(בסרטון מעל: קטע מהסדרה "טהרן" של כאן 11 בהשתתפות מנשה נוי ולירז צ'רכי)
מרכז תל אביב. שעת ערב מאוחרת, יום שישי, ראשית שנות התשעים. התקופה שבה התחילו לעבוד על תכנית הסאטירה המיתולוגית "החמישייה הקאמרית". השחקנים מנשה נוי ושי אביבי נפגשים לחזרה עם הבמאי איתן צור והתסריטאי אסף ציפור. במהלך החזרה התלהט ויכוח על מה אמנותי ומה לא. אביבי, שעבד אז במחלקת הפרומו של קשת, זרק פתאום: "פרומו לתכנית והסרט 'שמונה וחצי' של פליני זה אותו דבר". נוי רתח מזעם, צרח "הרסתם את הקולנוע!", בעט בעוצמה באחת הדלתות, והותיר בה חור. אדם שנכח במקום סיפר כי האקט של נוי היה "הבעת להט סימבולית למקום מהם באו שחקני ויוצרי החמישייה. הם גדלו על קולנוע ורצו להתייחס לטלוויזיה כאל מדיום אמנותי ולא נחות מקולנוע. מנשה היה הסמן האידיאולוגי בחבורה".
"כן, זה קרה פחות או יותר ככה", מאשר מנשה נוי בריאיון לוואלה! תרבות. "היו אז הרבה ויכוחים והרבה דיונים איך תיראה התכנית. היו כל מיני הצעות שעלו מהגוף המשדר ומהמפיקים שנבעו מתוך החשיבה התעשייתית השיווקית והתועלתנית, מה שנקרא להוריד עלויות ולהעלות רווחים, ונכנסה החשיבה המסחרית מול העקרונות. על הרקע הזה שי אמר 'פרומו ו-'8 וחצי' של פליני זה אותו דבר', זה אומר שמה שחשוב זה לא התוכן אלא כמה עולה לייצר דקת מסך. המשמעות באמירה הזאת הייתה שהכל פס ייצור של דקות מסך. האמירה של שי הייתה מעצבנת. זה היה מעצבן כי היינו בדיוק אחרי שלוש שנים בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב, באנו עם מחשבות לחפש את הביטוי האמנותי בתוך כל הדבר הזה, והתמודדנו מול התעשייה והמסחר בטלוויזיה".
גם היום היית בועט בדלת בעוצמה אם היית שומע אמירה שלפיה פרומו ופליני זה אותו דבר?
"פעם זה היה מקומם. היום כבר לא. אני כבר לא בגיל להתקומם. אין מה להתקומם. הזמן הוכיח ששי אביבי צדק, ותכתוב שאני אומר את זה באירוניה עצובה. התהליך הושלם. נטפליקס הוא הסוף של המהלך שבו אין 'הנדי מאן'. יש סופרמרקט עם מיליון סוגי גבינות. ההבדל בטעם הוא לא גדול. אתה לא תיכנס לסופרמרקט ותבקש ארוחת גורמה. תראה את המוצרים בקולנוע ובטלוויזיה - הם נראים די דומה".
"התווכחנו הרבה על איך 'החמישייה' תראה לפני שעלתה", מוסיף נוי. "אני מזכיר לך שהחמישייה הופיעה בערב הראשון של ערוץ 2. אף אחד לא הימר עלינו שנחזיק מעמד. מדינת ישראל היתה אז כמו קיבוץ שמתפרנס מתפוזים ופתאום מגיע דוד עשיר, נקרא לו לשם הדימוי אלכס גלעדי, שהסתובב אז עם חליפות שלושה חלקים ומטפחת משי או פרח על הדש. הוא הגיע מאמריקה, עם ניחוח של אפטר שייב, ופיזר דולרים. כל בני הקיבוץ הישראלי הזה הזילו ריר. זאת היתה שנת 1992-3. היינו צריכים להתמודד עם זה. החברה הישראלית פתאום רצתה לטרוף את הכסף הגדול. אני יכול לספר לך שהקייטרינג של החמישייה הקאמרית באולפני מימד היה נראה כמו חתונה של אנשים מאוד אמידים. ארבעה סוגי בשר, שלושה סוגי דג".
לא בדיוק איך שאתה מדמיין חבורת חתרנים פרועים מצלמים תכנית סאטירה.
