"העונה הכי יצירתית של ברודווי", נכתב על שער מגזין "לייף" האמריקני מעל דיוקנה של השחקנית קיי באלארד, שהמחזמר בכיכובה, "התפוח המוזהב", בדיוק עלה ברחוב התיאטראות המפורסם בעולם. התאריך היה 24 במאי 1954, ולמרות הביקורות החיוביות, ההצגה של קיי באלארד ירדה מהבמות אחרי 125 הופעות בלבד. דווקא הכותרת "המשעממת" יותר משער המגזין המסוים הזה נכנסה להיסטוריה. מעל פרצופה הקורץ של באלארד הופיעו באותיות דפוס לבנות המילים: "למה הילד שלי לא יודע לקרוא?". כתבת המגזין הדי כבדה הזאת של העיתונאי המפורסם ג'ון הרסי שינתה את העולם של ספרי הילדים לעד.
הכתבה שנדחקה לעמוד 136 של המגזין (היו ימים) שעלה 20 סנט, מתחה ביקורת חריפה על שיטת לימוד הקריאה בארה"ב, שלטענת הרסי הסלילה רבים מהם לאנאלפביתיות. זו לא הייתה רק המשמעות החברתית של עיכוב בהבנת הנקרא וההבעה, שמן הסתם פגעה יותר בשכבות החלשות ממילא - אלא חלק מהפרנויה הבסיסית באמריקה של אותם ימים, שהייתה בתחרות מתמשכת עם ברית המועצות על רקע המלחמה הקרה. האמריקנים דמיינו את הילדים הקומוניסטים הקטנים לומדים לקרוא בגיל צעיר, והופכים בצורה שיטתית למדעני טילים נאמנים ולחיילים ממושמעים ומתוחכמים. בזמן הזה הם הסתכלו על הילדים שלהם, שלפי הכתבה בזבזו את הזמן שלהם מול האויב העיקרי של הקריאה - הטלוויזיה.
צריך לזכור שהטלוויזיה האמריקנית התחילה לשדר באופן סדיר פחות מעשור לפני פרסום הכתבה, אבל הרסי מסביר את הנוכחות ההרסנית שלה בבתים האמריקניים, ואף מכנה אותה "האויב". ממחקר שנערך לצורך הכתבה נמצא שהילד האמריקני הממוצע צופה בשלוש שעות של טלוויזיה ביום. תזכורת: מדובר על שנת 1954. כבר בזמן אמת ידע הרסי להסביר שמדובר בהגזמה (כי הסקר בוצע על ידי תשאול הילדים עצמם, שנוטים להגזמות), ובדיעבד אנחנו גם יודעים שבעיית האוריינות האמריקנית באותם ימים הייתה אצל ילדים ממעמד נמוך יותר, שבביתם בכלל לא היה מקלט טלוויזיה.
ובכל מקרה, הבעיה המוכרת לכל הורה מהמילניום הנוכחי של "הילדים כל הזמן מול מסכים" עוד הייתה בחיתוליה באותם ימים, והרסי לא מציין אותה כגורם העיקרי לבעיית הקריאה של ילדי אמריקה. האצבע המאשימה שלו הופנתה דווקא כלפי הספרים עצמם. ליתר דיוק, הרסי הסביר שהבעיה נמצאת בספרי "ראשית הקריאה", שסופקו על ידי בתי הספר לעשרות מיליוני ילדים אמריקניים מדי שנה, ספציפית מסדרת ספרי "דיק וג'יין". כמו ילדי ישראל, שלמדו במשך עשרות שנים קריאה באמצעות הספר "אלפוני" המיתולוגי של צביה וילנסקי, זה שנפתח במשפט האלמותי: "דנה נמה, נמה דנה. דנה קמה, קמה דנה".
