כמעט מתבקש שהמילה "עוד" תקדים כל תיאור שיהיה אפשר לתת ל"המפתחות של משפחת לוק": זו עוד סדרה של נטפליקס, זו עוד סדרת קומיקס, זו עוד סדרת פנטזיה, זו עוד סדרה שבמרכזה בני נוער שפותרים תעלומות, זו עוד סדרה שמתרחשת בבית קריפי באמצע שום מקום וזו עוד סדרת בינג' שמסתמכת על טוויסטים וקליף האנגרים כדי לגרום לצופה לגמוע את כולה בבת אחת. כל זה נכון, המתכון אכן דורש המון רכיבים מוכרים, אבל לתבשיל הסופי בכל זאת יש טעם וריח שונה מכל מה שאפשר להעלות בדמיון כשמביטים בתמונה שעל הדף. ייתכן מאוד, אגב, שהארומה הזו היא תמצית ההבדל בין קומיקס כתוב לבין יצירה חיה ונושמת.
"המפתחות של משפחת לוק" (במקור "Locke and Key"), שעולה היום בנטפליקס, היא ניסיון רביעי בעשור האחרון לעבד למסך כלשהו את סדרת הקומיקס המצליחה שנכתבה על ידי ג'ו היל ואוירה על ידי גבריאל רודריגז. דרך החתחתים שהתחילה בפיילוט רשת פוקס עם מעורבת כלשהי של סטיבן ספילברג, ועברה דרך טרילוגיית סרטים ביוניברסל ופיילוט בהולו, מסתיימת היום (שישי) רשמית בסדרה בת עשרה פרקים מאת קרלטון קיוז ("אבודים", "בייטס מוטל") ומרדית' אבריל ("האישה הטובה", "מי מתגורר בבית היל").
העלילה הבסיסית לכל אורך הדרך עסקה, ובכן, במשפחת לוק שחוותה אירוע טראגי ומנסה לפתוח דף חדש וזמני באחוזת ענק, שאמנם נידחת אבל היא נכס משפחתי, כלומר בחינם. הצאצאים טיילר, קינסי ובודי מגלים במהרה מפתחות קסומים שחבויים בנבכי הבית, שכל אחד מהם מעניק לאוחז בהם יכולת על טבעית כלשהי. כמובן יש נבל שרוצה את כל המפתחות האלה לעצמו, וכמובן מתברר שהמפתחות קשורים לעבר של משפחת לוק, וכמובן יש לא מעט אנשים בסביבה שמסתירים לא מעט סודות. מה שפחות ברור מאליו הוא כמות המאמץ והמחשבה שהושקעו בלגרום לעיבוד הספציפי הזה להצליח איפה שכל השאר נכשלו, כשהשאלה הגדולה היא מה בעצם נחשב בעיני היוצרים והשחקנים בסדרה כהצלחה. בשביל זה היה צריך לשוחח איתם, מה שאכן עשינו בשורת ראיונות איתם בלוס אנג'לס.
"קראתי את הקומיקס בשנת 2008 וחשבתי שהוא מאוד מקורי, מה שקשה לעשות במסגרת פנטזיית אימה של בית רדוף רוחות", אומר קיוז בראיון מלוס אנג'לס, "הסיפור הרגיש כמו משהו שלא נתקלתי בו בעבר וזה נשאר איתי. ב-2016 הייתי בפגישה עם הסוכן שלי והוא אמר שהוא הולך אחר כך לפגישה על 'המפתחות של משפחת לוק' ומיד נדהמתי - מה, זה זמין? העניין שלי בפרויקט הגיע לג'ו היל, שהיה מעריץ של חלק מהסדרות שלי אז התחברנו. לפני שנה וחצי מכרנו את זה לנטפליקס ולמרבה המזל מרדית' הייתה זמינה, ומיד ראינו עין בעין לגבי איך לפתח את הסדרה ולהפוך אותה למה שהיא עכשיו".
מה בעצם הייתה רמת המעורבות של ג'ו בסדרה?
אבריל: "הוא היה מאוד מעורב, הוא כתב את הפרק הראשון ושיתף איתנו פעולה לאורך הדרך. זה היה חשוב לנו כי למרות שאנחנו מגיעים לכל נקודות העלילה המרכזיות בקומיקס, אנחנו מגיעים אליהן לפעמים בדרכים שונות, והוא אימץ את השינויים האלה ותמך בנו מאוד. כבר בפרק הראשון הצגנו שני מפתחות חדשים, והם היו תוצר של שיתוף פעולה בין כולנו. בסופו של דבר זו היצירה שלו ושל גבריאל, אז הרגשנו מדהים שהיה לנו אותו כמשאב שאפשר להתקשר אליו ולשאול - איך בדיוק המפתחות נוצרים? וכמובן שיש לו תשובה לזה מיד, הוא חשב על זה במשך המון זמן".