"עם זה היינו צריכים להתמודד, עם הכסף שנשפך. רק תהיו קפיטליסטים ותסתמו את הפה. סביב זה נוצרו בינינו הוויכוחים".
"כשהסתיימה העונה הראשונה של החמישייה בערוץ 2 המסחרי הייתה מסיבת סיום של טלעד בהאנגר ביפו", מוסיף נוי. "אלפי אנשים, כל התעשייה, הבידור והתקשורת, מסכים על כל הקירות והתקרה, בופה עם חתונה של אוליגרכים ובר משקאות. ובתוך זה הסתובבנו אנחנו, הפרצופים על המסכים. ואף אחד לא התייחס אלינו. היינו כמו ילדים שההורים עושים להם יומולדת בכמה מיליונים, אבל בשביל החברים של ההורים. ואלינו לא מתייחסים. באיזשהו שלב, אחרי כמה בירות, שי ואני רצינו לעשות את הצרכים. יצאנו החוצה ומצאנו כמה שיחים, וברקע מאחורינו המוזיקה והרעש. עמדנו כמו שני ילדים ואמרנו לעצמנו: 'כנראה שככה נראית ההצלחה!'".
מנשה נוי, 60, מגדולי השחקנים הישראליים, מככב בדמותו של ראש המוסד בסדרת הדרמה והפעולה החדשה והמסקרנת "טהרן" שתעלה ב-22 ביוני בכאן 11. הסדרה היא הפקה משותפת של כאן וענקית הפצת התכנים סיניפליקס הקנדית וצפויה להיות מןפצת בעולם. היא מגוללת את סיפורה של תמר רביניאן, האקרית צעירה מיחידה 8200 שמושאלת למוסד ונשלחת למשימה מסוכנת בטהרן תחת זהות בדויה, בכדי לסייע לחיל האוויר הישראלי לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. היא מוצאת את עצמה בעיר עוינת, תחת מצוד המאיים על חייה, אך במקביל מתאהבת באקטיביסט מקומי ומתחברת לשורשיה המשפחתיים הנטועים באדמת איראן. עלילת הסדרה מתרחשת בטהרן ובעזרת העיצוב האמנותי צולמה באתונה. בין משתתפיה גם גולים איראנים. לצד נוי משחקים בה גם ניב סולטן, לירז צ'רכי, אסתי ירושלמי ושני שחקנים הוליוודיים שכיכבו ב"הומלנד" - שון טאוס ונאביד נגהאבן. על יצירת הסדרה חתומים משה זונדר, דנה עדן ומאור כהן. ביים אותה דני סירקין, וכתב אותה זונדר ועמרי שנהר.
"הדמות שלי מאוד מזוהה לא רק עם המשימה אלא גם עם חרדת ההשמדה, חרדת הקיום", מסביר נוי. "הוא מדבר על מלחמת המפרץ, שבה כמעט הפגיזו את מתקני הגז בצומת גלילות כמצב שבו כל רצועת החוף תושמד ומאות אלפים יתאדו איתה. יש בו את הדבר הזה של חרדת הקיום של מדינת ישראל. הוא די פועל משם. ראינו את זה באחרונה את חרדת המוות הזאת עם יוסי כהן, אפילו בעניין של הקורונה, בן אדם התגייס לפעולה שהיא אפילו לא בתחום אחריותו. אני, כמנשה, יכול להתחבר לחרדת המוות".
ראש הממשלה נתניהו מפחיד כמעט כל הקריירה שלו מ"השד האיראני" בעוד שהמציאות מורכבת יותר ממה שהוא מצייר. אומרים שהימין מונע מתוך פחד והשמאל מתוך תקווה.
"זה תהליך שמאפיין לא רק את ראש הממשלה שלנו. זאת שיטה ששייכת יותר לצד הימני של המפה הפוליטית. שיטה לצופף שורות. זה גם מה שקורה עכשיו עם הקורונה. מנסים להשיג שיתוף גורל על ידי הפחדה מאויב. זאת טכניקה, כמו בכדורגל. אתה רוצה לעודד את השחקנים שלך, אז אתה אומר 'בוא נזיין את הקבוצה השנייה, בוא ניכנס בהם'. השאלה לאן אתה לוקח את זה. תראה בכדורגל שלנו את בית"ר-הפועל. זה כבר עבר את גבול הספורט. זה גם המשחק הפוליטי".