השיטה של אלפוני, כמו של סדרת ספרי דיק וג'יין, התבססה על זיהוי מילים (בעמוד הראשון של אלפוני נקראה השיטה הזאת "אנליטית־סינתטית"). מומחים אחרים מאותה תקופה דגלו בשיטה הפונטית - של לימוד אותיות וזיהוי צלילים. שלא במפתיע, זו גם הייתה השיטה בה למדו הסובייטים באותם ימים. הרסי לא מתיימר לטעון איזו מהשיטות טובה יותר, אבל מציין שאם הבחירה היא ללמד בשיטה שמבוססת על מילים, אז המילים חייבות לעניין את הקורא. לטענתו, ספרי "דיק וג'יין" כל כך גרועים ומשעממים, גם מבחינה תוכנית וגם באיורים שמלווים אותם, שאין סיכוי שאף ילד ירצה להתעניין בהם. "דנה נמה, נמה דנה" שלנו מרגיש כמו סונטה של שייקספיר לעומת הטקסטים בספרי דיק וג'יין. הנה אחד לדוגמה, שמופיע לצד ציור פשטני של ילדים (לבנים כמובן) שמשחקים במטוס נייר:
"הביטי במטוס עולה למעלה", אמר דיק. "הביטי. הביטי במטוס עולה למעלה".
ג'יין אמרה: "הו, הביטי סאלי. הביטי במטוס עולה למעלה".
"למעלה, למעלה", אמרה סאלי. "הוא עולה למעלה, למעלה".
כחלק מהכתבה הארוכה שנמרחה על 16 עמודים, הרסי ציין שחנויות הספרים מלאות בספרי ילדים מלאי דמיון ועניין, עם איורים עשירים ודמויות מעוררות עניין שגורמות לקורא הצעיר להתאהב בהן (בין השאר הוא מציין לחיוב את סדרת סיפורי "המלך בבר" של ז'אן דה ברונהוף). במקביל, בכיתות הלימוד הילדים נתקלים ב"דיק וג'יין", דמויות בלתי אמינות שלא מתנהגות כמו ילדים אמיתיים. דיק וג'יין תמיד נקיים, תמיד מנומסים, אף פעם לא חצופים. ילדים רוצים לקרוא על דמויות מלוכלכות ושובבות. ילדים מזהים שמסבנים אותם, בכל המובנים.
הרסי תקף לא רק את העלילות המטופשות, אלא גם את האיורים שהתלוו לספרי דיק וג'יין: "למה אי אפשר לצרף לספרי הלימוד איורים שיעשירו את המילה הכתובה במקום לצמצם אותה? למה אי אפשר להשתמש ביצירתיות של גאונים כמו האוורד פייל (שאייר את ספרי רובין הוד - ע.ס), ג'ון טניאל (שאייר את ספרי "אליס בארץ הפלאות" - ע.ס), דוקטור סוס או וולט דיסני?".
אזכור השמות היה הומוריסטי לחלוטין כמובן. פייל וטניאל מתו עשרות שנים לפני שהכתבה פורסמה, וולט דיסני זכה כבר ב-16 פרסי אוסקר וכנראה לא שקל לעשות הסבת מקצוע לאיור ספרי ילדים. תאודור סוס גַייזֶל, או בשם העט המוכר שלו, "דוקטור סוס", פרסם כבר 14 ספרי ילדים מצליחים, וגם שני סרטים שנכתבו על ידו הספיקו לזכות באוסקר, והתעסק בעיקר בכתיבה מתוחכמת עם חידודי לשון מופלאים ששוזרים מסרים עמוקים גם לקוראים בוגרים יותר. אף אחד לא באמת ציפה ממנו להתנדב לאייר מחדש את ספרי "דיק וג'יין", והוא אכן לא התכוון לעשות את זה.
וויליאם ספולדינג חשב אחרת. המנהל הפדגוגי של "הוטון מיפלין", אז חברה שהתעסקה בעיקר בהוצאה לאור של ספרי לימוד, פנה לדוקטור סוס וביקש ממנו לקרוא את הכתבה של הרסי. הוא הזמין את גייזל לארוחה בבוסטון, שם הוא הציב בפניו אתגר: "לכתוב ספר שילדים בני שש ושבע לא יוכלו להניח מידם". גייזל הסכים לאתגר, בלי להבין בדיוק למה הוא נכנס. בשביל לכתוב ספרים שיוכלו לקבל את תקן "ראשית קריאה" לילדי כיתות א', הוא היה צריך להשתמש ברשימה מאושרת של 348 מילים אותם לימדו בבתי הספר בארה"ב באותם ימים. ספולדינג נתן לגייזל את רשימת המילים המותרת, הסביר לו שאסור לו לכתוב בספר אף מילה שלא נמצאת ברשימה, ואף הוסיף בקשה משלו: להגביל את הספר ל-250 מילים בלבד מתוך הרשימה. גייזל לקח את הרשימה איתו בחזרה לקליפורניה, והבטיח לעשות ככל יכולתו.