קיוז: "הוא עדיין כותב את הקומיקס. לפעמים יוצרים יכולים להיות אדוקים בנוגע לעבודה שלהם, ג'ו היה ההפך, הוא אימץ את כל מה שהיה צריך לשנות כדי להפוך את זה לסדרת טלוויזיה. הוא בעצמו אמר שזה יהיה משעמם לעשות תרגום מדויק, והוא התעניין בללמוד איך להיות תסריטאי והיה סקרן בתור כותב לגבי תהליך העיבוד של קומיקס למסך. זה היה אתגר אינטלקטואלי עבורו, הוא דיבר הרבה על איך בקומיקס הוא מוגבל למספר מסוים של עמודות ומספר מילים בכל עמודה, וזה הכתיב לו את הצורה. טלוויזיה שונה לגמרי והוא היה מרותק לתרגום של הסיפור למסך".
מה הייתה הדמות שהיה לכם הכי קשה ללהק?
קיוז: "אני חושב שאת נינה, אם המשפחה. זה פשוט תפקיד שקשה לעשות אותו נכון, היא תומכת בכל הילדים האלה שהם הדמויות הראשיות, וצריך שהקהל יזדהה איתה ושיהיה לו אכפת ממנה, ואני חושב שדרבי סטנצ'פילד ("סקנדל", "מד מן") מקרינה חום וחוסן כאדם שמסייע לנו לאהוב את הדמות שלה. הדמות גם נאבקת באלכוהוליזם, אז היינו צריכים מישהי שיהיה לה מנעד רחב ושתהיה לה תכונה מעוררת הזדהות מיידית וכנות, וזה עבר".
סטנצ'פילד: "מרדית' וקרלטון אמרו לי מראש שנינה לוק בסדרה שונה מאוד מזו של הקומיקס. אני גם לא דומה בכלל פיזית לנינה מהקומיקס. הם נתנו לי הנחיות מאוד ספציפיות - 'פשוט תקראי את הקומיקס בעדינות, זה לא תרגום מילה במילה, ואנחנו אוהבים את האלמנטים שאת מביאה לזה'. הן כן נפגשות בסופו של דבר וכשהיא מגיעה לנקודה מאוד דרמטית, באמת הרמתי את הקומיקס והתחלתי לקרוא".
הסתדרת פתאום עם שלושה ילדים די גדולים סביבך?
"זה הרגיש כמו משפחה טבעית מבחינתי, יכולתי לראות איך אלה יהיו הילדים שלי".
קיוז: "האושר הכי גדול שלנו, ומרדית' ואני מדברים על זה הרבה, הוא שליהקנו את הילדים האלה ואת אימא שלהם והם מסתדרים מעולה מאחורי הקלעים. הם מבלים יחד, אוכלים ארוחות ערב, מתבדחים. מה שרואים על המסך זה קשר רגשי אמיתי בין הדמויות הללו. זה היה הימור, ולמזלנו הוא השתלם".
אחד הילדים הללו הוא טיילר, הבן הבכור במשפחה, שסוג של נשאב בעל כורחו לכל הדרמה הסוריאליסטית הזו למרות שהיה מעדיף שיעזבו אותו להתבגר בשקט, אך בסופו של דבר נוטל על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. קונור ג'סופ בן ה-26, שעמד במרכזה של העונה השנייה של "פשע אמריקאי", אחת מעונות הטלוויזיה המופתיות ביותר בעשור החולף, נכנס בקלות רבה לנעליו של טיילר למרות שמדובר בז'אנר שלא באמת התנסה בו בעבר.
"התחלתי לשחק כשהייתי בן 10 כי רציתי להתחפש ולשחק עם מוטות וקסמים", הוא אומר, "ואני אוהב פנטזיה. יש רגעים שבהם אתה שם על הסט והכל פרוזאי, וקפוא בחוץ, ואתה בתוך זה כבר ארבעה חודשים ועייף ורוצה למות, ואז אתה מבין שאתה בעצם נלחם במפלצת... אם קונור בן ה-10 היה שם, הוא היה בהלם ממני".
