אחרי המשבר העמוק שחווה עולם המוזיקה ב-2020 בגלל הקורונה, תחילת 2021 לא הביאה רוח אופטימית. העובדה שחצי מהמדינות במערב עדיין נמצאות בסוג של סגר, הביאה להקפאה כמעט מוחלטת של התעשייה. המשוואה היא פשוטה. כשאין הופעות, כשהמועדונים והבילויים סגורים והחנויות לא ממש פועלות, אין סיבה להוציא מוזיקה. כתוצאה מכך, ינואר ופברואר 2021 הפכו לחודשים המשמימים ביותר שסצנת המוזיקה זוכרת.
כך, במשך חודשיים, את המקום הראשון במצעדי הלהיטים של בריטניה וארה"ב (ובעצם של כמעט כל מצעד שקיים בעולם) תפס שיר דלוח של בת 17 בשם אוליביה רודריגו, ששרה על רישיון הנהיגה שלה. וחוץ מהשיר של רודריגו, כלום לא קרה.
באגף האלבומים, ההוצאות הבולטות בחודשיים האלו היו אוסף להיטים שהוציא הוויקנד - הרבה בגלל ההופעה שלו בסופרבול - והוצאה שלישית לאלבומה המצליח של דואה ליפה מ-2020, "Future Nostalgia". ההוצאה של ליפה כללה, תחת הכותרת "Night Version", בנוסף לאלבום הרגיל, כל מיני בונוסים של דברים שהוציאה בשנה האחרונה. קטעים כמו "Prisoner" עם מיילי סיירוס, או הביצוע המצליח ל-"Levitating" עם DaBaby.
הכל נראה מת ואפילו לוח ההוצאות של המשך השנה לא נראה חדשני, או מבטיח. למעשה, האלבום הבולט היחידי שנקבע לו תאריך ב-2021 היה ההקלטה החדשה של טיילור סוויפט לאלבומה "Fearless" מ-2008. הוא צפוי לצאת בחודש אפריל.
אבל אז הגיע חודש מרץ והעולם החל להשתחרר מעול הקורונה. באופן פלא, גם הוייב של סצנת המוזיקה השתנה ודברים החלו לזוז. ב-9 בחודש דרייק הוציא אי.פי של שלושה שירים, תחת השם "Scary Hours 2". הקטעים האלו, שאולי נשמעים באופן משמים כמו כל הקטעים שדרייק אי פעם הוציא, התחילו את השינוי. השלושה, שהמוביל מביניהם נקרא "What's Next", נכנסו לצמרת מצעד הבילבורד האמריקאי, תופסים את שלושת הגדולים. מעבר לכך שמדובר בהישג חסר תקדים - אף אמן נכנס ישירות עם שלושה שירים חדשים לשלושת הגדולים - החזרה של דרייק גם סיימה את שלטון היחיד של אוליביה רודריגו שסוף סוף ירדה מהמקום הראשון.
שבוע אחרי הקאמבק של דרייק, התקיים טקס הגראמי ה-63 שעורר מחדש את תשומת הלב התקשורתית לכך שיש דבר כזה מוזיקה. כבר משלב המועמדויות, הגראמי היה השנה מעורר מחלוקת במיוחד, מאחר שהאלבום המצליח ביותר ב-2020, "After Hours" של הוויקנד, זכה לאפס מועמדויות. הוויקנד הודיע שהוא מחרים מעתה והלאה את הגראמיז, שיצאו מההתעלמות הזאת רע. מאוד.
באופן מוזר משהו, הוויקנד לא היה הקנדי היחידי שהודיע שהוא מחרים את הגראמיז. גם ג'סטין ביבר, שקיבל ארבע מועמדויות, החליט שהוא מחרים את הטקס. הסיבה הלא רשמית היא שאלבומו האחרון, "Changes" שיצא ב-2020, היה מועמד בקטגוריית הפופ. ביבר ראה את "Changes" כאלבום R&B וההגדרה כפופ העליבה אותו. בתגובה, בזמן הטקסט ביבר העלה תמונות שלו אוכל סלט עם אשתו וצופה בסרט בטלוויזיה. ממש מורד.