בטיסה הארוכה חזרה הביתה גייזל הסתכל ברשימה, והבין שמדובר במשימה בלתי אפשרית. היה לו רעיון לכתוב סיפור ילדים על טיפוס לפסגת הר האוורסט במינוס שישים מעלות, אלא שברשימה שניתנה לו לא היו את המילים "טיפוס", "פסגה", "אוורסט", "מינוס" או "מעלות". הוא החליט שזו משימה מגוחכת, והחליט לזנוח אותה.
עברו שנתיים, גייזל הספיק לפרסם עוד שני ספרים מצליחים של "דוקטור סוס" לפני שסופלדינג הזכיר לו שוב את האתגר שהציב בפניו. גייזל סגר את עצמו בחדר העבודה שלו בשכונת לה הויה בסן דייגו, ובמשך שלושה שבועות ניסה למצוא דמות עם שם מתחרז שהוא יכול לברוא מתוך המילים ברשימה. בהתחלה הוא פלירטט עם רעיון על דמות ראשית בשם "כדור גבוה" (Tall Ball) אבל לא הצליח למצוא שום עניין בנושא. בהמשך חשב על זוג מלכותי בשם "החתול המלך והחתולה המלכה" אבל למרות שהמילה "קינג" הייתה ברשימה, המילה "קווין" לא הייתה שם. במאמר שכתב באותם ימים הוא חשף כי התפלא לגלות שאחייניתו בת ה-6 בכלל לא הכירה את המילה "קווין", וזה זעזע אותו. בפועל, הוא המציא את האחיינית ופשוט התבדח, או לחילופין הדגים מידה ראויה של פמיניזם לשנות החמישים של המאה הקודמת.
הוא המשיך לחפש אחר חרוזים ראויים בתוך הרשימה הפדגוגית עד שהאסימון נפל - חתול וכובע - וכך נולד The Cat In The Hat, או בשמו העברי: "חתול תעלול". הספר, שלא חרג מהרשימה המאושרת של משרד החינוך האמריקני, השתמש בסופו של דבר רק ב-236 מילים נטו. הוא הפך לרב מכר היסטרי, ולספרו המצליח ביותר של דוקטור סוס עד אותו זמן.
"חתול תעלול" שינה את חוקי המשחק. מורים אהבו את המסר החינוכי של הספר, הורים נהנו מהעובדה שהילדים שלהם קוראים בהתלהבות ובעיקר - הילדים רצו לקרוא אותו שוב ושוב. "הוא הרוויח לי הרבה כסף", סיפר גייזל עצמו, "אבל העונג הכי גדול הוא שהעפתי את ספרי 'דיק וג'יין' מרוב הספריות של בתי הספר ברחבי אמריקה". חברת ההוצאה לאור "רנדום האוס" החליטה להשקיע בסוגה החדשה שנולדה עם "חתול תעלול" ופתחה את סדרת "ספרים למתחילים". באופן טבעי, גייזל הפך להיות העורך הראשי של הסדרה.
גייזל המשיך להשקיע בספרי הילדים-שגם-מבוגרים-יכולים-לאהוב שלו (ספרו הבא, "הגרינץ", יבקר בחריפות את תופעת ההתמסחרות של חג המולד) ובמקביל המשיך להפיק ספרים לסדרת "ספרים למתחילים" תחת ההקפדה על ההוראות הפדגוגיות. אחד מהם היה ספר ההמשך "חתול תעלול חוזר", שלצד הקפדה על השימוש במילים הנכונות הצליח להעביר מסר על ניסיון לפתור בעיה על ידי יצירת בעיה אחרת. לא ברור אם התכוון לכך, אבל עד היום מומחי כלכלה משתמשים בספר הזה, שנכתב לילדים בני 6, כדי להסביר בצורה פשוטה את הבעייתיות בהסדרי חוב ("תספורת") עם טייקונים.