"פשע אמריקאי" הייתה דרמה סופר ריאליסטית, מחוספסת וקשה, איך ההרגשה לעבור לסדרת פנטזיה עם ילדים וקסמים?
ג'סופ: "זה מאוד שונה. כשצילמנו את הסדרה הזו תמיד התבדחתי שהייתי הורג מישהו בשביל שאוכל לשבת במהלך סצנה, בעוד שב'פשע אמריקאי' זה היה רק זה, לשבת בשולחנות מול אנשים ולדבר".
ולהרוג אנשים.
"וגם להרוג אנשים. בוא אני אגיד לך, החוויה של לעשות יחסי ציבור לסדרות האלה היא מאוד שונה, כאן זה 'מה המפתח החביב עליך?', שם זה היה 'אז מה דעתך על אונס קבוצתי?'... אבל זה גם קצת לחיות את החלום. אני מוצא את זה מעניין שהפורמט הוא בעיקרון דומה - יש סט, יש שעת התייצבות, אתה מופיע, העבודה היא דומה, אבל החוויה של לעשות את הסדרות הזו היא שונה בצורה דרסטית, ולכן זה משב רוח רענן. המצב האידיאלי יהיה לעשות פעם את זה ופעם את זה".
לך כן היה חשוב להיות נאמן לקומיקס? הכרת בכלל את הקומיקס?
"שמעתי על הקומיקס אבל קראתי אותו רק לפני שהתחלנו לצלם. זה דבר מסובך כי הקומיקס יפהפה ואתה יודע שאנשים אוהבים אותו, ואנשים דמיינו את הדמויות הללו בראש שלהם, ויש להם ציפיות של מה שהם רוצים ורגעים שהם רוצים שיקרו - אבל אתה לא יכול לחשוב על כל זה. התפקיד שלך זה לעשות את המיטב עם התסריט שמולך, זה התפקיד של קרלטון ומרדית' למצוא מה מעניין אותם בחומר המקור. אז אני התרגשתי מהרעיון של להיות טיילר שאני בניתי. אני לא חושב שהייתי יכול לעשות חיקוי של טיילר מהקומיקס, זה לא אני, אני לא מרגיש את האנרגיה הזו. וזה לא היה מעניין עבורי לחקות אותו. הנחתי שליהקו אותי מסיבה מסוימת אז אעשה מה שאני חושב לנכון".
איך אתם חושבים שמעריצים של הקומיקס יקבלו את הסדרה?
קיוז: "זו מטרה קשה, מעריצים אדוקים של משהו יכולים להיות מאוד מגוננים, תראה מה קרה עם התגובות ל'מלחמת הכוכבים'. יש אנשים שכל כך מחוברים למוצר וקל לעשות משהו שיעצבן אותם. היינו מאוד מתחשבים ובילינו זמן רב בלעשות משהו שנאמן מבחינת הטון למה שג'ו עשה, ועדיין להפוך את זה למשהו משלנו. זה קו מאוד דק להלך עליו, לקחת יצירה ולהפוך אותה לשלך כאמן, ובו זמנית להשאיר בה מספיק כדי לשמר את המעריצים שאהבו את המוצר המקורי. אני מקווה שיגידו שלא דפקנו את זה, שהצלחנו לעשות את זה נכון".
ג'סופ: "אנחנו לא מוחקים את הקומיקס, הוא עדיין קיים. ולמען האמת, לשחק זה קשה מספיק. אני חוזר הביתה כל ערב ורוצה קצת למות ויש לי סיוטים, למה עשיתי את זה ככה ולא ככה, אני לא מאמין לאיך שזה יצא, זה כל כך מביך ומיליונים יראו את זה - זה מחריד בכל מקרה, אז להוסיף לזה את המחשבה של האם אנשים יהיו מרוצים מזה, זה יותר מדי".
סטנצ'פילד: "אנחנו מקווים שהמעריצים האמיתיים של הקומיקס המקורי יהיו מרוצים, אבל יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות. מה שהכי משמח אותי זה שג'ו היל וגבריאל רודריגז היו בעניינים גם אחרי שהם הגיעו לסט וצפו בדברים".
ג'סופ: "הדבר הכי טוב שמישהו אי פעם אמר לי לגבי הסדרה היה חודשיים לתוך הצילומים, כשג'ו היל בא וראה איזו סצנה שעשיתי עם ג'קסון רוברט סקוט (המגלם בסדרה את האח הצעיר, בודי), ואז קיבלתי ממנו הודעה אישית בטוויטר - 'אתה אח גדול טוב'".
