול שנתפרה עבורו. הדיאלוגים היבשושיים שנאלץ לדקלם מרגישים כמו משקולת שמונעת מהדמות שלו לשבור את האופן הכל כך צפוי שבו היא מתפתחת. כן, זה עוד מסמר בארגז של "Deadwater Well" - אפשר לראות את הטוויסט שלה מקילומטר, וכל הניסיונות להסוות אותו בדרך מצליחים בערך כמו הניסיונות להשאיר את הצופים ערים. אין קצב, אין תגמול, אין דמות אחת מעניינת - אין שום סיבה שתבזבזו את הזמן שלכם על הסדרה הזאת.

      Reprisal

      מה: מותחן אקשן חדש של הולו בכיכובה של אביגיל ספנסר ("טיימלס", "התיקון"), המגלמת את קת'רין, אישה היוצאת לנקום באנשים שהרעו לה וניסו להורגה, ובראשם אחיה. גם רודריגו סנטורו ("300", "ווסטוורלד") ורון פרלמן ("ילדי האנרכיה") כאן. לפי שעה הסדרה לא נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: מסע נקמה הוא תמיד נרטיב חזק ומובחן, שמסייע לצופים להחליק ישר לתוך העלילה ולהבין מי הטובים, מי הרעים ולאן כל זה הולך. גם במקרה הזה, תוכנית הנקמה של קת'רין היא הקיטור שמניע את הסדרה קדימה ויוצר איתה הזדהות כמעט מיידית. הסדרה מתנהלת בתוך עולם אלים של כנופיות, אז יש כאן גם אלמנט נחמד של תוכחה שוביניסטית מספקת, ששיאו מונולוג נהדר של ספנסר בפרק השלישי על כך שכל הגברים בחייה התעלמו ממנה והניחו רובים בחיקה מתוך הנחה שהיא לא תדע איך להשתמש בהם. היא למדה.

      אז החלק הזה בסדר, נחמד ועובד, החלק שפחות עובד הוא ענייני מלחמת הכנופיות המאוסים והאופנועים, מעילי העור ומועדון החשפנות שנלווים אליהם. נוכחותו של פרלמן, כצפוי, לא תורמת לעניין ומזמנת השוואת לא מחמיאות ל"ילדי האנרכיה". ובעוד שהסדרה עצמה רצינית במפתיע, אפלה, כבדה ובעלת משקל, הטון שלה מרגיש לעתים מעט מיושן, כאילו היא שייכת לעידן סדרות הפשע הגראנג'יות של רשתות הכבלים מתחילת העשור הקודם בנוסח "באנשי", "אימפריית הטיילת" ואפילו "צדק פרטי" ודומיהן. חובבי "כנופיית ברמינגהם", נגיד, ימצאו בה מיד מה לאהוב. כל השאר צריכים לחפור מעט ‎עמוק יותר.

      כמו כן, די ברור שעלילת הנקמה (שלעתים, אגב, מסתמכת יותר מדי על מקריות ויד הגורל) אינה ארוכה מספיק כדי למלא את כל עשרת הפרקים שהוזמנו, כך שהקצב נמתח ומורח לפעמים סצנות שלא לצורך. שלושה דברים חיוביים נוספים שיש ל-"Reprisal" באמתחתה: ספנסר, למרות הפאה הבלונדינית העקומה, נפלאה ואיכותית כהרגלה; מנה מסעוד (מגירסת הלייב-אקשן של "אלאדין") מרגש ומצוין בתור אית'ן, חבר כנופייה צעיר שנקלע לאמצע כל התוכנית הזו; ושילובה של ליה דלריה בתוך בעלת מועדון החשפנות מפתיע ובכל זאת מעניק איזשהו טוויסט מגניב ומודרני.