לשיא נוסף הגיע דוקטור סוס עם "דברים מוזרים קורים בספרים" (במקור: "One Fish, Two Fish, Red Fish, Blue Fish"), שצמצם את רשימת המילים המותרת לפחות מ-200, בלי לוותר על העושר הרעיוני והאיורים הגאוניים. הספר היה הראשון בתת-הסדרה החדשה של סוס: "ספרים למתחילים מתחילים", שיועדה לילדים אפילו לפני גיל בית ספר. ברשימה המותרת לתת-הסדרה היו סך הכל 182 מילים.
בשנת 1959 פנה בנט קרף, העורך הראשי של הוצאת "רנדום האוס", לגייזל והציע לו התערבות חברית: לכתוב ספר לסדרה החדשה והמצומצמת, ולהשתמש הפעם ב-50 מילים בלבד. אם יצליח, קרף ישלם לו 50 דולר (קצת פחות מ-500 דולר בכסף של ימינו). גייזל שוב לקח על עצמו את האתגר, ומיד התחרט. איך אפשר לכתוב ספר עם 50 מילים בלבד?
התוצאה תהיה עינוי נפשי ומקצועי, שתתבטא במילים של ספר פשוט שכל ילד בן שנתיים יכול ליהנות ממנו. לפתע העבודה הקשה על "חתול תעלול" הרגישה כמו משחק ילדים. גייזל הסתגר בחדר העבודה שלו במשך שבועות וחודשים, מילא את החדר ברשימות מילים, סימן את המילים שכבר השתמש בהן, סימן מילים שהחליט לוותר עליהן, וכדי להוסיף חטא על פשע, החליט להגביל את הספר למילים בנות הברה אחת. הוא גם הצליח (למעט המילה Anywhere, שדורות של חוקרים מנסים עדיין להבין מדוע חרג מהכלל של עצמו דווקא בשבילה).
"החלק הקשה ביותר היה החריזה", היא סיפר לצמד הביוגרפים שלו, "הייתי אומלל. זו הייתה עבודת נמלים. מצאתי את עצמי זורק לפח לא מעט שורות מוצלחות פשוט כי לא יכולתי להשלים את השורה בלי לחרוג מרשימת המילים". אחרי כמעט שנה של עבודה, גייזל השלים את כתיבת הספר. הוא לא אהב אותו, ורק רצה להיפטר ממנו כבר. זה היה הספר הראשון של "דוקטור סוס" שהוא לא היה בטוח לגביו. באופן אירוני, הוא יהפוך להיות הספר הכי מצליח שלו, ואחד הספרים הנמכרים בהיסטוריה.
קראו לו "Green Eggs And Ham", והוא יצא לחנויות ב-12 באוגוסט 1960, בדיוק היום לפני 60 שנה. לפי הערכות נמכרו בין 200 ל-250 מיליון עותקים מהספר - בגרסתו האנגלית בלבד. זה ספר הילדים הכי פשוט לקריאה והכי מסובך לכתיבה שיצא אי פעם לאור. זה גם ספר הילדים הרביעי הכי נמכר בכריכה קשה בתולדות ארה"ב (כן, יותר מספרי "הארי פוטר", למרות שהם מכרו הרבה יותר במהדורות בכריכה רכה).
בעברית, כדי להימנע מלכתוב ספר על בשר חזיר, החליטה המתרגמת לאה נאור לוותר בכלל על שם המאכל, וכך נולדה הגרסה המקומית "לא רעב, ולא אוהב". הסיפור מורכב משתי דמויות: סאם וגיא (שמו של גיא לא נחשף בספר, אלא רק בסדרת הטלוויזיה, בעוד בגרסה העברית סאם הופך ל"שב"). סאם האופטימי והחביב מנסה לגרום לגיא הפסימיסט הרגזן לטעום מנה של ביצים ירוקות ובשר חזיר, אך נתקל בכל פעם מחדש בסירוב עיקש, שכן הוא לא אוהב את המנה (בעברית, כאמור, נוספה העובדה כי גיא בכלל לא רעב). לאחר מספר ניסיונות מטרידים ולא מוצלחים, גיא מסכים לטעום את המנה בחוסר רצון ומגלה שהוא דווקא אוהב אותה. הסיפור מסתיים כשגיא מודה לסאם. מוסר ההשכל לילדים פשוט: אל תהיו בררנים באוכל. למבוגרים יש מסר אחר בין השורות, שקורא להיות פתוח לשינויים, לעולמות חדשים, לטעמים מגוונים ולזכור את הערך החשוב של חברות, בטח ברגעים קשים.