יגיע רגע שבו התקווה תאחד יותר את העם מאשר הפחד?
"אני כבר לא בגיל של התקווה. התקווה זה יפה לצעירים. מה שהיה הוא שיהיה. תראה, זאת דרך התמודדות. אתה רואה מה קורה עכשיו בארצות הברית. אתה יכול לראות איך כל העולם בעצם עוין. השאלה מה אתה עושה עם זה. אפשר גם להתחיל לפזר את העוינות. אני לא קורא יותר מדי תגובות ברשתות, אבל אני רואה שהשיח שבא מהימין הוא שהתקווה של השמאל היא אבי הטומאה והקטסטרופה, ברגע שאנחנו יוצרים תקווה שאז אנחנו שאננים או מעוותים את המציאות כי המציאות היא עוינת. לפיהם, כל הערבים רוצים לחסל אותנו, ואנחנו שרוצים לעשות שלום איתם כבר מייצרים תקווה שהיא שקרית, ובגלל זה אנחנו מחלישים את עצמנו".
אמרת לי שאתה לא בגיל של תקווה ולא בגיל של להתקומם. התייאשת סופית? הפכת לאפאטי?
"אני לא אפאטי. תראה, עברנו כמה דברים בחיים. לחיות בלי תקווה יותר קל. אנחנו הולכים לים בלי תקווה".
איבדת תקווה גם במישור הפוליטי?
"כרגע המצב הוא כזה. לא רק פה אלא גם בעולם. והלכה התקווה גם בחיים בכלל. הקרחון באנטרטיקה לא ממש שואל אותך אם אתה ימני או שמאלני".
כמו ב"פאודה", גם בסדרה "טהרן" אין רעים מוחלטים וטובים מוחלטים. מציגים את דמות האויב באור אנושי, ומנסים להראות תמונה מורכבת של הזירה. "זו סדרת מתח. אפשר לראות את זה במסורת של הסרטים משנות השישים, השבעים והשמונים סביב המלחמה הקרה. סדרה על מין קרב מוחות שבין המוסד ורשתות הביון האיראניות, כשכל אחד מנסה לעכב את השני. שני הצדדים במשחק שחמט. נכון, אין כאן רעים ממש וטובים ממש".
בסדרה, סוכנת ישראלית שנשלחת לאיראן מתערבבת עם צעירים מהמדינה, שחלקם מזכירים צעירים תל אביבים. רחוק מאוד מהדימוי שיש לרבים על צעירים איראניים.
"אני מכיר את זה גם מהתחקירים שעשו עבור הסדרה וגם מסיפורים על איראן. יש שם סצינה שלמה של חיי אנדרגראונד סוערים, ואפילו סוערים מאוד, שהשלטון מאפשר כמו איזה פילטר לרגשות הדיכוי של החברה".
במסגרת העבודה על הדמות נפגשת עם ראשי או בכירי המוסד לשעבר?
"לא יצא לי. הכרתי כמה אנשי מוסד. ניסיתי לפגוש, הבעתי את רצוני בכך אבל לא הסתייע ולא בגללי. אבל עשיתי תחקיר, עברתי הרבה על יוטיוב ומה שהרשתות מציעות. צפיתי במאיר דגן, בתמיר פרדו ובעיקר ברם בן ברק וביוסי כהן, שהם פחות או יותר בני המחזור שלי. נהיה שינוי עם השנים, כי היום ראש המוסד הוא איש גלוי, הוא סטאר, בעיקר יוסי".
עלו כמה פרסומים בתקשורת האיראנית שהביעו ההתנגדות לסדרה, בטענה שהסדרה היא חלק מהמלחמה הפסיכולוגית של ישראל באיראן, ומשרתת את ישראל במאבקה נגד השלטון.
צוחק. "אני יכול להבין את המוטיבציות שלהם לעזור ליחסי הציבור של הסדרה. אני מעריך את שיתוף הפעולה".
גם כל מתקפות הסייבר האמיתיות בין איראן לישראל נראות כמו זרועו הארוכה של מנכ"ל כאן, אלדד קובלנץ, לקידום הסדרה.
