(בסרטון: קולדפליי בהופעה בירדן בסוף שנה שעברה)
קצת כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם את קולדפליי לאורך השנים רוב האנשים או אוהבים מאוד או שונאים מאוד, עם מעט מאוד אמצע. בשני המקרים נראה שהשונאים הפכו לקנאים יותר ויותר עם השנים. בראשית הדרך הדברים נראו אחרת, והלהקה פונקה לרוב בחיבוק חם מהברנז'ה. לאחר שיצא באנגליה אלבום הבכורה שלהם "Parachutes", בדיוק היום (שישי) לפני 20 שנים, זכה הוא לביקורות מעולות. במגזין המוזיקה NME נכתב שהאלבום "מושלם" וכי "לא ייאמן שזה אלבום בכורה"; מגזין מלודי מייקר כינה את האלבום "יצירת מופת" ו"הצהרה מוזיקלית שמגדירה את שנת 2000"; הגרדיאן כתב כי זהו "אחד האלבומים הכי מרוממי הנפש השנה" והוסיף כי הוא כולל "שירים אלגנטיים, גיטרות קלאסיות ושירה מקסימה". למרות ההצלחה המסחרית והביקורות הטובות הרבות, כריס מרטין אמר ביולי 2006 כי קולדפליי לא אהבה את אלבום הבכורה שלה. "אנחנו יודעים שזאת מוזיקה איומה", צוטט מרטין ב-USA Today, "ואנחנו כל הזמן חושבים מה נוכל לעשות הלאה".
מהרגע הראשון שיצא באנגליה האלבום "Parachutes" (בעברית: מצנחים), היה ברור שלפנינו להקת על שהולכת להמריא. האלבום שהפיק קן נלסון ויצא בחברת התקליטים פרלופון אכן עשה את זה בגדול: בין השאר, העפיל למקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, זכה בגראמי כאלבום האלטרנטיב הטוב ביותר, והפך לאלבום ה-22 במצעד האלבומים המוכרים ביותר באנגליה במאה ה-21. זה היה הצעד הגדול הראשון בדרכה של קולדפליי להפוך לאחת הלהקות הגדולות ביותר של שנות האלפיים. זהו הסיפור שמאחורי האלבום הבלתי נשכח.
להקות רבות נקראו בשם אחר בתחילת דרכן. הביטלס, למשל, היו "הקוורימן". וקולדפליי נקראו תחילה בשמות המוזרים "פקטורז" ואחר כך "סטארפיש" (כוכב ים). תחת שמות אלו פעלו במחצית השנייה של שנות התשעים הכוח המניע של הלהקה - הסולן והפסנתרן כריס מרטין, הגיטריסט ג'וני באקלנד, הבסיסט גאי ברימן והמתופף וזמר הליווי ויל צ'מפיון, שאמנם ידע לנגן על פסנתר, גיטרה ובס אבל למד לראשונה לתופף רק לאחר הצטרפותו ללהקה, וכן פיל הארלי שנוסף כמנהל הלהקה, ולאורך השנים נחשב למעין חבר חמישי בלהקה. השם השתנה לקולדפליי. ההרכב של הלהקה שרד עד היום.
לאחר שהוציאו שני מיני אלבומים בסוף שנות התשעים, החלה לעבוד על אלבום הבכורה "Parachutes". קן נלסון, שחתום על הפקת כל שירי האלבום למעט אחד ("High Speed", שהפיק כריס אליסון), אמר כי ברגע ששמע לראשונה את קולו של כריס מרטין, בשיר "Bigger Stronger", "קלט שמרטין הוא משהו מיוחד". בפעם הבאה שיש לכם תחושות אשמה על סחבת בחייכם, התעודדו בזאת: קולדפליי תכננה להקליט את אלבום הבכורה שלהם במשך שבועיים אבל ההקלטות נפרסו מספטמבר 1999 ועד למאי 2000.
כשראה אותם נלסון בהופעה בליברפול, במהלכה הוצע לו להפיק את האלבום, הוא חש כי הופעת קולדפליי הייתה "מאוד עצבנית (...) הם התרוצצו והיה די קשה להקשיב להם". כשנכנסו לאולפן ניסו להתאים את הקצב כדי "להרגיע" את הלהקה, וכך למשל הלהיט "Trouble" היה זקוק לעיבוד מחדש כדי להעלים את הקקופוניה שהייתה קיימת בו בגרסה מוקדמת. המתופף וויל צ'מפיון אמר כי ההפקה המוזיקלית של נלסון "שחררה אותם". שירים רבים באלבום מאופיינים בקצב איטי, אווירתיים ומדוכדכים. צ'מפיון השווה את מילות השירים ללהיט "Perfect Day" של הרוקר האמריקאי לו ריד, והצהיר ש"המילים יפות וממש ממש שמחות, אבל המוזיקה ממש ממש עצובה".