למרות שהיא משתמשת רק ב-50 מילים, מדובר ביצירת מופת ארס-פואטית מבריקה על המאבק של המחבר עם חוסר-הרצון שלו להתמודד עם המשימה שלו, שנראתה בעיניו בדיונית כמו "ביצים ירוקות", וגם מבחילה כמוה. היוצר עצמו אמנם לא נמצא בתוך היצירה עצמה כמו "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, אבל ניתן לחוש את התסכול שלו ממחסום הכתיבה וההתמודדות הכואבת עם הטקסט כמו ב"מיזרי" של סטיבן קינג. זה ספר ילדים חמוד על מישהו שאוכל ארוחת בוקר ירוקה, ובכל זאת אפשר לשמוע את הסבל של היוצר מבין השורות.
הספר שהוא הכי שנא לכתוב הפך לספר הכי מצליח שלו. הוא הפך לסרט מצויר, לסדרה בנטפליקס, למיצג במוזיאון, למתקן בפארק שעשועים ולבלון ענק בצעדה השנתית של חג ההודיה בשדרה השישית בניו יורק. נשיאים קראו ממנו בבית הלבן, שופטים ציטטו ממנו בפסקי דין, ראפרים השתמשו בו כדי להרביץ ביטים בחרוזים שאף אחד לא כתב כמותם אי פעם. גייזל מצדו המשיך לטעון עד יום מותו שהסיבה היחידה שהוא הכריח את עצמו לסיים את הספר הייתה ההתערבות על 50 דולר שערך עם בנט קרף. אגב, קרף מעולם לא שילם לו את הכסף, וגייזל נאלץ להסתפק בעשרות מיליוני הדולרים שעשה ממכירות הספר ברחבי העולם.
בריאיון לאורן ברזילי במגזין טיים אאוט מ-2016, הסבירה המתרגמת לאה נאור כי נאלצה "לוותר על משהו" כדי להתמודד עם האתגר של להעביר את מילותיו של הדוקטור היקר לעברית. "לא הייתי צריכה לעשות את החישוב של אוצר מילים כי הקו המנחה היה פשוט: אין מליצה", הסבירה נאור, "אם יש אפשרות לתרגם פשוט אני אתרגם פשוט, זו הבחירה בכל הזדמנות, גם בכתיבה שלי וגם בתרגום".
באתר האינטרנט הרשמי שלה הרחיבה נאור על האתגר הלא פשוט של לתרגם מאכל לא מוכר לילדי ישראל כמו חזיר. "פתרתי את הבעיה בדוחק בכך שלא הזכרתי בכלל את שם המאכל שגיבור הספר דוחה בתוקף", כותבת נאור, "להמציא מאכל אחר לא רציתי, ובמקום זה השתמשתי במונח שילד ישראלי היה אומר כשהוא לא רצה לאכול משהו: "לא רוצה את זה".
אגב, למרות שניסתה לתחום את עצמה ל-50 מילים כמו במקור, בעברית נאלצה נאור להשתמש ב-88 מילים, שזה עדיין הישג פנטסטי לתרגום שגם מצליח לשמור על המסר החינוכי של המקור, וגם נשאר נאמן למשקל והחריזה הייחודית שלו. ואלה המילים: אוהב, קטר, טעים, בגשם, הוא, שב, שאני, לא, באוויר, שועל, היי, שמי, אולי, אתה, כחולה, ודי, עקשן, רעב, רוצה, את, זה, פה, או, שם, בשום, מקום, מכאן, בתוך, סירה, בעולם, עזוב, אותי, בבית, על, תטעם, מותר, פתאום, שולחן, גם, עכבר, עץ, אפילו, קטן, מוכן, חם, קר, זה, אני, חושב, תאכל, בקופסה, האש, נמאס, תיש, כמו, בערסל, בחושך, נעים, בכלל, מבולבל, במכונית, שכזה, מתפוצץ, בנסיעה, גזע, של, כבר, מצאתי, נהדר, בקרון, מפולפל, רואים, כשרטוב, במטר, ביבש, זקן, לך, נורא, יכול, טעמת, עד, היום, יהיה, מה, תראה, טוב, תודה.
ואין מילה טובה יותר לסיים את הכתבה הזאת מאשר המילה האחרונה. תודה דוקטור, תודה.