"אם מדברים על מתקפות סייבר, מישהו מהיוצרים אמר לי שכל מה שמתואר בסדרה הזאת זה עוד תקופת האבן לעומת מה שקיים היום. זה הפתיע אותי, הלסת שלי נשמטה. אבל אז באמת הגיעו דיווחים על מתקפת סייבר על תשתיות מים ישראליות ועל המתקפה על מערכת המים. זה די מטריד כשאתה חושב על זה. אחת המחשבות שעולה היא איך תיראה המלחמה הבאה. תחשוב שמשבשים את שדה התעופה ואת מגדל הפיקוח, כשהמטוסים באוויר. אתה יודע מה זה? זה אסון קולוסאלי".
היו שחקנים איראניים שחששו להשתתף בסדרה ישראלית. אתה עבדת מול השחקנית האיראנית שילה ווסוג אומי, שנולדה באיראן וגרה בלוס אנג'לס. גם היא חששה לעבוד בסדרה ציונית? איך היה שיתוף הפעולה איתה?
"נכון, הבנתי שהיו שחקנים שסירבו להשתתף בגלל זה. היו שחקנים שפחדו, כי יש להם קרובי משפחה באיראן אבל הם לקחו את זה כאמירה. אלה שאין להם קרובי משפחה באיראן, כמו שילה שנולדה באיראן וגרה בארצות הברית - פחות חששו. לא יצא לפגוש את השחקנים האיראניים, אלא רק את שילה. היא שחקנית נהדרת ומקסימה. טיילנו ביחד באקרופוליס ושמעתי את סיפור החיים שלה. בילינו ונהננו לעבוד ביחד. המפגש איתה מזכיר לי מפגשים שקיימתי עם שחקנים פלסטינים, ערבים ולבנוניים, איזו מין שותפות גורל מקסימה של שני זרים במולדתם שנפגשים עם איזה רקע דומה. עם כל זה שאני ישראלי, הוריי עלו מעיראק, ואני בנם של מהגרים. שילה נולדה באיראן וגרה באמריקה. זה תמיד מקסים בעיני שאנחנו עובדים ביחד כאילו אנחנו לגמרי לא שייכים למדינות עוינות. אנחנו כמו נמצאים באיזה מימד אחר של החיים שמקרב אותנו, שותפות גורל של גולים בעולם. העולם הזה חי בכמה ערוצים".
עד כמה חווית היותך ילד למהגרים מעיראק עיצבה אותך?
"המשפחה שלי עלתה לישראל בשנות הארבעים. לא הרגשתי בילדותי חוויה של זרות. כל השכונה שגדלתי בה בתל אביב היתה שכונה של מהגרים, הרוב ניצולי שואה וכמה משפחות מאיראן ועיראק. זאת אומרת שבמובן מסוים נטמעתי בחגיגה הציונית ישראלית של שנות השישים. בשלב יותר מאוחר באה ההכרה שהכל בעצם קשרים שעשויים מחוטי תפירה מאוד עדינים שקל לקרוע אותם. אנחנו חברת מהגרים שמנסים להדביק אותנו באיזה דבק של יהודיות או ישראליות אבל הדבק הזה עדיין פריך ולא חזק. גדלתי בדור שניסו לעשות פה כור היתוך. אנחנו לא חברת מהגרים כמו ארצות הברית שהיא תערובת אלא רצו ליצור פה תרכובת בתוך סיר של מים רותחים, לערבב ביחד עד שיום אחר זה יידבק. בתור ילד אתה חושב שיש כור היתוך ואז בשנות השמונים אתה מגלה שיש פה עויינות מאוד גדולה בין האנשים".
עולי איראן ועיראק מאוד הולעגו בתרבות הישראלית.
"גם התימנים. מי לא הולעג פה? זה חלק מכור ההיתוך. בוא נשמיד את כל מה שהבאנו לפה על ידי הלעגה ואז יווצר פה הישראלי".
באחרונה ציינו 20 שנה ליציאה מלבנון. נוי שירת בצה"ל בחטיבת גולני כקצין קרבי, ולחם במלחמת לבנון הראשונה, בין היתר בקרב על ביירות. "אני חושב שהלם הקרב של לבנון היה הרבה יותר עמוק מבחינה חברתית, קרע בתודעה הישראלית", אומר נוי. "זה היה השבר אצלי. מלחמה נגד צבאות זה בסוף מלחמה נגד ארגון גרילה. היה שם שקר, ובגין שילם את המחיר על העיוורון. גדלנו על ישראל שנלחמת נגד צבאות ונגד על העולם ואשתו מסביב, ומלחמת לבנון קיפלה אותנו פתאום למלחמה פנימית, למלחמת חמולות".
