במחאת תעשיית התרבות בימי הקורונה, אחד הקולות הבולטים, המפתיעים והנוגעים ביותר בקרב האמנים הידועים היה קולו של השחקן והקומיקאי ישראל קטורזה. זה קרה ביוני כשקטורזה הופיע בהפגנה לראשונה בחייו - היא מחאת עובדי תעשיית התרבות בירושלים; ביולי כשהתארח בוועדת הקורונה של הכנסת שדנה במשבר בעולם התרבות (צפו בסרטון למעלה); ובין לבין העלה סרטונים ופוסטים בנושא באינסטגרם ובפייסבוק.
בהופעות האלה קטורזה אמנם נזהר מהבעת עמדה פוליטית ברורה - חלק יראו בכך יתרון וחלק חיסרון - ועם זאת הצליח לבטא יפה את מצוקת האמנים והתעשייה בתקופה זאת בדרך אישית, רגשית, לא מתהלמת, בגובה העיניים, לא נמוכה מצד אחד ולא מתנשאת מצד שני. כך, למשל, כשאמר בפשטות כובשת, על גבול הילדותיות, בוועדת הקורונה: "סגרתם אותנו כמו אקווריום, נעלתם אותנו בלי שום סיבה. כשאמא שלי היתה נותנת לי עונש היא הייתה אומרת 'ישראל, אתה מקבל עונש כי...'. פה אני מרגיש שנתנו לי עונש ואני לא יודע על מה, לא עשיתי שום דבר, כלום".
בעוד שמילותיו נגעו ללב רבים, כמנהג המקום הזה היו גם לא מעט ברשתות שהגיבו בתוקפנות. היטב לתאר זאת ירון טן ברינק, עורך "טיים אאוט", במאמרו: "אפילו מונולוג קורע לב של בדרן מיינסטרים אהוב כמו ישראל קטורזה מוציא מטוקבקיסטים את תגובת לב-הזהב 'תמצאו עבודה אמיתית'". "אני באמת חושב שקצת איבדנו את הדיבור הרגיל, נטול האינטרס", אומר קטורזה בריאיון לוואלה! תרבות.
"היום קשה לדבר בלי אינטרס. כולם ישר אומרים שאתה מדבר כמו שאתה מדבר כי אתה ימין או שמאל. לא מקשיבים לבנאדם בלי לחשוב על האינטרס שלו, לא מקשיבים רק לצרכים שלו. כשבאים קבצנים לרכב, יש נהגים שאומרים: 'יאללה, שיילך לעבוד, תראה איזה צעיר הוא, אם הוא עומד ככה הוא יכול לעבוד'. אבל אני לימדתי את הילדים שלי, כשנסענו באוטו, אף פעם אל תשאל מה הסיבה שבגללה הוא מבקש, פשוט תיתן. אני חושב שאני הולך בדרך הזאת - לא להסתכל על האינטרס של הבעיה, אלא לנסות לפתור לבנאדם אותה. אם הוא עבד עליי? הוא עבד עליי.
"אני שומע הרבה תגובות 'מה, אתה לא רואה שיש קורונה? אנשים מתים, אנשים חולים קשה! איך אתה מבקש עכשיו לפתוח את עולם התרבות? יש פה מגיפה אמיתית! מה, אתם חושבים רק על עצמכם?!'. אתה יודע מה, גם אם בנאדם מדבר אליי ככה, אני לא כועס עליו, אני מנסה להבין למה הוא חושב ככה. כי יכול להיות שגם אני טועה. אבל כשאני אומר משהו, אני מסתמך על משהו. פרופסורית באיכילוב אומרת שהיא הייתה בקונצרטים, וחושבת שאם תהיה ישיבה נכונה אי אפשר להידבק".
בענף התרבות רבים נפגעו לא רק מסגירה מוחלטת של תחום התרבות בעולם שמקומות אחרים נפתחו, אלא גם מהתחושה שהממשלה בכלל לא סופרת אותם.
"מה שהרג אותי זה שאפילו לא דיברו עלינו, לא היה אפילו אזכור. זה מה שהכי כאב לי. אם משהו מסוכן, שלא יפתחו, אבל אני רוצה שלפחות ידונו בעולם התרבות".
בחלון המצומצם שבו התאפשר להופיע, הספקת לעלות קצת על הבמה.
"בתקופה שפתחו לשבועיים אחרי הגל הראשון, עשיתי שתי זאפות ובית החייל, וראיתי איך אנשים שומרים. בכל זאת, אנשים מפחדים על עצמם, הם שמרו".