אחרי כל החרם הזה, ביבר עוד יצא עם פסלון מהטקס. בהשתלשלות מוזרה של מי שהתכחש לצד הפופי שלו בטענה שהוא יוצר מוזיקה שחורה, ביבר קיבל, כמעין סטייטמנט ממארגני הטקס, את הפרס הכי "לבן" שאפשר לדמיין. לביבר הוענק הפרס עבור "שיר הקאנטרי של השנה" (!) על השיר "10,000 Hours" עם הצמד דן ושיי. מעניין אם הוא נהנה מהסלט.
שבוע אחרי הטקס חזר ביבר עם אלבומו החדש, "Justice". העובדה שהוא מוציא אלבום חדש רק 13 חודשים אחרי שיצא הקודם, "Changes", מבלבלת. "Changes" היה אלבום לא טוב. אחרי שני סינגלים שזכו להצלחה בינונית ("Yummy" ו-"Intentions"), הסינגל השלישי ממנו כבר כשל והבהיר שאין יותר מדי מה לחפש באלבום. למרות כל אלו, התוצאות שלו היו סופר חיוביות.
החודש, ה-IFPI, התאחדות חברות התקליטים הבין-לאומית, בישרה ש-"Changes" היה האלבום השביעי הכי נמכר בעולם ב-2020. הישג מרשים. ביחד עם שלוש המועמדויות לגראמי שלו, אפשר להבין שהכישלון כביכול מטעה. גם ביבר שותף ליצירת התחושה שהאלבום כשל, כשלמעשה הוא לא הוציא ממנו אף סינגל נוסף אחרי צאתו. אפשר לשער שהסיבה לכך היא העובדה שב-2020 לא התקיימו הופעות ובעולם נטול הופעות, שהן הכסף הגדול, כמעט מיותר לקדם אלבום.
ביבר הבין מה קורה ומיהר להמשיך הלאה. במאי ביבר יצר את הדואט "Stuck with You" עם אריאנה גרנדה, שיר עם ניחוח מוטאון שפך להמנון הסגר באמריקה. ארבעה חודשים אחר כך הוא הוציא עוד סינגל חדש לגמרי - "Holy" עם צ'אנס ד'ה ראפר, שיר פופ סוחף עם אלמנטים של פולק וגוספל, שזכה להצלחה מרשימה, בעיקר ברשתות הרדיו השונות בעולם.
ההצלחות של "Stuck with You" ו"Holy" גרמו לביבר לשנות מסלול. אם ב-"Changes" הוא ניסה למקם את עצמו כחלק מסצנת ה-R&B, שני הסינגלים השקטים והמיינסטרימיים, שהעניקו לו הצלחה עצומה בקרב קהלים מבוגרים יותר, גרמו לו להבין שהעתיד שלו נמצא דווקא באמצע הדרך.
ביבר, כבר בן 27, הבין שהוא חייב להסתכל קדימה. הסינגל הבא, "Lonely" עם בני בלנקו שיצא באוקטובר, עבד בדיוק על אותה הנוסחה. ביבר הפסיק ליצור שירים שיהפכו לאתגרי טיקטוק ובמקום החל לקרוץ למיינסטרים הרדיופוני. בישראל, לדוגמה, הבלדה "Lonely", שאורכת שנייה פחות משתיים וחצי דקות, כבשה את גלגלצ והפכה בינואר השנה ללהיט עם מקום ראשון במצעד הבין-לאומי של התחנה.
הקו הזה המשיך גם בסינגל השלישי, "Anyone", שיצא באחד בינואר השנה. ביבר כאילו הפך לסוג של אד שירן, כשהוא מחבק את אמצע הדרך עם שירים לא מזיקים שכבר מהשמיעה הראשונה אתה מרגיש ששמעת אותם בעבר. וזה עובד לו.