בפרספקטיבה של הזמן שעבר, עד כמה העובדה שכל ארבעת השחקנים הגברים וחלק מיוצרי הסדרה לחמו בלבנון הפכה לחלק מהותי ומכונן ב"חמישייה"?
"קשה לי לענות על זה. אני לא פרופסור לתולדות התרבות. דיברנו על מדינת ישראל, על צבא ועל מלחמה, גם הכותבים וגם השחקנים היו בני אותו דור, לכן אפשר לראות שהייתה פה תגובת-נגד שאולי קשורה ללבנון. היא קשורה לדור שגדל בשנות השישים במדינת ישראל, עבר את מה שעבר, ואחרי מלחמת לבנון יצר תכנית סאטירה שמגיבה לזה".
השנה יציינו 20 שנה לעליית הסדרה "הבורגנים". כל בוגרי "החמישייה" השתתפו בה אבל אתה פרשת ממנה באמצע העונה הראשונה. שותפיך ל"חמישייה" מספרים כי "קצת נמאס למנשה מהחבורה" ולכן פרשת. אתה מתחרט על זה?
"לא, לא, לא מתחרט. בשלהי החמישייה היה כבר את הרצון הזה לפרוש כנפיים לבד, ולא להיות בחבורה שעוצרת. זה הפך להיות למאוד חונק מבחינתי. הבעתי את רצוני לפרוש מהקבוצה. במיוחד לאור זה שהוסיפו שחקנים, והרגשתי שזה לא החמישייה. בסוף הגענו לאיזשהו סידור תסריטאי כזה שאני שם ולא שם".
השאלה הבנאלית "האם יהיה איחוד של החמישייה הקאמרית" מקבלת לגיטימציה מחודשת לאור איחודי חבורות קומיות אחרות שהתרחשו בימי הקורונה, ובהם חבורת זהו זה וחבורת הקומדי סטור. זה פתח לכם קצת את התיאבון?
"לא יצא לי לראות את האיחוד של זהו זה. ראיתי את מערכון האצבע המשולשת. לא נפתח לי התיאבון לאיחוד. תראה, אני לא חושב שהחמישייה יכולה לחזור עכשיו מהרבה סיבות. זה לא עבודה של צוות שחקנים. היו חמישה שחקנים, חמישה כותבים מאוד דומיננטיים בסגנון, מפיקים, וכמובן איתן (צור) כבמאי שמסוגל היה להכיל את כל האגואים שם ולהפוך אותם למשהו שגדול מסך חלקיו. זה ייאמר לזכותו. זה להרכיב מין פאזל, שאם לא מרכיבים את כולו אז אין לו משמעות. טכנית זה לא יכול לקרות. בנוסף, כל אחד מאז פרש כנפיים והלך לדרכו ועכשיו להתכנס כולנו ביחד זה פאתטי.
"גם בתחום התכנים, אין לאיחוד של החמישייה סיכוי. יש בחמישייה משהו שכל כך לא מחובר לפה. תסתכל, אנחנו לא הופענו אף פעם במצעדים ובדירוגים של בידור ושל תכניות רטרו. החמישייה זה באמת עוף מוזר. זה 'תאונה' במובן החיובי של המילה. אמנם אנשים מתחברים לחומרים גם היום אבל זה לא יהיה היום בטלוויזיה. זה לא כלכלי. לא מפיקים דברים כאלה יותר. זה היה עונה אחת בטלעד, ובה נלחמנו נגד טלעד עונה שלמה כדי שזה יתקיים. אחרי חודש כבר העלו את הקומדי סטור כתגובת נגד לחמישייה. פחדו מאיתנו שאנחנו אליטיסטים. בזמן אמת אלכס גלעדי צרח על דב'לה שאנחנו הורסים את הטלוויזיה. ראו בנו מפגע. בגלל זה קירשנבאום קנה אותנו אחרי עונה, כדי שנהיה מוגנים. לא היינו טאלנטים. היינו טראבל מייקרים. זה לא יקרה שוב".
מנשה נוי ראוי להערכה רבה על כך שאינו חושש לבטא את דעותיו הפוליטיות, גם אם לעיתים שילם מחיר של התקפות מילוליות קשות עליו. ב-2014 מתח ביקורת על הפגיעה בחפים מפשע במבצע "צוק איתן" ואמר בין השאר כי הוא רוצה להיות "חסיד אומות העולם של הפלסטינים". נוי, שהיה באותה תקופה פרזנטור של מחלבת טרה, ספג עליהום גדול ברשתות החברתיות. אחרי איומים בחרם צרכנים, המשיך נוי להיות פרזנטור של טרה עוד כשנה - ואז הסתיימה ההתקשרות ביניהם.