אמנים רבים נקלעו לקשיים כלכליים כבדים. ומה מצבך, על רקע העובדה שהופעות סטנדאפ שלך והצגה חדשה בהשתתפותך נאלצו להידחות בגלל הקורונה?
"אחרי 27 שנים של הופעות, אני יכול לעבור את התקופה הקרובה ולהגיד שיש לי את הכוח הכלכלי. אני יכול לחכות לחיסון. אבל זה מרגיש לא פייר שאני לא אדבר בזמן שקשה גם לאנשים סביבי וגם להרבה אמנים. הרבה אמנים מדברים על הקושי של הצוות שלהם כי הם קצת מתביישים, אבל אמרתי לאמנים שאין להם ממה להתבייש. לא צריך להתבייש מרצון לעבוד ולהתפרנס. נכון שאנשים סביבנו צריכים פרנסה אבל גם האמנים עצמם. ביטאתי את זה פעם ראשונה בהפגנה כי ראיתי שבטלוויזיה ובראיונות מדברים על הסאונדמן והנהג, אלה אנשים שבאמת קשה להם, אבל יש פה גם אמנים. המצב נמשך מאז מרץ. רק בפורים אנשים נפגעו מהפסדים מאוד גדולים. עכשיו אנחנו עומדים לפני ראש השנה, וצריך לחשוב על זה".
בשבוע שעבר קיימתם דיון חירום של הקומיקאים באולפני הרצליה, להקמת איגוד הסטנדאפיסטים. אילו הצעות לפעולה עלו שם?
"יצרתי קבוצה של 53 קומיקאים בווטסאפ, קראתי לה 'צחוק ללא עבודה', וקיימנו פגישה כולנו. החלטנו שמהיום יש לנו מקום שאפשר לדבר בו. יש שם אמנים שנמצאים במצב של צורך בפרנסה והרגשה שהפיצוי לא מספיק להם. זה משהו שיצרנו לבד וחשבנו שגם אחרי שתחלוף הקורונה יהיה לנו בית כזה, כי אין לאנשים האלה מי שייצג אותם. יש כל מיני רצונות איך להגיב למשבר הזה, יש את היותר מיליטנטים ויש פחות. היו כאלה שהציעו להכריז עצמאית על תאריך ולפתוח בו את ההופעות".
היו קולות נוספים בעולם הזה שהציעו את הגישה הזאת, ובהם מנכ"לית בית ליסין והשחקנית והבמאית דליה שימקו, שאמרו בוועדת הקורונה שייתכן כי מוסדות התרבות ייפתחו גם ללא אישור. אתה מסכים לזה?
"אני לא בעד זה. אני הקול שם שמתנגד לזה באופן גורף. אסור לנו לשכוח מאיפה באנו, אנחנו באים מעולם התרבות, אנחנו אנשים מפורסמים מאוד שמהווים דוגמא לילדים ולבני נוער, אנחנו צריכים להיות הכי נקיים שיש. כי מבחינתם אנחנו פסק זמן מהחיים עצמם. אתה יודע כמה אנשים באים אליי להופעות ואומרים לי, אתה יודע, הוצאת אותי לשעה וחצי מהקושי של החיים. לפעמים אתה מבין שיש לך כוח שאתה לא מאמין שיש לך".
אתה מזדהה עם התהייה - למה מסעדות נפתחות ואולמות תרבות לא?
"אמרתי בישיבה עם הקומיקאים שאסור לנו להגיד 'אם הם כן', אבל אפשר להגיד 'למה אנחנו לא'. אם לחדר אוכל בבית מלון נכנסים מאה ומשהו איש בבוקר, יושבים בקפסולות ובמרחק כמו שצריך, למה אותו דבר אני לא יכול לעשות באולם? אני לא שואל למה הם כן אלא למה אני לא. מותר לי לקבל הסבר כזה. מה הסיבה?"
מתווה הדרייב אין של שר התרבות חילי טרופר ספג ביקורות רבות. כמעט כל מי שדיברתי אותו מהתעשייה, בהם מפיקים ואמרגנים בכירים, אמרו שזה לא כלכלי, לא ישים, שזה מגוחך שאמן יופיע עם מסיכה, ושאי אפשר יהיה לצאת מהאוטו במופע מוזיקה. מה דעתך עליו?