האלבום של קולדפליי הושק לאחר דעיכת הבריטפופ שזהר בשנות התשעים. הגם שהלהקה הושפעה מהז'אנר במידה מסוימת, היא משכה לכיוון של בלדות רוק עדינות יותר. מעין שילוב בין פופ לאינדי רוק רך מתובל בדכדוך קל. מספר מבקרים סברו שההצלחה המסחרית של האלבום נבעה בין השאר מכך שחלק מהקהל של רדיוהד לא אהב את הניסיוניות וההשפעות האלקטרוניות המוגברות שלהם ונדד לבחורים החדשים בשכונה.
עשרה שירים כולל האלבום ועוד אחד סודי - לאחר שמסתיים "Everything's Not Lost", בתום שקט קצר ישנו קטע סודי-לשעתו שנקרא "Life Is for Living". ארבעה סינגלים יצאו מהאלבום. הסינגל הראשון שיצא באנגליה, "Shiver", עם ריף מרטיט לב. השיר נכתב על ידי מרטין ביום שבו היה עצוב בגלל תחושה שלעולם לא ימצא את האישה המתאימה. השיר נכתב על אישה מסוימת, אמר כריס מרטין אבל הכחיש את הטענות שפורסמו לפיהן כתב אותו על הזמרת נטלי אימברוליה. המוזיקאי ג'ף באקלי היווה מקור השפעה לשיר הזה ולמוזיקה של הלהקה בתחילת דרכה בכלל. לימים אמר מרטין בריאיון לרדיו 1 של ה-BBC כי הלחן של השיר הוא "ניסיון לגנוב מג'ף באקלי, אבל לא טוב כמוהו", והסביר זאת בכך ש"היינו בני 21 והוא היה הגיבור שלי, והדברים האלו מחלחלים אליך בסופו של דבר".
הסינגל השני שיצא באנגליה, והראשון בארצות הברית, הוא "Yellow", בלדת רוק עוצמתית שהפך ללהיט הפריצה העולמית של קולדפליי. השיר מתייחס לאהבה נכזבת של כריס מרטין. בעת כתיבתו התקשה מרטין למצוא את המילים הנכונות, ובעודו מחפש מילת מפתח שתתאים לקונספט של השיר הביט סביבו באולפן וראה במקרה ספר טלפונים של דפי זהב (באנגלית - "Yellow Pages"), ולכן קרא לשיר "Yellow". מרטין צחק על כך באחד הראיונות שלו ואמר כי "ביקום אלטרנטיבי אפשר היה לקרוא לשיר הזה 'פלייבוי'".
לאחר הצלחתם בארצות הברית בעזרת הלהיט, באתר "פיצ'פורק" נכתב בסוף שנת 2000: "מה יש ברביעיית הבריט-רוק שגורם להם להמריא במצעד האמריקאי? האם זו הפופולריות שלהם במדינתם או המועמדות שלהם לפרס המרקיורי? האם יכול להיות שזה המראה הנערי המקסים שלהם? ואולי אפילו המוניטין שבנה להם נואל גלאגר?", כתב בהתייחס לטינופים שגלאגר השמיע על קולדפליי.
הסינגל השלישי מהאלבום, "Trouble", נכתב לדברי מרטין בעקבות התנהגות שלילית שלו עצמו כלפי חבריו ללהקה. זה שבא אחריו הוא השיר שפותח את האלבום - "Don't Panic", אחד מששת השירים שביצעה הלהקה בהופעתה הראשונה ב-1998 בלונדון. ההצלחה הגדולה של הלהקה בעקבות האלבום הביאה לפתחם גם הצעות נדיבות ביותר לשימוש בשני השירים האלה בפרסומות - אותן קולדפליי דחתה. ב-2004 ויתרה על מיליוני אירו שהוצעו לה לפי פרסומים מדיאט קולה ומגאפ לשימוש בהם.
"בשנת 2000, כשאלבום הבכורה של קולדפליי יצא, רדיוהד היו אחרי 'OK Computer' ולקראת 'Kid A', כלומר הם הלכו לכיוון האזורים הניסיוניים שלהם. קולדפליי באו עם סוג של אלבום רדיוהדי כזה, אבל עם הקטעים היותר רגועים ומלודיים של רדיוהד", אומר לוואלה! תרבות איש המוזיקה נוי אלוש. "בזמן ש-U2 נהיו כבר מעט זקנים וילדות כבר לא יכלו להעריץ אותם, כריס מרטין הלך למקום הפופי. קולדפליי שילבו סולן חתיך בתפקיד בונו הצעיר, רגישות אקוסטית חצי אינדית של רדיוהד מהאלבומים הראשונים, ווייב פופי, קצת איכות, ואיכשהו הכל התחבר ברמה האמנותית והמסחרית. קולדפליי היו בדיוק מה שעולם המוזיקה היה צריך".