יש קשר בין סיום ההתקשרות שלך עם טרה לעליהום שהיה עליך בעקבות ההתבטאויות הפוליטיות ואיומי החרם על טרה?
"אני לא יודע. כשזה קרה בזמן אמת, יואב אליאסי ('הצל') וחבריו איימו שהם יפסיקו לשתות טרה. אני לא יודע אם הוא שתה טרה עד אז. קמה קבוצת פייסבוק שאיימה על טרה שאם לא יפטרו אותי הם יפסיקו לשתות חלב. אני לא יודע אם בגלל זה לא המשיכו איתי בחברה. אבל אני מאוד שמחתי שזה נגמר. זה חלק מההתחדשות, לא להיצמד לאותו דבר כל החיים. עד כדי כך שמחתי, שאתה יכול לכתוב שמאז מנשה נוי דואג מדי פעם לעשות פרובוקציה פוליטית כדי שלא יציעו לו דברים כאלה (צוחק)".
מאז אותו עליהום, אתה חושש לבטא את דעתך הפוליטית?
"לא. להפך. אני לא חייב עכשיו לאף אחד כלום. אם אני לא מתבטא זה רק בגלל שזה חסר טעם".
למה זה חסר טעם להתבטא פוליטית?
"זה חסר טעם כי אנחנו חברה ימנית. המהלך של ביבי הצליח, אי אפשר לקחת את זה ממנו. יש תחושה שכרגע נכשלנו. שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, נכשלו בניסיון לפתור את הסכסוך. היינו נאיבים בכך שניסינו למצוא איזשהו פתרון. אני יותר מתמצא בחברה שאני חי בה, בתוך עמי אני חי, אני חושב שאנחנו חברה מאוד גזענית, מאוד מפוחדת, מאוד אלימה. ראש הממשלה הוא לא הגורם הבלעדי לזה. אני לא נותן לו את כל הקרדיט לזה. אבל כן יש פה שטיפת מוח, אידיאולוגיה.
"אני חושב שגם הפלסטינים הרוויחו את זה ביושר. הפיגועים המזעזעים שהיו פה, הרצח של ישראלים, גרמו לזה שהדור של הילדים שלי גדל עם שנאה לפלסטינים. אני מבין את זה. אבל זה מפתיע אותי שזה הפך להיות כל כך מוצק - יש פה שתי חמולות שרק עסוקות ברצח ונקמה - זה משהו שחוויתי אותו בלבנון, כי גם בלבנון יש שבטים - נוצרים, דרוזים, מוסלמים - שעסוקים בלרצוח אחד את השני".
לאחר השבעת הממשלה הבזבזנית עם כמות השרים האדירה והמשרדים הממוצאים, כתב בטוויטר שמואל הספרי, יוצר הסדרה "פולישוק" שבה כיכבת: "אתה כותב סאטירה מופרכת על דביל מושלם, מצהיר בתחילת כל פרק שמדובר באירועים דמיוניים נטולי אחיזה במציאות - ועשר שנים אחרי ביבי משתמש בזה כחוברת הדרכה להרכבת ממשלה ופירוק המדינה".
"אני חושב שלשמוליק הספרי יש הבנה מאוד עמוקה ויכולת אבחנה מאוד עמוקה של המערכת הפוליטית בישראל. הוא מכיר את תת המודע הפוליטי הישראלי. אני חושב שהוא זיהה נכון שזו מערכת ריקה מתוכן, ועכשיו אנחנו רואים אנשים ריקים, אין תוכן. המערכת ריקה מתוכן. פעם בחברות היה סמנכ"ל תוכן וסמנכ"ל שיווק. נשארנו רק עם השיווק. בתכלס זאת הבעיה. נשארנו רק עם השיווק. נשארנו בעולם שהוא כולו שיווק. זה חלחל לנשמה של הפוליטיקאים".
על מה אתה מתחרט?
"אין טעם להתחרט. אין טעם להתעסק בזה".
על מה אתה מדבר עם הפסיכולוג שלך?
