"היית צריכה לדעת" - שהפרק הראשון שלה עולה היום (שני) ב-HOT, yes וסלקום tv - היא מיני-סדרה נחמדה. ייתכן שאפשר היה לסכם כך את הביקורת עליה אילולא הייתה שייכת ל-HBO, שעדיין נתפסת כאכסניה הטלוויזיונית הכי יוקרתית, וכל סדרה חדשה בה מגיעה עם נדוניית ציפיות שעליה לעמוד בה. ברם, "היית צריכה לדעת" מצטרפת אל ז'אנר שנעשה רווח יותר ויותר בשנים האחרונות - סדרות מתח עשויות היטב בכיכובם של כמה מהכוכבים הגדולים של הוליווד, המבוססות על ספרי טיסה. אתם כבר יודעים למה לצפות מהן: קהילה שקטה מזדעזעת בעקבות פשע מחריד שמציף למעלה את כל הסחלא והסודות שכולם הסתירו מכולם.
את השורש של הטרנד ניתן לזהות בקלות בסדרה ששמה יכול להגדיר את הז'אנר כולו: "שקרים קטנים גדולים", שיצר דיוויד אי קלי על פי ספרה של ליאן מוריארטי. למעשה, מאז שעלתה הסדרה ב-2017, גם כן ב-HBO, שתיים מהכוכבות והמפיקות שלה הפכו במידה רבה לפנים ולכוח מניע של הסוגה. ריס וויתרספון כיכבה והפיקה עם קרי וושינגטון את "שריפות קטנות בכל מקום" עבור הולו מוקדם יותר השנה; כעת ניקול קידמן עושה דבר דומה לצד יו גרנט ודונלד סאתרלנד בסדרה שלשמה התכנסנו, ושגם אותה יצר קלי - "היית צריכה לדעת" (למעשה היא הייתה אמורה לעלות די בצמוד ל"שריפות" אבל נדחתה בגלל הקורונה). קידמן וקלי יחברו שוב למוריארטי בעיבוד לספרה "תשעה זרים מוחלטים" - מיני-סדרה שצפויה לעלות בהולו ב-2021. וכמובן, גם וויתרספון וגם קידמן חזרו בשנה שעברה לעונה השנייה של "שקרים קטנים גדולים", כך ששתי הנשים האלה חולקות ביניהן ארבע סדרות וחמש עונות במתכונת הזו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הרף העליון של הסוגה הזו עד כה היא "חפצים חדים" עם איימי אדמס, גם כן של HBO. הגם שאף היא לא מושלמת - בעיקר סובלת מבעיות מריחה בחלקה הראשון - יד האמן של הבמאי ז'אן-מארק ואלה מספקת תחושה מצמררת ושפע של רגעים מהממים לאורכה. ואלה אמנם היה אחראי גם על העונה הראשונה של "שקרים קטנים גדולים" וללא ספק שידרג אותה, אך במקרה של "חפצים חדים" המגע שלו תואם עוד יותר לחומר המקור האפל והרדוף, ויוצר משהו ייחודי ובלתי נשכח.
החותם של הבמאים בסדרות האחרות בז'אנר לא מובחן באותה מידה. רובן - כולל העונה השנייה של "שקרים" - מסתפקות בבמאים בעלי שם שעושים מלאכה קורקטית והגונה, ובהתאם מניבים תוצאה קורקטית והגונה. לא הרבה יותר מזה. "היית צריכה לדעת" היא דוגמא מושלמת לכך. על כס הבימוי יושבת סוזנה בייר, שבעבר נחשבה לבמאית פורצת דרך אולם בשנים האחרונות מסתפקת בתוצרת מיינסטרים אפקטיבית כמו סרט הלהיט "קופסת הציפורים" והמיני-סדרה "מנהל הלילה" עם יו לורי וטום הידלסטון. גם בסדרה החדשה בניצוחה לא ניכר שאר רוח יוצא דופן.
"היית צריכה לדעת" (במקור "The Undoing") עוקבת אחר בני הזוג גרייס וג'ונתן פרייזר (ניקול קידמן ויו גרנט). היא פסיכולוגית, הוא אונקולוג ילדים, הם מתגוררים בדירת פאר בניו יורק עם בנם הצעיר הנרי (נואה ג'ופ, "פלא"), חיים את החיים המושלמים והעשירים. אבל - בוודאי ניחשתם - כל זה נשבר כאשר מוות אלים ופתאומי מניע שרשרת אירועים המביאה לגילויים נוראיים שמערערים את כל חייהם. כמצופה, לאורך ששת הפרקים (מתוכם חמישה נשלחו לביקורת) המטוטלת נעה לכל הכיוונים, טוויסטים נערמים ותפניות מתרגשות. לפחות משהו מתרגש.
המיני-סדרה החדשה בנאלית ושגרתית אפילו יותר מקודמותיה. ניקול קידמן אמנם לא ממחזרת את דמותה של סלסט מ"שקרים קטנים גדולים", אך שוב מגלמת את העשירה המאופקת שמדברת בלחישות בעוד חייה קורסים - סממן לגלריית דמויות שטוחות שאת כולן כבר ראינו במקומות אחרים. נוסף לכך, הסדרה החדשה נסמכת יותר מדי על דברים שלא נאמרים (גרייס מונעת מהבלשים פריטי מידע מסוימים בלי סיבה, ולא ברור מדוע מלבד הצורך ליצור חיכוך בינה לבינם), שאלות שלא נשאלות (אף אחד לא טורח לנסות לאמת את האליבי של החשוד המרכזי) או סתם מניפולציות (סצנות שלכאורה מתקיימות בזמן מסוים אבל בפועל התרחשו בזמן אחר).
מצד שני, "היית צריכה לדעת" פועלת על אותן חוזקות של הסדרות האחרות בנישה. זה ניכר בעיקר בפרקים הראשונים, כשהמסתורין לבדו מלבה את הסקרנות והתמיהה של מה לעזאזל קורה כאן. גם בהמשך, התהיות עושות את העבודה וסיכוי לא רע שעם סיומו של כל פרק תייחלו שהבא אחריו כבר יהיה זמין. לא בכדי יצירות טלוויזיוניות מהסוג הזה פורחות כרגע. זה קורה לא רק אצל HBO והולו - גם אפל טיוי פלוס זכתה השנה להצלחה גדולה עם "להגן על ג'ייקוב" בכיכובו של כריס אוונס, מה שיוביל מן הסתם לנסיונות נוספים.
הסיבה היא שהספרים שעליהם מבוססות הסדרות הוכיחו את עצמם כיעילים ואהובים על הקהל, העשייה מוקפדת ולעתים אף מרוממת את חומר המקור, השחקנים מביאים איתם את אבק הכוכבים שעוזר גם בקרב הצופים וגם בטקסי הפרסים. כולן סדרות שאינן גרועות בשום קנה מידה, גם אם כמעט אף אחת מהן לא באמת גדולה. אלא שזו הבעיה: אכסניות הפרסטיג' וההצלחה היחסית של הנישה הזו גורמות לא פעם לבלבל בינן לבין איכות. בפועל, רוב הסדרות האלה לא באמת משאירות אחריהן משהו שמוסיף להדהד בראש גם אחרי שהסתיימו, הן לא באמת יעמדו בשורה אחת עם היצירות הגדולות של HBO בפרט והטלוויזיה בכלל. רק יחצבו את הגומחה שאליה תיכנס הסדרה הבאה בתור.