אבריל: "אני מקווה שמעריצים יאמצו את התוכנית משום שזו הרחבה של היצירה. אני חושבת שעשינו תוכנית שמהנה לצפייה גם עבור המעריצים של הקומיקס וגם עבור אנשים שלא קראו אותו".
הפרויקט הזה היה בפיתוח המון זמן, למה אתם חושבים שזה יעבוד דווקא בנטפליקס?
"יש פה איזון עדין בין טונים, וזה חלק מהסיבות שקשה לעשות לזה אדפטציה. אני חושבת שהגרסה שקרלטון ואני יצרנו מצאה את האיזון העדין הזה בין אימה, פנטזיה ודרמת נעורים, ואני חושבת שה'בינג'אביליות' של הסדרה עוזרת כשהיא בפלטפורמה כמו נטפליקס, כי בסוף כל פרק אתה רק רוצה לראות מה הלאה. אם זה היה בברודקאסט זה היה משהו אחר. נטפליקס אפשרה לנו חופש כי הם אימצו את החזון שלנו לגבי התוכנית והם סמכו עליו".
קיוז: "זה גם מרגש אותנו שסדרות דומות ל'מפתחות של משפחת לוק' הצליחו מאוד. הסטטיסטיקות הכי עדכניות אומרות ש'המכשף' זו הסדרה המצליחה ביותר, ואחריה 'דברים מוזרים' ו'אקדמיית המטרייה' - 'המפתחות' מרגישה כאילו היא באותו רוחב פס עם הסדרות הללו, וכשאתה עובד במשך שנים על סדרה, החלק האחרון של המסע הוא אחווה עם הקהל. אנחנו רוצים שהקהל יראה את הסיפור ושזה ישלהב אותו. נטפליקס היא פלטפורמה נפלאה שמגיעה לקהל רחב בכל העולם שמאמץ סדרות כאלה. זו סדרה שנטפליקס מחבקת ומאמינה בה, ולכן היא מעמידה משאבים ניכרים בהשקה שלה. אם היינו עושים סדרה גרועה לא היינו יושבים כאן, ואני שמח שהם מאמינים בנו ונותנים לנו סיכוי למצוא קהל".
ג'סופ: "זה מצחיק שכשאתה עושה כל דבר אחר בכל פלפטורמה אחרת, שואלים אותך 'במה אתה משחק?', אז אתה עונה והם שואלים - זה בנטפליקס? ואתה כזה 'לא לא, זה למעשה ב..." ואז אתה רואה שהעיניים שלהם מתגלגלות והם חושבים 'פחח, אני בחיים לא אצפה בזה'...".
סטנצ'פילד: "אבל כשאומרים נטפליקס זה פתאום - 'דינג!'".
מצד שני, קרלטון, בגלל שהסדרה בנטפליקס, אתה בטח מאוכזב שאתה לא יכול לומר בקול מסתורי ועמוק "בפרקים הקודמים של 'המפתחות של משפחת לוק'", כמו שעשית ב"אבודים" וב"בייטס מוטל".
קיוז (משפיל מבט): "הו כן! אני יודע, זה נכון".
העובדה שאימה ופנטזיה עובדות טוב בנטפליקס בטח משחקת לטובתכם.
אבריל: "זה מרגיש כאילו אימה ופנטזיה הן הז'אנר של הרגע, ועכשיו יש את המונח של 'אימה משודרגת', ואנשים יותר פתוחים לעובדה שיש נשמה מאחורי סדרות מד"ב ואימה על טבעיות, ושהן לא רק עוסקות בדברים שקופצים ובדם וגועל נפש כשמספרים אותן נכון עם דמויות מציאותיות. ב'דברים מוזרים' אנשים אוהבים את הדמויות האלה כל כך, וכל שאר הדברים הם הדובדבן שבקצפת. גם עם 'המפתחות של משפחת לוק' זה ככה, המשפחה היא בלב העניין ופשוט מתאהבים בה. המפתחות מדהימים אבל לא הנענו את הסיפור עם המפתחות, פיתחנו את הסיפור עם המשפחה ומה שעובר עליה".
מה הסיכוי שאם תהיה עונה נוספת נראה גם את המפתחות האחרים מהקומיקס? כי חלק מהם, אגב, די בעייתיים - יש מפתח שמחליף מגדרים, יש מפתח שמשנה גזע, לא בטוח שהם עוברים בעידן הפוליטיקלי קורקט.