"אני לא צוחק: כל פגישה שאני בא אליו אני כאילו מתחיל מהתחלה. כנראה שלא הייתי צריך טיפול. אולי זה קשור לזה שאני בן אדם לא כל כך ליניארי, עובד בקפיצות, ולא בדבר שמוביל לדבר שמוביל לדבר אחר. זה הולך ומתגבר בדור הבא. אני רואה את זה גם אצל הילדים שלי. חשיבה ליניארית כבר לא רלוונטית היום. אנחנו חיים בפולסים. הדור שלי סבל מזה. חלקנו הוכרזנו כאוטיסטים, חלקנו כמפגרים, חלקנו כדיסלקטים. זה הפתיע את הפסיכולוג שלי שאני כל פעם בא אליו, אומרים בוקר טוב, ומתחילים מההתחלה. אבל לדעתי זה יפה, אני חי את הרגע".
ואיך קרן מור אשתך מאבחנת אותך?
"היא לא מאבחנת אותי. בוא נאמר שכולנו על הספקטרום (צוחק). בסוף קרן תקבל פרס על זה שהיא חיה איתי. היא באמת אחד האנשים הכי מקבלים שאני מכיר".
העברת את ימי הקורונה בין השאר בהעמקת המדיטציה טרנסנדנטלית. מה מחבר אותך לזה?
"המדיטציה הטרנסנדנטלית מעסיקה אותי בשנים האחרונות. היא אפשרה לי את השקט. הבידוד החברתי עזר לי להעמיק בתחום. יש בזה משהו שמחבר אותך להוויה, לכאן ועכשיו. ב-15 במרץ היה לי יום צילום לעונה השנייה של הסדרה 'שב"ס'. באותו יום היה מותר להיות עד עשרה אנשים בחדר. חשבו לצלם גם למחרת, אבל למחרת כבר יצאה ההגבלה על התקהלות. מאותו יום נשארתי בבית, ואני חייב להגיד שזה היה תענוג מאוד גדול. היה מרתק להתבונן בשקט בתקופה הזאת. ממש לא יצרתי בזמן הזה ולא הרגשתי צורך. מדי פעם עשיתי הליכות עם דב'לה נבון בים. חוץ מזה הכל היה התבוננות על המצב הזה שהכניסו אותנו אליו. זה די ייחודי להיכנס למצב שהיה לו התחלה ולא הכריזו מתי הוא ייגמר.
"במקרים אחרים, אומרים לך 'יש לך עכשיו חופש לשלושה חודשים' או 'אתה נוסע לחו"ל לשנה'. בתקופת הקורונה אמרו לך להיכנס הביתה ולא אמרו לך מתי זה ייגמר. נכנסנו למצב שבו אתה לא יכול לתכנן מה תעשה בשבוע הראשון, ומה תעשה בשבוע השני. לא יכולת לתכנן שום דבר. נכנסת למצב של הווה נצחי. אולי זה יימשך לנצח? לאט לאט אתה מתחיל לחשוב, אולי בסוף אנשים ימצאו את עצמם בבית, בין קירות הדירה וכל היום יעסקו בפעילויות כמו אוכל, זום, מדיטציה, יוגה, התעמלות, וכל השאר יהיה סידורים של מילוי מסמכים לביטוח לאומי, חשבון מים וחשבון חשמל. אחרי חמש שנים אנשים יגידו, רגע, עברו חמש שנים".
לפני שמונה שנים הלכה לעולמה אסתר, אמו של נוי. בשנה שעברה נפטר אביו ויקטור. בימים אלה נוי מפנה את דירת הוריו. "מצאתי פתאום את כל ארכיון 'תיק מנשה'. התברר לי שאמי שמרה את כל קטעי העיתונות עליי ואת כל הראיונות שלי. אני לא שומר אותם. עברתי על הראיונות איתי, ואמרתי לעצמי - מדובר בבן אדם שהוא קצת משוגע. הייתי שם אדם עם המון זעם למקום שאני חי בו. בכל ריאיון היו הטחות נגד המקום שאני חי בו. ידעתי שאני עומד לקיים את הריאיון הזה, ושאלתי את עצמי אם אני עוד במקום הרגשי הזה או לא. ואני כבר לא. יכול להיות שהרמתי ידיים, כי זה העולם, מה לעשות. זאת המדינה, מה לעשות. השמדתי את תיק הארכיון שלי. כי מה שאמרתי לא רלוונטי".