"Holy", "Lonely" ו-"Anyone" כולם חלק מהאלבום הבולט הראשון של מה שעשוי להיחשב כעידן הפוסט-קורונה. "Justice" אמנם הוקלט בזמן הסגרים, אבל המסרים שלו, על פי ביבר, אמורים להיות רלוונטים גם לעידן שאחרי. לפי מסיבת עיתונאים בזום שביבר העניק לתקשורת לרגל הוצאת האלבום, "Justice" הוא אלבום על חוסר צדק. "צריך לקום למחות על מה שלא בסדר", אמר ביבר, והוסיף ש"חשוב לרומם את מצב הרוח של אנשים בתקופה הזאת".
את האלבום ביבר פותח, באופן קצת חצוף, בסימפול קצר של מרטין לותר שאומר שיש חוסר צדק בכל מקום, סימפול שנבלע בקטע "2 Much". הניגודיות הזאת, בין ההצהרה החזקה של לותר קינג לבלדת האהבה שהוא משתלב בתוכה, יוצרת חוסר נעימות. ביבר מצהיר שהוא רוצה לעשות אלבום חשוב, אלבום עם מסר, אבל נסחף יותר מדי לקיטש או למגלומניה.
ששת השירים הראשונים עוסקים באהבה, או במצבו הנפשי הלכאורה-מעוּרר של ביבר, וצדק או אי צדק לא ממש מוזכרים בהם. בקטע השביעי חוזר ביבר למרטין לותר קינג, הפעם אנחנו מקבלים ממש מיני נאום של המנהיג, שהפעם מקבל כמעט שתי דקות מהאלבום. מדובר בדברים שקינג נשא בכנסיה ב-1967, נאום חזק שטוען שאם אתה פסיבי לעוולות אתה למעשה מת.
את הנאום החזק הזה ממשיך ביבר בשלושה קטעי פופ עם השפעות אייטיזיות מקפיצות, סטייל מה שקיבלנו בשנה שעברה מהוויקנד ודואה ליפה. גם כאן הניגודיות זועקת לשמיים ולא ברור מה ביבר מנסה להעביר. מצד אחד מסרים חריפים, מצד שני מוזיקה קלילה. מאוד מבלבל.
אחרי אפיזודת האייטיז עובר ביבר לארבעה קטעי R&B, לא לפני שהוא מסיים את האלבום עם "Anyone" ו-"Lonely". ביבר הצהיר שזה הולך להיות אלבום חשוב, אלבום עם מסרים עמוקים. הנושאים האלו אולי מופיעים באלבום, אבל בצורה מינורית או מרומזת. במקום זה קיבלנו בעיקר אלבום שירי אמצע הדרך שעיקר האפקט שלהם זה בהפיכתו של ביבר לאמן מיינסטרים לקהל הבוגר.
החזרה של עולם המוזיקה הביאה עמה ביום שישי האחרון גם את אלבומה החדש של לנה דל ריי, "Chemtrails Over the Country Club". מאז שפרצה לחיינו עם האלבום "Born to Die" ב-2012, נראה שהיא כל שנתיים מקפידה להוציא אלבום חדש, להישאר בעניינים. הקודם שלה, "Norman Fucking Rockwell!", יצא אמנם בסוף 2019, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאחד האלבומים המוערכים של העשור. למעשה, בשקלול סיכומי אלבומי השנה באתר מטאקריטיק, הוא כבש את המקום הראשון - בין היתר בחרו בו כאלבום השנה פיצ'פורק, סטריאוגאם, הגארדיאן והוושינגטון פוסט. אחרי הכישלון היחסי של "Lust for Life" מ-2017, נראה היה שדל ריי שוב על הסוס.