אבריל: "היינו מודעים לזה אבל כן, יש בהחלט עוד מפתחות מהקומיקס, וגם חדשים לחלוטין, שאנחנו מתרגשים לשלב בעונה השנייה שכבר התחלנו לפתח".
זה רשמי? יש עונה שנייה?
"לא, הם התלהבו כשהראנו להם עותקים מוקדמים של הפרקים הראשונים אז הם נתנו לנו אור ירוק לכנס את חדר הכותבים כדי שנוכל להתחיל מיד, מתוך ציפייה שיחדשו אותנו לעונה שנייה אחרי שהם יראו את המספרים".
בתור יוצרי טלוויזיה, במה אתם עצמכם צופים בימים אלה?
אבריל: "התחלתי לצפות ב'לעודד', סדרה דוקומנטרית על קולג' קהילתי בטקסס וקבוצת מעודדות מקצועית, ואני מתה על זה ולא יכולה לחכות לחזור הביתה ולהמשיך לצפות, כי זה משנה את הדרך שבה אני רואה מעודדות. והדמויות - מרגיש מוזר לומר את זה כי הם אנשים - כשמגיעים לרקע שלהן ומאיפה הם באו, אלוהים אדירים, הלב שלך נשבר ואתה נקשר לילדים האלה כל כך. אני סופר מושקעת בזה כרגע".
קיוז: "אני ראיתי את 'אבסטרקט: אמנות העיצוב' בנטפליקס, הסיפור של עיצוב שמסופר דרך ביוגרפיות של מעצבים של כל דבר מנעליים ועד בניינים, וזה חקר מעניין של התהליך היצירתי".
מעניין, שניכם מעדיפים דוקומנטרי ולא עלילתי.
אבריל: "אני כן, אני צופה גם ב'דרקולה' בנטפליקס. אבל זה לא שאנחנו צופים רק בסדרות של נטפליקס..."
מבחינה סטטיסטית זה כנראה משהו בנטפליקס.
קיוז: "אני צופה בהרבה בקומדיות סינגל קאמרה של חצי שעה. קשה לצפות בדרמות של שעה מבלי להפעיל את מוח העבודה שלך, אם אתה מבלה כל היום בלפתח סיפורי דרמה. זה מצחיק, הכרתי את הסופר אלמור לנארד, והוא היה כותב דרמות פשע שמבוססות על דמויות, ובלילות הוא היה יושב עם אשתו ועם מגשי ארוחת ערב מול הטלוויזיה וצופה ב'חוק וסדר'. חשבתי לעצמי שזה מעניין, כי סיפורי הפשע שלו הם כל כך לא נוסחתיים, אז אני חושב שאתה מנסה לצפות במשהו שהוא לא בדיוק בתחום ההתמחות שלך".
למרות שהיא מבוססת על קומיקס קיים, קשה לא לצפות בדקות הראשונות של "המפתחות של משפחת לוק" ולתהות בקול - למי זה בעצם מיועד? האם זו דרמת תיכון עם אלמנטים של הארי פוטר? האם זה חטיף לחובבי הפנטזיה? האם זו ביקורת חברתית במסווה של אימה? מי קהל היעד של הסדרה הזו, והאם הוא יידע איך לקבל אותה? זהירות, מכאן והלאה ספוילרים לרוב.
"זה נועד לקהל רחב", מבהירה אבריל, "אנחנו חושבים שהורים וילדים יכולים לצפות בזה יחד בגלל תערובת הז'אנרים שיש לנו, יש לנו סיפורים של צעירים וטינאייג'רים אבל יש גם מסתורין, אלכוהוליזם... זה איזון עדין בין כל הדברים האלה".
ויש לכם גם את הדמות של דודג', שחונקת אנשים תוך כדי סקס, חונקת את בודי, ואפילו משליכה ילד באכזריות לתוך פסי רכבת.
קיוז: "למען האמת, הילד הזה היה מניאק".
אבריל: "סוג של הגיע לו".
הוא בטח היה שורף את עצמו בכל מקרה עם מפתח האש.
אבריל: "כן, אתה צודק".
איזו סצנה הכי אהבתם לכתוב או לשחק בה?
אבריל: "נהניתי לכתוב את הסצנות בתוך המוח של קינסי בפרק 3, יש סיקוונס שבו היא וטיילר קופצים בין זכרונות שונים, והיה מעבר בין סצנה אמוציונלית במיוחד, לסצנה מפחידה, לזיכרון שהיה טראומתי, וזה היה כיף עבורי לכתוב. אני חושבת שאמיליה ג'ונס (בתפקיד קינסי) נהדרת לאורך הסיקוונס הזה, וזה בהחלט היה אחד הפייבוריטים שלי".
