אין דרמות גדולות בצמד פרקי הבכורה של "אחד על אחד", הסדרה הישראלית החדשה שכתב וביים מתן יאיר ("פיגומים") ל"כאן 11", ועלתה אתמול לשידור. למעשה, למרות שהיא דרמה עכשווית לכל דבר ועניין, משהו בעדינות שלה גורם לה להרגיש נוסטלגית למרות שהיא מתרחשת בימים אלה (מינוס המסכות והריחוק החברתי). באחד הרגעים היותר אופייניים בפרק הראשון, נכנסת דמותו של מוטי (תומר קאפון) לבית קפה בדרך חזרה מההלוויה של אימו. בזמן שהוא שואל בנימוס על המאפים במקום, הרדיו מנגן את "העץ הוא גבוה" של להקת "אחרית הימים", אחד הלהיטים היפים ביותר שיצאו מישראל של שנות השבעים. השיר הזה שמתנגן ברדיו הוא באמת רגע קטן, כמעט ניואנס, אבל הוא מרגיש כמו משהו שמייצג אג'נדה שלמה - ברדיו של "אחד על אחד" לא תמצאו פוליטיקה, גם לא סטטיק ובן-אל, כאן רוצים לדבר על ערכים.
לכאורה אין קשר עלילתי ישיר שמחבר בין "אחד על אחד" ו"פיגומים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של מתן יאיר, שזכה לאינספור פרסים ונחשב בעיני רבים (ובצדק לדעתי) לאחד הסרטים הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות. בפועל, ובהסתמך על צפייה בשני פרקים בלבד, כדאי לצפות ב"אחד על אחד" כדי לבטוח במתן יאיר כיוצר, להתחבר לקצב האיטי ולנשום עמוק. אחרת - ובמקרה הזה מדובר בחיסרון לצערי - קל מאוד לנדוד אל הטלפון הנייד בזמן הצפייה בסדרה, שמרגישה לרגעים איטית ומיושנת. מי שראה את "פיגומים" יכול להבין שהעשייה הזאת היא חלק ממבע קולנועי ולא מתוך קושי לספר סיפור.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אנחנו פוגשים לראשונה את מוטי (קאפון) באחד הימים הקשים של חייו, בזמן השבעה על אמו שנהרגה כשהייתה בטיול "אחרי צבא" בבוליביה. מוטי הוא מורה פרטי שמתפרנס בדוחק (למרות שברור לנו שהוא מורה מצוין), אחיו הגדול יוני (יפתח קליין), נמצא לפני רילוקיישן עם משפחתו לארצות הברית ("ירידה" כמו שמוטי מקפיד לומר) ואחותו שושי (שירה גפן) נמצאת שם כספק תחליף אם. על פניו, הטרגדיה של מוטי נוגעת במוות של אמא שלו, אך אין ספק שמה שחסר לו באמת זאת דמות אב. אביו אביגדור עזב את הבית בגיל 12 ולמרות שהוא עדיין חי ואנחנו אפילו פוגשים אותו בפרק השני, אין ביניהם קשר רציף או תקין. כשמוטי ויוני נפגשים איתו בבית הקפה כדי לספר לו על העזיבה של האחרון, מוטי שואל אותו אם יצא לו להתגעגע אל הילדים שלו, על כך משיב האב: "מה יש להתגעגע? אתם כולכם קיימים".
בריאיון לאבנר שביט במדור זה סיפר יאיר כי רבים מקווי העלילה בסדרה הם אוטוביוגרפיים: מהאב שעזב (אביו של יאיר כבר לא בחיים), דרך היחסים המורכבים עם האם (שתיבדל לחיים ארוכים) וכמובן החלק הקשור בהוראה. ובאמת, נראה שקו העלילה שעוסק בהוראה הפרטית הוא זה שמצליח לסחוב על גבו גם את הסצנות המשפחתיות הקשות והכואבות יותר. בשונה מ"פיגומים" בה המורה (עמי סמולרצ'יק) פגש את הילד (אשר לקס, שמופיע גם כאן בתפקיד קטן) בבית הספר, כאן מוטי המורה הוא זה שמביא איתו את אווירת בית הספר לבתים של התלמידים, מה שמאפשר לנו לפגוש מגוון דמויות של תלמידים ובעיקר לראות פסיפס של משפחות ישראליות, כולן מפורקות ופגומות בפני עצמן.