"דרייב אין? אל תעשו ממני צחוק. בשיחה שלי עם הסטנדאפיסטים כולם אמרו - אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אני לא יכול להופיע מול מכוניות. הופעה בזום היא גם איזושהי ברירת מחדל, זה קשה כשאתה לא שומע פידבק. בדרייב אין לא רק שאתה לא שומע פידבק, אתה אפילו לא רואה את הפנים של הבנאדם. איך אפשר? מה, אני אצחיק פגוש? איך אני אופיע מול מכוניות?"
"אתם לא מוצאים פתרונות לאמנים בגלל חשש מהדבקה? אז בינתיים תפצו את האמנים כדי לכבד אותם", מוסיף קטורזה. "כמעט כל האמנים מופיעים בהתנדבות בלי לשאול שאלות, ואני לא מבין איך שוכחים אותם עכשיו. התנדבנו בהופעות לצבא ולטובת אנשים שצריכים תרופות שאינן בסל הבריאות - בזמן שזאת עזרה שהמדינה צריכה לספק".
לולא פרוץ מגפת הקורונה היה אמור קטורזה לשחק בהצגה המסקרנת בתיאטרון דימונה העוסקת במגיפה מסוג אחר לגמרי. מדובר בקומדיה החברתית "פיפטי פיפטי פיפטי", שכתבו נעמה שפירא וקובי יילוז וביים נתן דטנר, שבגלל השיתוק שנכפה על עולם התרבות הוקפאה בתום החזרות, כמה ימים לפני הבכורה ולאחר שהצגות שלה נמכרו ברחבי הארץ. ההצגה עוסקת בעיר מדברית מנומנמת, שבה תושבים מתים ממגפה בשם שיעמומוות. בעקבות כך הם חולמים להקים ים במדבר, ומרגלית המאפיונרית (שמגלם קטורזה) מתנגדת למהלך הזה כי הוא נותן לתושבים חשיבה עצמאית, התושבים שם בפעם הראשונה בחייהם יוצאים להפגנה.
"זו הצגה חשובה, זה לא רק מצחיק, זו גם קומדיה חברתית עם אמירה חשובה ואקטואלית. נעמה שפירא כתבה את זה עוד לפני הקורונה וכתבה על וירוס בשם שיעמומוות", אומר קטורזה, "גם אחרי שכבר ידענו שלא תהיה הצגה בגלל הקורונה, תיאטרון דימונה נהג בצורה מדהימה ועשה גנרית כדי שהשחקנים יקבלו כסף. אין דברים כאלה. היינו מגובשים להמשיך את מה שהתחלנו בו, ודימונה חיבקה אותנו בצורה מדהימה. אני עושה סטנדאפ והתאהבתי בתיאטרון הזה. למרות שבתיאטרון אני לא מרוויח כמו בסטנדאפ, אבל ברגע שהגישו לי את המחזה וראיתי שהוא חשוב, שהוא עושה לי טוב ושאני רוצה להגיד דרכו דברים, החלטתי ללכת על זה. עשיתי חזרות על חשבון הופעות סטנדאפ, כי במחזה הזה יש אמת".
ההצגה שבה תושבים מפגינים ועוסקת בכוח של ההמון לייצר שינוי, הפכה למאוד אקטואלית בימי הקורונה, על רקע ההפגנות וגם על רקע ניסיונות בלפור לחסל את ההפגנות האלה ולמנוע מאנשים חשיבה עצמאית, לא מגנים אלימות או מגנים באופן רפה.
"אני לא אומר לך את זה כדי לצאת סבבה עם כולם, אני באמת לא יודע מספיק כדי לענות על השאלה הזאת. לכל אחד יש את הזכות להפגין, אבל יש גבולות. כמו שיש גבולות למקבלי ההחלטות גם למפגינים יש גבולות. אלימות זה תמיד דבר לא טוב, בשביל זה קיימת המשטרה ומחובתה לעצור אותה. בכל המקומות יש עשבים שוטים. שני הצדדים צריכים לנסות לדבר - גם המפגינים וגם הממשלה. אתה לא יכול להגיד שיש פה ממשלה ימנית, יושבים שם גם הליכוד וגם כחול לבן. צריך לדבר. מה שחסר לי זה לראות את המנהיג יורד אל המפגינים ומדבר איתם ומנסה להבין איפה הבעיה.
