הצלה (To the Lake)
סדרת המדע הבדיוני הרוסית, שעלתה במולדתה ב-2019 לקול שבחים ופרסים אבל רק לאחרונה הגיעה לנטפליקס, מצטרפת לרשימה ההולכת ומתארכת של סדרות שנוצרו לפני הקורונה אבל משודרות בדיוק בעיתוי הנכון כדי לשקף אותה. "הצלה" (שם עברי ששונה גם מהמקור הרוסי, "ההתפרצות", וגם מהשם באנגלית - "אל האגם") מתארת מעשייה על מגפה קטלנית המאיימת להשמיד את האנושות, וחבורה קטנה מצליחה להימלט מפניה. מאבק ההישרדות האכזרי מאלץ אותם לסכן את חייהם, את כל מה שיקר להם - ואת אנושיותם.
כמתבקש מהתקציר הזה, מדובר בסיפור המוכר על ערש האפוקליפסה, כמו סדרת זומבים רק בלי הזומבים. ההבדל היחיד הוא שהפעם הוא פשוט מתרחש ברוסיה ודובר את שפתה. לזכות "הצלה" ייאמר שהיא ממש לא מביישת את הז'אנר. היא נראית ומצולמת מעולה, המשחק טוב רוב הזמן, והגם שהיא אוהבת ליצור מתח סרק באמצעות מניפולציות עריכה (הו לא, הרעים מתקרבים אליהם! אה לא, הם בכלל במקום אחר). בעיקר, הדרך שהיא נוקטת בה נבונה: עיסוק אינטימי בדמויות שנאלצות להתמודד עם המצב החדש והמסוכן - גם מחשש הידבקות וגם מאחר שאדם לאדם הופך לזאב - ופחות עיסוק בסיפור הגדול יותר.
אנחנו לא באמת יודעים על התוצאות הגדולות של המגפה, מעשיהם של הממשלה והצבא, ובוודאי לא מה קורה מחוץ לגבולותיה של רוסיה. רק טיפין טיפין אנחנו מקבלים את המידע הזה ככל שמתקדמים הפרקים, אבל על פי רוב, הסיפור מכונס אל עשר הדמויות שעושות את דרכן אל מקום המבטחים - האגם. חוסר הידיעה שלהן ושלנו על מה שבאמת קורה הופך את האירועים שנקרים בדרכן לשרירותיים ובלתי צפויים, מקנה להם אימה אמיתית, מה שניכר במיוחד במעלליהם המחרידים של חיילים. למען האמת, זה מגיע לפעמים לקיצוניות שגורמת ל"הצלה" להיראות כמו סרט שואה, ואחד הפרקים שעוסק בכפריים המשיבים להם מלחמה נראה כמו סרט פרטיזנים מגניב.
דווקא סיפור הצד הזה, שמתמצה בפרק אחד בלבד, ממחיש עד כמה "הצלה" לא טובה כמו שהיא יכולה להיות. הגם שהסדרה מתנהלת באיפוק וברגישות יחסיים, הסבון טמון בה כבר מההתחלה: הגיבור יוצא אל הדרך בין היתר עם רעייתו הקודמת ורעייתו הנוכחית, שהרומן ביניהם החל כשעוד היה נשוי, והמתח הזה מייצר משולש מייגע למדי. הוא אמנם הסמן הקיצוני של מערכות היחסים בסדרה, ובשום שלב לא באמת חוצה את הגבול לכדי אופרת סבון, אבל בכל זאת מייצג בעיה גדולה יותר של "הצלה": נטייה לקלישאות. כסדרה שמציבה את הדמויות במרכז, ועל אף אי אילו רגעים יפים שהן מניבות, הן פשוט לא מספיק מעניינות כדי להחזיק את "הצלה" לאורך שמונת הפרקים. אולי אפשר פשוט לבקש שהעונה השנייה, שברוסיה אמורה לעלות באביב 2021, תחזור אל הפרטיזנים?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
שידוך הולם (A Suitable Boy)
היום (שישי) עולה בנטפליקס הסדרה החדשה של ה-BBC בבימויה של מירה נאיר ("סלאם בומביי", "חתונת מונסון") ותסריט של אנדרו דיוויס ("בית הקלפים" המקורי, "בית הקדרות"), על פי הספר עצום הממדים "שידוך הולם" של ויקראם סת' מ-1993, שיצא בישראל בהוצאת כנרת זמורה ביתן. לאורך ששת פרקיה עוקבת הסדרה אחר שנתיים וחצי בחיי ארבע משפחות בהודו מעט אחרי שזכתה לעצמאותה. המשפחות קשורות ביניהן ביחסי ידידות ונישואין, על רקע תחילת שנות החמישים הסוערות לאחר השחרור מעול השלטון הבריטי. במרכז הסיפור ניצבת לאטה הצעירה (טניה מניקטאלה), שאמה מחפשת לה "שידוך הולם", ואילו היא מתחבטת בין שלושה מחזרים, שכל אחד מהם מבטיח סוג שונה של אהבה וקשר ומייצג מעמד חברתי וכלכלי שונה.
היתרון הגדול של "שידוך הולם" הוא שהיא פותחת צוהר היסטורי ותרבותי מעניין להודו של פעם, עבור עיניים מערביות. לא בדיוק משהו שנתקלים בו כל יום. התלבושות, המסורות, המוזיקה, המתיחות הדתית וכן הלאה: החוויה האנתרופולוגית לבדה אמורה למגנט אותנו אל הסדרה. רק שהחידוש הזה ממצה את עצמו עד אמצע הפרק הראשון, לא מצליח לחפות על הבנאליות של הסיפור ועל מגרעותיה של הסדרה. על אף, ואולי בגלל, שהיא עוקבת אחר קורותיהן של משפחות אמידות, הסטים לא נראים שופעים כפי שהם אמורים להיות, והכל נצבע בגוון מלאכותי.