ג'סופ: "הקרב עם מפלצת הצללים בטח נראה מגניב, אבל בזמן הצילומים זה היה 'אוקיי קונור, עכשיו אנחנו צריכים שתטיח את עצמך בקיר הזה ותעמיד פנים שמישהו חונק אותך'. באופן מוזר, הדברים שבדרך כלל הכי מרגש לצפות בהם הם הדברים שאנחנו כשחקנים צריכים פשוט להחזיק מעמד ולעבור אותם. אבל אני מאוד אוהב שבחלק השני של העונה זה נהיה ממש 'ננסי דרו', יש סיקוונס שבו קינסי ואני נכנסים למערות ואנחנו מתחילים להבין ולפענח דברים, 'זה אמר ככה ויש את הרמז הזה', וידעתי בדיוק מה המשמעות של הסצנה הזו כי אהבתי כאלה בתור ילד, אז הרגשתי כאילו יהיה כיף לצפות בזה".
סטנצ'פילד: סצנת הפלשבק שבה סאם רוצח את רנדל ויורה בי - לקח לנו יומיים לצלם את הסצנה הזו וצילמנו אותה בשבוע הראשון. יש שם שוט מהיר שבו אני נופלת אחורה דרך חלון זכוכית וכדי לעשות את זה הייתה מצלמה שמחוברת אלי ברצועה, ואני עצמי נפלתי בזמן שמישהו תפס אותי, ואז לזחול פיזית לאורך החדר, מעבר לגופה של רנדל, כדי להציל את הילדים שלי ולתפוס את הבחור הזה... זה היה כיף לצלם. זה היה גם מאתגר מבחינה פיזית, ויצר אצלי איזשהו זיכרון גופני מוזר, מין תשישות כזו שהצלחתי להתחבר אליה שוב כשסאם חוזר, והצלחתי להשתמש באותה תחושה כשהייתי צריכה למצוא את המקום הזה שוב".
אפרופו, בסצנה שבה סאם חוזר ומתברר לכולם למה הוא רצח את רנדל, יש רגע יפהפה שבו טיילר שואל אותו - 'אז זה לא היה בגללי?', ומבינים שהוא בעצם האשים את עצמו לכל אורך הדרך. קונור, זה משהו שטענת בו מההתחלה?
ג'סופ: "טיילר לא יודע איך להתמודד עם העובדה שאבא שלו מת מול העיניים שלו, ושהאדם שהרג אותו היה חבר, זה כבד. הוא לא יודע למה זה קרה והחוליה המקשרת זו הוא, אז הוא מעמיס על עצמו אשמה עצומה, זו הדרך היחידה שבה הוא יכול להבין מה קרה. לכן זה היה רגע גדול עבורי, יש לו הרבה שאלות וספקות ורחמים עצמיים - אבל זה היה רגע של חירות ושחרור".
סליחה, אבל אי אפשר להימנע מהשאלה הזו - מה המפתח האהוב עליכם?
קיוז: "אני אוהב את מפתח הזהות, אני חושב שזה נחמד לשנות את המראה שלך ולהסתובב בעולם במראה אחר ולראות איך זה ישנה דברים. זה יהיה כיף".
אבריל: "אני אוהבת את מפתח הראש, ולא רק כי בחדר הכותבים זה היה המפתח שהיה הכי כיף לדבר עליו מבחינה יצירתית - יכלנו לדמיין איך הראש של הדמויות שלנו נראה מבפנים בהתבסס על האישיות שלהן. אבל אני חושבת שזה המפתח הכי מעורר דמיון שג'ו יצר. הרעיון שאפשר להיכנס לראש שלך, לתמרן את הרגשות שלך ולעורר זכרונות. זה המפתח הכי מגניב".
קיוז: "זה גם המפתח שמעריצים הכי מתרגשים לגביו, ולגבי איך שעיבדנו אותו. כי אי אפשר לקחת איור שבו מישהו פותח את הגולגולת ומציץ פנימה, זה לא משהו שאפשר לתרגם למסך. תהינו איך לגרום לחוויות מפתח הראש האלה לשקף את הדמויות שלנו, ולעצב משהו שהוא מגניב ומעניין ושניתן לצלם אותו. מקווים שמעריצים ייהנו מהדרך שבה עשינו את זה".