"קולדפליי היו משהו כזה באמצע שהסתדר לכולם", מוסיף אלוש, "גם לי, כמעריץ מוזיקה שבא מהרוק והתקלקל איפשהו עם הפופ ב-1998 עם בריטני והבקסטריט בויז. אני זוכר ששמעתי את השיר 'Shiver' כבר כשיצא באיזה אלבום סמפלר שנשלח לחברות תקליטים, ואמרתי למישהי מ-NMC 'בוא'נה, מה זאת הלהקה הזאת', זה היה נשמע לי כמו ג'ף באקלי כזה. קולדפליי אהבו את ג'ף באקלי ושילבו את זה עם רדיוהד, פתאום היה מין כזה רוק אבל לא כסאח, הכל נשמע טוב. בתחושה שלי, הם מילאו מקום שרדיוהד העדיפו לברוח ממנו ולהתקדם הלאה מוזיקלית. היה משהו יפה באלבום הבכורה כי הוא הביא שירי פופ-רוק-אינדי מושלמים כאלה שמאוד התאימו לתקופה, ויכלו לחיות זה לצד זה לצד כל מתקפת הפופ שהתחיל להשתלט. זה הצליח להם אלבום אחד, שניים, שלושה. אחרי זה הם התחילו לשעמם את חובבי האיכות, כולל כאלה שהעריכו אותם, אבל במקביל השתלטו על העולם".
"אלבום הבכורה של קולדפליי שינה את פני ההיסטוריה המוזיקלית והביא בשורה חדשה", אומר לוואלה! תרבות המוזיקאי גיא מנטש מהצמד גיא ויהל, שהושפע מאוד מקולדפליי. "קשה להגיד מה סוד ההצלחה והקסם, אולי זה המלודיות החזקות והיכולת לכתוב המנונים שעדיין מרגישים כמו שירים אישיים, שכל אחד יכול להזדהות איתם. בשנת 2008 יהל ואנוכי נסענו להופעה של הלקה בבודפשט בהונגריה באולם שהכיל 50 אלף איש. מתוך סיבוב הופעות לאלבום חדש שיצא להם ('Viva La Vida'). לא ראינו גודל כזה מעולם, הפקה מתוקתקת ונימוס אירופאי שלא הכרנו עד הרגע הזה. האולם היה מפוצץ, אנשים עמדו במרחק חצי מטר אחד מהשני, ובזכות זה הצלחנו להשתחל לקדמת הבמה, חוצים בישראליות יתרה את הקהל בקריאות 'סורי'. והנה אנחנו עומדים שם, במרחק נגיעה וחצי מכריס מרטין, כמו שני ילדים פעורי פה, המומים בתוך חנות ממתקים. ההופעה הייתה מדהימה. יצאנו משם והבנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות עם עצמנו. לשם אנחנו שואפים. חזרנו לארץ ומיד התחלנו לכתוב ולעבוד על חומר מקורי באנגלית. קודלפליי היו מקור השראה חזקה מאוד. מה שבטוח שקולדפליי הם מהלהקות החשובות של עשרים השנה האחרונות, שהמציאו פה משהו שיהדהד לדורות".
בעטיפת אלבום הבכורה נראה גלובוס כדור הארץ, בעלות של 10 פאונד, שצולם במצלמת קודאק חד פעמית. מאז הם כבשו את העולם ושווים המון כסף. עם זאת, בעיני רבים, קולדפליי הגיעו לשיאם באלבום הראשון, ואחרי "מצנחים" חלה צניחה באיכות האמנותית. להגיע לשיא על ההתחלה זה לא דבר פשוט. אמנם הלהקה המשיכה להתאפיין בשירה הייחודית של מרטין (שהיה מי שהגדיר כ"מחבקת ומעודדת"), בכשרון ההלחנה שלו, ביצירת המנוני אצטדיונים. גם האלבום השני והשלישי זכו להערכה, אבל אלו שבאו אחריהם זכו לקטילות רבות בתקשורת. מבקריהם העירו על הסכריניות, על הסחיות ועל הסנטימנטליות המוגזמת. מבחינת חלק מהמבקרים, שירים כמו "Paradise" מהאלבום החמישי לא היו גן עדן אלא גיהנום של התמסחרות-יתר, בעוד ההצלחה המפלצתית נמשכת.
בנימה אישית - למרות שטרנדי מאוד בברנז'ה לעקוץ את הלהקה, אני אוהב את קולדפליי. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר כשזכיתי לצפות בהופעה של הלהקה בעמאן, ירדן, בנובמבר האחרון, כשהשיקה אצל שכנתנו את אלבומה האחרון, "Everyday Life". לדעתי זהו האלבום השני הכי טוב שלהם, אחרי אלבום הבכורה, ובו קולדפליי הולכת קצת פחות על בטוח ומרחיבה את המנעד. ההופעה התקיימה במצודת עמאן עם נוף פנורמי לעיר, והייתה אינטימית ביחס ללהקת האצטדיונים והופעות הענק - בפני כ-1,500 איש בלבד. האירוע הזכיר איזו עוצמה יש לה בהופעות, כמה סוחפים להיטיה, ולא אכפת לי שתקראו לי סחי. בשלב שבו ביצע את הלהיט הגדול מאלבום הבכורה, "Yellow" אמר מרטין לקהל - "בדרך כלל בשלב הזה יש לנו זיקוקים". אבל זיקוקים בלב היו גם היו, במיוחד כשמרטין שר את המנון הפופ, "ויוה לה וידה", שכולל את השורה "I hear Jerusalem bells are ringing" בעודנו בבירת ירדן, במרחק 72 קילומטר מבירת ישראל. בשנה הבאה בירושלים הבריאה.