סצנה טעונה ומעניינת מתרחשת כאשר מוטי מגיע ללמד את דני (נמרוד הוכנברג) תנ"ך. זה קורה מעט אחרי שהוא תולה את מודעות האבל על אמו אך מתעקש שלא לבטל את השיעור שכבר קבע. מדובר בהתנגשות בין מעמדות - דני, בן עשירים שגר בווילה עם עובדת משק בית מהפיליפינים (סאלי), עסוק במשחקי מחשב עד שהוא אפילו לא טורח להעיף את הזבל משולחן הלימוד. כשמוטי מזדעזע מחוסר המוכנות שלו למפגש ביניהם ואפס ההיכרות שלו עם חומר הלימוד, דני מספר שהיה עסוק בגיבוי העסקים של אביו - 41 דירות ("לא כולם פנטהאוז"). להבדיל, מוטי עצמו גר בדירה שכורה יחד עם אמא שלו.
למרות שאין בה כמעט שתיקות, יש הרבה מאוד שקט ב"אחד על אחד". במקומות בהם יוצרים אחרים היו מנסים להכניס סאטירה נושכת יותר, מרגיש שמתן יאיר מקפיד מאוד לתאר את המציאות כמו שהוא חווה אותה. לכן, גם בסצנות שהן בפירוש ביקורת על המעמד השבע בישראל, זה שלא מסתכל מילימטר מעבר לתחת של עצמו, אין דרמות ענקיות, במקסימום יש ילד מתבגר שמבקש מהעוזרת שלו שתכין לו חביתה ב"אהבה". בפועל, הכתיבה השקטה הזאת של "אחד על אחד" גורמת לה להרגיש נוסטלגית, לי היא גרמה להיזכר ב"משפחה וחצי" - הסדרה שיצרה גלילה רון פדר עמית ושודרה בסוף הניינטיז בטלוויזיה החינוכית. אז היה מדובר בזוג הורים שמאמצים למשפחה שלהם כמה ילדים מרקע קשה יותר, כאן מדובר במורה ערכי שמנסה להעביר את תפיסת העולם שלו למגוון של תלמידים.
הפרק השני של "אחד על אחד" טוב בהרבה מהראשון, נדמה שככל שנותנים לה זמן, קל יותר להישאב לעולם שלה ולהפסיק לחפש ריגושים מיידיים. הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם בו ריגוש מיידי הפך למובן מאליו וסדרה איכותית וערכית ככל שתהיה, עדיין נדרשת לזרוק לנו מדי פעם איזו עצם קצת יותר "תקשורתית" כדי שנוכל להיאחז בה. דווקא השיבוץ אחרי "חזרות" בה כל סצנה היא חגיגה של פאנצ'ים שמצליחים להיות גם משעשעים וגם רגישים להחריד, מבליטה את החסרונות שב"אחד על אחד" ולא עושה איתה חסד.
מצד שני, עבודת בימוי השחקנים בה לא פחות מוצלחת מאשר ב"חזרות". יש סיכוי שזה התפקיד הכי טוב שראיתי מתומר קאפון עד היום. למרות שהוא בשיא הקריירה שלו, כולל תפקיד מצוין בסדרהה "הבנים" של אמזון פריים, הוא נכנס בקלות מרשימה לדמותו של מוטי, המורה הפרטי הקצת מלנכולי שנדמה שהחיים גדולים עליו. כאשר רק כמה דקות קודם רואים אותו נכנס לתוך לוע של תותח בהפסקת הפרסומות, קשה שלא להתפעל מן הוורסטיליות שלו. כיף במיוחד לראות כאן גם את שירה גפן, יוצרת מעולה שחייבת לשחק , פשוט כי היא לא מפסיקה לשכנע. גם כאן, עם מעט סצנות יחסית, הכריזמה הקצת נעבכית שלה לא מאפשרת לי להוריד ממנה את העיניים.
ככל הנראה "אחד על אחד" לא תהפוך לסדרת הלהיט הבאה של "כאן". לא בטוח כלל שהיוצר שלה כיוון לשם. עם זאת, יש בה איכויות אחרות, כאלה שמזמינות את מי שצופה בה לקחת נשימה עמוקה ולהתחיל לחשוב על העולם סביבו, כמעט כמו להסתכל במראה סדוקה, משהו שגורם לך להביט בעצמך אבל קצת אחרת. אם אתם מסוגלים לעמוד באתגר הזה, יכול להיות שמדובר בהתאהבות הבאה שלכם.