"בהצגה 'פיפטי פיפטי פיפטי' התושבים מנסים לשנות את המציאות שהם חיים בה. הם יוצרים שביתה, ובה עושים סוג של שביתת רעב. זה בא בקומדיה - בשביתת הרעב שלהם הם אוכלים בלי הפסקה, זה מצחיק מאוד. ובסוף התושבים משיגים את השינוי. ברור שבהצגה רואים את הכוח של התושבים. אבל יש הבדל גדול - התושבים שם לא לוקחים את החוק לידיים, את זה אסור לעשות. הם מביעים דעה. מותר להביע דעה, מבלי לעבור על החוק. בהצגה אין אלימות. זה קו אדום. גם אם החוק ירסק אותי לרסיסים אני לא אעבור על החוק".
למה אמנים מפגינים כשהמחאה נוגעת לכסף שלהם אבל כמעט ולא מפגינים נגד שחיתויות פוליטיות למשל?
"אני רוצה להגיד לך משהו על פוליטיקה. פעם שאלתי את אבא שלי 'מה הצבעת בבחירות?', והוא אמר לי: 'מה אכפת לך? יש וילון. אם לא היה וילון, הייתי אומר לך'. אף פעם לא ידעתי מה אבא שלי הצביע, וככה אני רוצה להיות כמוהו. אף פעם לא הבעתי דעה פוליטית. זה לא משנה בכלל. אני לא חושב שדעה פוליטית צריכה לשנות למשהו חברתי, זה לא קשור אחד לשני. עזוב שאני לא מאמין בימין ושמאל, זה יוצר פילוג. אני מאמין בדעות שונות, אבל לא בשמאל וימין. אנחנו אחד שלם, אין יד שמאל ויד ימין. יש יד לוחצת יד. גם עם דעות שונות אנחנו צריכים להגיע לעמק השווה ולהישאר ביחד. אחרת אוי ואבוי לנו. ראיתי ימנים שעשו דברים שמאלניים, וראיתי שמאלנים שעשו דברים ימניים. להפגנה באתי נקי ולא באתי עם אג'נדה פוליטית. אני לא מבין בפוליטיקה, אני מבין באנשים. אני יכול לפגוש את ביבי ואני יכול לפגוש מישהו מהצד השמאלי, ולדבר עם כולם כמו עם בני אדם".
בהשתתפותך המבורכת בהפגנה בירושלים הפתעת אותי כשאמרת שזו פעם ראשונה בחייך בהפגנה. איך אפשר לחיות במדינה הזאת, ולעבור את גיל חמישים בלי ללכת להפגנה אפילו פעם אחת? זה נבע אולי מחשש להרגיז חלק מהקהל ולאבד אותו?
"לא, זה ממש לא בגלל זה. הקהל שלי בא אליי כי אני עושה את העבודה שלי טוב. איך אפשר לא ללכת להפגנה? אתה רואה, אפשר. אתה גם מתבגר, אין מה לעשות. כשאתה ילד יש דברים שאתה לא שם לב אליהם. ועכשיו אני מרגיש שהתבגרתי".
לבקשתך, לא תמשיך לעונה נוספת של "מועדון לילה" בקשת 12, כך פרסם ערן סוויסה מ"ישראל היום". מה הסיבה לכך?
"כן, זה מספיק, מספיק. אני מרגיש שבאיזשהו מקום באמת מיציתי. אני חושב שצריכים לבוא חדשים. אני מרגיש שעשיתי את שלי. האמת היא שכבר לפני שלוש שנים הודעתי שאני לא חוזר לתכנית, וחזרתי כי זה יגדג לי, התגעגעתי לזה. אבל אני לא מייקל ג'ורדן שתולה את הנעליים. זה לא הריקוד האחרון. כרגע אני מרגיש שבא לי לעשות דברים אחרים. כשאני בא למשהו אני אוהב להיות בו במאת האחוזים. אבל לעבוד עם ארז זה באמת הדבר הכי מדהים שיש".
אחד הדברים הטובים שיצאו מהקורונה זה איחודים - בראשם "זהו זה", וגם "הקומדי סטור", ואפילו ארז התאחד עם לימור (אורנה בנאי) ב"מועדון לילה". איזה עוד איחוד תרבותי היית רוצה לראות בגל השני?
"בגלל היוזמה של ההופעות בדרייב אין, אני חושב שהגיע הזמן שלהקת בנזין יתאחדו. מכוניות בדרייב אין ובנזין - אין חיבור יותר טוב מזה!"
ישראל קטורזה וגורי אלפי יקיימו הערב (שני) אירוע תחת השם "מפגש פסגה" בזום, שבו ידברו על כל מה שמעניין אותם. כל הכרטיסים נמכרו מראש