תותח הזיכרון מרעים: הגדת יום השואה של שי פירון מלאה רצון טוב, אך כה פומפוזית

בפתח התערוכה רחבת ההיקף שלו "מראות כפולי אפיק", שהוצגה בקיץ האחרון במוזיאון לאמנות בעין חרוד, מביא הצייר מיכאל קובנר ציטוט משיר שכתב אביו, אבא קובנר.

כך נפתח השיר שנקרא במקור "צלילים מקרוב":

"קניתי לבני פעמון קטן..."

ובהמשך:

"ובלילה ראיתי יצור מוזר -
מה יפו עיניו הנבוכות של האיל!
ומצלצל מצלצל פעמון על צוואר -
ודולקות אחריו גדרות תיל..."

כל הנושאים ה"גדולים" נמצאים כאן כמובן - העקידה וזכר השואה וגדרות התיל, אבל הכול נפתח בצלצול של פעמון קטן, שמאפשר לבן לצאת למסע אישי ואינטימי וקרוב כל כך בעקבות סיפור חייו של האב, שהפרסונה הציבורית שלו הייתה ידועה ומוכרת לכל. חשבתי על כך השבוע כשקראתי את ההגדה של יום השואה - אוסף של קטעי קריאה, שירה, עיון ודיון, שליקט וחיבר יחדיו הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר.

בבסיסו של הספר הזה, שמופיע כרגע רק במהדורה דיגיטלית, עומד הרעיון שיש למצוא דרך לסייע ביצירת מנהג של התכנסות משפחתית לציון יום השואה, ועל פי מה שנכתב בהקדמה לספר, הקדיש הרב פירון חודשים רבים לאיסוף של תכנים מטקסי זיכרון שונים שנערכים כאן בארץ ובכל העולם היהודי. הוצאתו של הספר נדחתה לפי שעה בגלל מגיפת הקורונה, ולכן בשלב זה מובאת כאן מעין "טעימה" מתוך הטקסט המלא שעל פי המובטח ייכללו בו קטעי הגות רבים ומגוונים.

צריך גם לומר לזכותו של הספר ושל מחברו, שלצד הטקסטים המוכרים (ואולי גם המוכרים לעייפה) כמו "העיירה בוערת" של מרדכי גבירטיג ("שריפה אחים שריפה"), ו"נדר" של אברהם שלונסקי ("על דעת עיני שראו את השכול"), הוא מנסה "לאזרח" ולהכניס לתוך הטקס המוצע גם טקסטים חדשים יותר, בעיקר מתחום הזמר הפופולרי (ניסוח קצת בעייתי בהקשר הזה), כמו "כשתגדל" של יעקב גלעד, שהאלבום "אפר ואבק" שיצר יחד עם המוזיקאי יהודה פוליקר לפני 33 שנה הפך לאחד מסמלי הביטוי של בני הדור השני שגדלו בישראל בצל הטראומה שחוו הוריהם. לאלו מצטרפים טקסטים מוכרים ומושרים כמו "רקמה אנושית אחת" של מוטי המר, "דרכנו" של יענקל'ה רוטבליט ואפילו "אייכה" של שולי רנד.

לזכותה של ההוצאה ניתן גם לומר שהספר מופץ כרגע חינם לכל דורש - בהחלט מחווה יפה וראויה לציון, בטח כשמדובר בהוצאה מסחרית. הבעיה היא שכאן פחות או יותר מסתיימות, מבחינתי לפחות, המילים הטובות. הכול כאן מתפקע ומתפוצץ כמעט מעודף של רצון וכוונות טובות, אבל הכול גם מוגש בצורה פומפוזית ומגושמת כל כך. תותח הזיכרון מרעים בקולו, ופשוט מחריש את האוזניים.

נתחיל מהמבנה אותו מציע הרב פירון: ההגדה מחולקת לשישה חלקים או "נרות" לזכר... נדמה שלא צריך להמשיך נכון? כבר על ההתחלה אנחנו מכוונים אל החלוקה הפשטנית כל כך, המוכרת. אל הסמליות הכל-כך שגורה ורגילה, וזה עוד ממי שבהתחלה נשבע כמעט, שעריכת הגדה של יום השואה "דורשת צניעות וזהירות...".

ומה אין לנו כאן ב-30 ומשהו דפי הגדה: אנטישמיות, גזענות, שנאת אדם, שגרת החיים בגטאות ובמחנות, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אמונה, כפירה ואובדן צלם אנוש. נדמה שאין דגל כמעט שלא מונף, ואין ערך כמעט שלא מנופח ומנופנף לעייפה באוויר, כדי לדאוג שנצא מצדו השני של הטקס והספר טהורים ויפים וזוכרים כל כך, לומדים ומפנימים היטב כל "לקח" היסטורי. לטעמו של המחבר הכול צריך כנראה להיות דחוס וארוג ומוברג לתוך טקסט אחד.

באחת התמונות הראשונות בתערוכה של מיכאל קובנר, מוצג אדם זקן, חלש ופגיע, אולי בן דמותו של האב הידוע, שנתמך ומטופל על ידי אישה - אולי עובדת זרה, אבל מה שחשוב הוא בעיקר מרחב ה"דיבור" שהוא מציע - דיבור פרטי מאוד, שביר, חלש, פגיע, חד-פעמי, שלא מתיימר לייצג בשום שלב אף "סמל" או "סיפור" כללי וגדול.

אלה ימי טקסי הזיכרון למיניהם - יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ושבוע אחר כך יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנופלים במערכות ישראל. ימים עמוסים. מורכבים מאוד מבחינה רגשית, אבל ראוי אולי שלצד תותחי הזיכרון הרועמים, והטקסטים שקוראים "להאיר את העבר" ו"לגרש את החושך", ישמע גם לפעמים צלצול של פעמון קטן.

הגדה של יום השואה, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 36 עמ'.