וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חבורת זהו זה, פוליקר, גלרון והמון אחרים: גרסאות הכיסוי משתלטות - האם זה טוב או רע?

עודכן לאחרונה: 4.3.2021 / 9:54

הטפטוף האינטנסיבי של קאברים כבר הפך למבול: פרויקטים חגיגיים, מחוות מושקעות, ועוד מכל הבא ליד - כולם חוזרים אחורה. כמו הרבה דברים אחרים, גם זה כנראה קשור לקורונה. נדב מנוחין סוקר כמה מהם: מהמוצלחים (פוליקר, בלזיצמן ואפרת) למאכזבים (חידוש אהוד בנאי)

יהודה פוליקר. גבריאל בהרליה,
מנחם. יהודה פוליקר/גבריאל בהרליה

שיר ישן אחד של מתי כספי מנקר לאחרונה באחורי הראש. "כל השירים של היום נכתבו כבר לפני הרבה שנים. מה שחשבנו, הספיקו פשוט לחשוב גם אחרים. אל נהיה עד כדי כך תמימים ונחשוב שיש יוצאים מן הכלל - כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?", כספי כתב וגם הלחין בשנת 1978 - לפני יותר מ-40 שנה. מאז הומצאו כמובן הרבה שירים חדשים, אבל באופן אירוני השורות האלה רלוונטיות מאי פעם בשנת תשפ"א, לנוכח מתקפת גרסאות הכיסוי הנוכחית שמכה מכל עבר. לאן שלא תביטו, הן שם.

בסיכום שנת תש"ף הזכרנו טפטוף אינטנסיבי של גרסאות כיסוי, ועכשיו כבר ברור שהוא הפך למבול: שלל פרויקטים חגיגיים, מחוות מושקעות, ועוד תופינים מכל הבא ליד - כולם חוזרים אחורה. הנה רשימה חלקית: "בקול שלי" - מיני-אלבום של נורית גלרון עם חמישה קאברים; "הוצאו מהקשרם" - אמני אינדי מחדשים שירים של יענקל'ה רוטבליט; יהודה פוליקר מטפטף גרסאות חדשות לשירים שכתב לאחרים, האחרון שבהם - חידוש יפהפה ל"האור בקצה" שהלחין לאריק איינשטיין; פרויקט "אז. עכשיו" שמשחזר אלבומים שלמים, ושניים מתוכם כבר יצאו - רע מוכיח יחד עם הווטרנים של הרוק הישראלי חוזר לאהוד בנאי והפליטים, והצמד הבלתי נלאה מאיה בלזיצמן ומתן אפרת (אלבום שלישי מתחילת הקורונה, חי נפשי) גייס נבחרת משובחת משלו בחזרה ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך (אלבום נוסף, מחווה ל"קולנוע" של שרון ליפשיץ, מתחמם וצפוי לצאת גם הוא בקרוב מאוד); וכמובן שלושת חלקי "צו השעה", והכיסויים השבועיים של חבורת "זהו זה". לצד אלה, יש אלבומי רמיקסים, וכמובן קאברים עצמאיים שמסתובבים בשטח, שלא במסגרת פרויקט כזה או אחר. יבול נאה לכל הדעות.

ללא ספק - מדובר בתופעה. השאלה אינה בהכרח אם היא טובה או רעה, שהרי יש בין החידושים גרסאות מיותרות לחלוטין ויש גם מפעימות. השאלה המעניינת היא למה, או יותר נכון - למה עכשיו. אפשר להעריך שהתשובה, ככל הנראה, קשורה באותו נגיף הרסני ששינה מקצה לקצה את חיינו בשנה האחרונה. חלק מהעניין הוא כמעט טכני: באופן טבעי, בהיעדר תרבות, מופעים וקהל נעשה קשה במיוחד להתקיים מיצירה ולקדם אותה. ללא הווה (או עתיד), העצירה של שטף הפעילות איפשר לאמנים לעצור רגע ולהביט אחורה אל העבר, כשזמנם של השירים החדשים יגיע בזמנים רגילים יותר.

אפשר לשמוע את ההאטה הזאת היטב במיני-אלבום הקצרצר של נורית גלרון, שמחדשת בו שירים של עמיר בניון, דני סנדרסון, אביתר בנאי, ברי סחרוף ומתי כספי, שיכול כביכול היה לצאת בכל זמן אחר. ובכל זאת, יש כאן עניין: מבין השירים שגלרון בחרה, "עומד בשער" ו"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" (ובמידה פחותה "הלא נודע") הם שירים מהירים שבמרכזם כאוס אקססיבי: מתקפה מילולית ומוזיקלית בעיצומו של עולם מבולגן. גלרון הנפלאה, שעוד רגע מציינת 70, האטה את הקצב שלהם, הדגישה הברות - והפכה אותן אפילו ליותר דרמטיות, למשל כשהיא זועקת "תבוא" או מתארת "מזימה על מכאוב". היש תגובה ברורה יותר למצב הנוכחי?