אבל כמו כל עולם המוזיקה, גם דל ריי סבלה מהשלכות הקורונה ורוב סיבוב ההופעות העולמי שלה שנקבע ל-2020 נדחה או בוטל. בריאיון שהעניקה לפני צאת "Chemtrails", היא תיארה אותו כאלבום מחווה לכל הנשים באשר הן. העטיפה שלו, שמזכירה קצת את זו של אוסף ישן של הסמיתס, היא סוג של הצהרת כוונות. היא מציגה תמונת שחור לבן של לנה ביחד עם עשר נשים נוספות, כולן לבושות בהידור יתר. הלבוש הזה נוגד באופן מופגן את הריהוט הפשוט והמצועצע של המיקום שהתמונה נלקחה בה. הכיסאות המתקפלים, השולחן עם המפה הזולה, שלטי הניאון שברקע.
האלבום נפתח עם הקטע "White Dress" ולרגע נדמה שדל ריי עשתה מעבר ממוזיקת החמסין המהפנטת שלה לכיוון טורי איימוסי משהו. הקול שלה נשמע שבור, והתיאור האוטוביוגרפי שלה על הדרך שעשתה ממלצרית שלובשת שמלה לבנה לדמות מרכזית בתעשיית המוזיקה שעדיין לובשת שמלה לבנה, הוא כן וסוחף.
אחרי "שמלה לבנה" חוזרת דל ריי לקו המוזיקלי הרגיל שלה, עם קטעים שנשמעים בדיוק כמו דברים מאלבומיה הקודמים. הקטע השני, שנקרא כמו שם האלבום, לא מצליח לממש את ההבטחה שחבויה בשמו המרתק, "כמטרייל מעל הקאנטרי קלאב". כמטרייל הוא סוג של תיאוריית קונספירציה, שהפכה לנפוצה בשנים האחרונות, על מטוסים שחגים מעלינו ומפזרים כימיקלים שמהנדסים את מזג האוויר. למרבה הצער, דל ריי לא עוסקת באופן ישיר בתיאוריית הכמטרייל, אלא יותר כהרגלה, מסבירה כמה אנחנו קטנים אל מול כל מה שקורה בעולם.
הקטנות האישית הזאת היא מה שמלווה את כל האלבום. סיפורי אמריקנה פשוטים על אנשים רגילים. שיר אחד מספר על נוצרי אדוק מטולסה ושיר אחר על רומן שלה עם בחור מיוסמיטי. התיאורים של דל ריי יפים והרפרנסים לתרבות האמריקאית שזורים בכל האלבום. לדוגמה בדואט "Breaking Up Slowly" עם זמרת הקאנטרי ניקי ליין, היא מספרת שהיא לא רוצה לסיים כמו תמי וויינט. הבלדה היפה "Wild At Heart" מרמזת שהיא סוג של מחווה לסרט הקלאסי בעל אותו השם של דיוויד לינץ', ורק חסר ש-"Wicked Game" של כריס אייזיק יפציע בסופה.
ההקשרים והניימדרופינג מגיעים לשיא ב-"Dance Till We Die", שמופיע לפני הקטע הסוגר. דל ריי מספרת איך היא רוקדת לג'ון באאז ולרולינג סטונס ואיך היא מחדשת את ג'וני מיטשל. מחדשת את ג'וני מיטשל? כן, כן. זה מגיע בקטע האחרון, עם החידוש ל-"For Free" מתוך האלבום הקלאסי של מיטשל מ-1970, "Ladies of the Canyon". השיר הזה, "בחינם" הוא הגרסה של מיטשל ל-"White Dress" של דל ריי. או להפך. דל ריי נזכרה בשירה איך היא פעם הייתה מלצרית והיום היא ביג שוט, ומיטשל מתארת איך היום היא עשירה ונזכרת איך הייתה מנגנת שירים בחינם לפני שהתפרסמה.
הזכרונות האלו על ההתחלה, ביחד עם הטיול האין-סופי באמריקה, משדרים סוג של געגוע. געגוע לאמריקה של פעם, אבל לא בהכרח לפעם של מזמן. השהייה בבית של כולם הזכירה לכולם כמה הם מתגעגעים לדברים הרגילים, היומיומיים. לריקוד, לקפה, לטיול, לשיר. תהנדסו לנו את מזג האוויר, אבל תנו לחיות.