מעל הכול, "שידוך הולם" סובלת מקצב לקוי להחריד שמוציא כל רוח שעשויה להיות במפרשיה. מניקטאלה כובשת מאוד בתפקיד לאטה, אבל גם היא לא מצליחה להושיע את הרפיון הכללי. ההתנהלות כבדה ואיטית כמו פיל, הדיאלוגים כל כך נוקשים, מלאי פאוזות ואוויר עד שקשה לא לייחל שהעורך יחתוך אותם והשיחות יישמעו כמו משהו שקורה במציאות ולא על במת תיאטרון. "שידוך הולם" מפליאה להמחיש עד כמה משמים יכול להיות סיפור על אהבות בלתי אפשריות, פוליטיקאים מושחתים, בעלי שררה מדושנים, ומשטרה שיורה למוות במפגינים ברחוב בשל אמונותיהם. גם זה הישג מרשים, אם תרצו.
הלסטרום (Helstrom)
באחת הסצנות הראשונות של "הלסטרום" יוצא אחד משני גיבוריה, דיימון הלסטרום (טום אוסטן, "הבורג'ס", "The Royals"), לטפל במקרה שבו בנם של בני זוג אומללים מתנהג כאילו אחז בו דיבוק. לאחר שהלסטרום חושף אותו כסתם ילד קקה, הוא נושא נאום על שטיקים ונוסחאות (Tropes) שהפכו את העיסוק בגירוש שדים למאוס וקלישאתי, בגלל העיסוק הטלוויזיוני האובססיבי בו. לכאורה זאת הנקודה שבה "הלסטרום" היא הכי מארוול שאפשר לבקש: מודעת לעצמה, לז'אנר ולציפיות ממנה, וקורצת לצופים בביטחון שלא תאכזב. הבעיה היא שמהרגע הזה ואילך היא הופכת בדיוק לקלישאה שעליה היא מתנשאת.
ראוי לציין ש"הלסטרום" (המבוססת על קומיקס בעל אותו שם, ולפי שעה לא זמינה בישראל) היא מהנדוניות האחרונות שהותיר אחריו ג'ף לואב, מנהל תחום הטלוויזיה הכושל למדי של מארוול, שהתפוטר לאחר שקווין פייגי קיבל בשנה שעברה את האחריות גם על המסך הקטן. הפרט הזה חשוב משום ש"הלסטרום" נראית ומרגישה כמו נפילות מהסוג של "איירון פיסט", "הבלתי אנושיים" ואחרות שלואב היה אחראי להן. על פניו, היא לא הייתה אמורה להיות כזו, בעיקר על בסיס חומר המקור המסקרן: סיפורם של אח ואחות מנוכרים, דיימון ואנה הלסטרום (סידני למון), צאצאיו של רוצח סדרתי אכזר, שנעזרים בכוחותיהם המיוחדים כדי לעצור זוועות המאיימות להתרגש על האנושות.
המרכיבים שעליהם בנויה "הלסטרום" הם שילוב בין כוח על, סיפור משפחה ודרמת אימה. הסיפור המשפחתי מועצם מהעובדה שגם אמם של השניים, ויקטוריה (אליזבת מארוול, "בית הקלפים"), קשורה לטרגדיה המשפחתית של מוות, טירוף ועל-טבעי. אלא ש"הלסטרום" מצליחה בשיטתיות לפרק את כל אחד מהמרכיבים הללו מחוזקותיו. הדרמה המשפחתית בנויה על יכולות משחק ירודות של צמד האחים, כתיבה גרועה שחוזרת על דברים שכבר ידענו, והתנהלות פאסיבית-אגרסיבית מתישה שהופכת מעיקה ככל שהסדרה מתקדמת. שום דבר בתא המשפחתי הזה לא מצליח לעורר רגש או אמפתיה, ועושה רושם שהסדרה כמעט נחושה לדאוג לכך.
גם בגזרת כוחות העל מצליחה הסדרה להפוך משהו שיכול היה להיות מעניין לטכני וסתמי. האחים מניפים ידיים, מזיזים ראש, דברים עפים, מתרסקים ומתפוצצים. "הלסטרום" לא משקיעה אפילו מעט מזמנה כדי להתחקות אחר האופן בו קיבלו את כוחם, המחיר שנובע ממנו או על סט היכולות המלא (שבכל פרק כולל פרטים נוספים שמשום מה לא נעשה בהם שימוש בפרקים קודמים). לבסוף, דרמת האימה שכביכול אמורה להיות החלק המקורי כאן, משעממת ונמרחת. לא רק שהיא לא מפחידה, לפרקים נדמה שבכלל שכחה שהיא אמורה להיות כזו. הקצב האיטי, הסצנות המיותרות, הפרקים הארוכים להחריד ודמויות הצד התמוהות (כמו נזירה פעורת עיניים שהסרתה מהסדרה לא הייתה משנה דבר מהשתלשלות הסיפור) דורסים כל ניצני מתח או מסתורין.
על פניו, מארוול כבר עשתה את הדבר הנכון בפרידה מלואב. לא ברור למה לא עשתה את אותו הדבר עם היצירה המפוספסת הזאת. לא פחות מכך, כואב הלב שתקעה אותה דווקא אצל הולו המרעננת, שתצטרך לשאת את הכתם הזה בספרייתה.