עוד בוואלה!

היי יודקו, יום הולדת שמח: 70 שנות פוליקר, 7 שירים שלא נשכח

לכתבה המלאה

הסבר אחר לגל הגרסאות יכול להיות רגשי יותר: בזמנים של חוסר ביטחון - חברתי, כלכלי, ביטחוני - כנראה שנוח לעולם התרבות להתנחם בחיקם של דברים אהובים ומוכרים, שידועים לנו בעל פה. ראינו את זה בשנה החולפת בטלוויזיה, עם שובם של מותגים ותיקים כמו "זהו זה", "מי רוצה להיות מיליונר", "לא נפסיק לשיר", "הקומדי סטור" וכו'. זה לא שונה במוזיקה, שבה יכול להיות גם ערך מוסף: בזמנים כה מבלבלים, החזרה לרגעים מכוננים במוזיקה המקומית מאפשרת לגזור מהם משמעויות חדשות, רלוונטיות לימינו.

שני האלבומים שיצאו עד כה במסגרת "אז. עכשיו" שייכים למשבצת הזאת. המחווה הראשונה שיצאה מוקדשת לאחד האלבומים הגדולים שיצאו בישראל אי פעם - "אהוד בנאי והפליטים". מדובר באלבום שרלוונטי היום בדיוק כמו לפני 30 שנה, ושירים כמו "עגל הזהב", "עיר מקלט", "עבודה שחורה" ו"זמנך עבר" מלאים במטענים שהולמים את 2021 - ונדמה שאין צורך לפרט על כך פעם נוספת.

רע מוכיח קיבץ ליין-אפ מפחיד שכולל שמות כמו ערן צור, אפרת בן צור, קורין אלאל, ברי סחרוף, כפיר בן ליש ואסף אמדורסקי, מהם שפרצו במקביל לבנאי ומהם שמעט אחריו, ועיצב מחדש את האלבום בסאונד אחר לגמרי: אלקטרוני מנוכר, ודי רחוק מהאקספלוסיביות של המקור. כך השירים האלה הופכים שבורים, מאבדים מחיותם, והזעם שבהם קופא - ניסיון מעניין, אבל התוצאה הסופית חלשה למדי ולא סוחפת, לא במסגרת העיבודים וגם לא בביצועים הקוליים (יצוין לטובה "פועל במה" הסוגר בביצוע אלאל). כאן אפשר לתלות חלק מהבעיה בגודל הציפיה לנוכח המונומנטליות של המקור (שאגב, כבר חודש במלואו בעבר) ובאוסף הנוגעים בדבר, שאין מה לצפות מהם לפחות מפרויקט מושלם.

לעומת זאת, האלבום השני בסדרה המוקדש ל"אדם בתוך עצמו" הוא פנינה מפתיעה שכדאי להקדיש לה תשומת לב. בלזיצמן ואפרת, מהמוזיקאים העסוקים בישראל בימים שבשגרה, מנוסים בחידושים, ואפשר למצוא כאלה כמעט בכל אלבום שהם קשורים בו כיוצרים. הניסיון שלהם בא לידי ביטוי בפרויקט היפה הזה, שמארח כמה גיבורים של האינדי הישראלי כמו נועם רותם, תמר אייזנמן, לונא אבו נסאר ויונתן בלומנפלד.

בדרך כלל נהוג לחזור ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך, אבל הבחירה של בלזיצמן-אפרת ב"אדם בתוך עצמו" מרתקת בימי קורונה: התיאור הסוער של עיר חיה, יצרית, מלאת דמויות נשמע בימים של סגר כמו פנטזיה או מדע בדיוני. הכל נמתח מהחוויה של שוטטות ב"עיר זרה" לבין המנון הבידוד שלא ידע שהוא כזה - "אדם בתוך עצמו הוא גר". העיבודים העשירים בכלי מיתר והמקהלה שמלווה חלק מהשירים, מוסיפים עוד ועוד שכבות של צבע, ופתאום תל אביב חיה מחדש.

אבל כנראה שהקאבר המנחם של התקופה שייך ליהודה פוליקר, עם הגרסה המרגשת ל"האור בקצה", מהשירים הגדולים בפרק המאוחר בקריירה של אריק איינשטיין, ומהבודדים שמסוגלים להתחרות גם בקלאסיקות הגדולות שלו מפעם. עכשיו, האיש שניגן את סולו הגיטרה בגרסה המקורית חזר להמנון איסוף השברים מרצח רבין, בגרסה אינטימית יותר. זה בעצם דואט נוגע ללב: תום מאירה ארמוני ופוליקר חותכים זה את זה בשקט בפזמון, במה שנשמע בו בזמן כמו הד מהעבר ומהעתיד. וזה נפלא, בדיוק ברגע שצריך לזכור שיש אור שלעולם לא יכבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully