שלוש שנים ויום אחד לאחר מותה, המורשת של ארית'ה פרנקלין חיה מתמיד על המסכים. לפני שנתיים עלה כאן הדוקו "חסד מופלא", שהנציח הופעה שמימית שלה ב-1972; אתמול עלתה בנשיונל ג'יאוגרפיק סדרת האנתולוגיה "גאון" שהפעם מוקדשת לחייה; ובסוף השבוע עלה לאקרנים "ריספקט", סרט הנקרא בשם אחד מלהיטיה הגדולה ועוסק בקורותיה לפניו ואחריו.
מי שנכנסת לעורה של פרנקלין היא השחקנית והזמרת ג'ניפר הדסון, שכבר מוזכרת כפייבוריטית לאוסקר על הופעתה כאן - בדיוק כפי שרמי מאלק קטף את הפסלון על תפקידו כפרדי מרקיורי ב"רפסודיה בוהמית" לפני שנתיים.
"ריספקט" יוצא לקולנוע על גבי ההצלחה העצומה של הלהיט ההוא וההצלחה היחסית של "רוקטמן" על אלטון ג'ון. ביוגרפיות מוזיקליות הן סחורה חמה בהוליווד, ואפשר להבין למה: התעשייה מחפשת כעת נכסים שיש להם קהל יעד מובנה, ומן הבחינה הזו סרטים על חייהן של אלילות זמר הם כמו עיבודים לחוברות קומיקס, רק עם יותר סיכויים לזכות באוסקר. כשאולפן מוציא לאקרנים סרט על ארית'ה פרנקלין, זה נותן לו מקדמה שיווקית, כי לכל הפחות הוא תפס את תשומת הלב של המעריצים והמעריצות שלה, ובימינו מקדמות שכאלה הן מצרך מבוקש.
זו תהיה קלישאה לומר ש"ריספקט" משעתק את כל הקלישאות של ז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית - אבל זה נכון. תחשבו על כל רעה חולה שראיתם בעבר בסרט מסוג זה, ותמצאו אותה כאן: התסריט מדלג בזריזות בין כל תחנות חייה של הזמרת - ילדותה בצלו של אב אלים, חייה עם בן זוג רעיל לא פחות, וכמובן גם עלייתה המקצועית, נפילתה ועלייתה המחודשת; השחקנים, בהם לא רק הדסון אלא גם פורסט וויטאקר כאביה של פרנקלין ואחרים, מחקים את האנשים שהם מגלמים יותר מאשר שהם משחקים אותם; ובגלריית הדמויות אפשר למצוא שלל סטריאוטיפים, למשל המפיק המוזיקלי היהודי שמדבר מהר.
תצוגות המשחק צעקניות ותיאטרליות, וכך גם עבודת הבימוי של ליזל טומי. זה לא צריך להפתיע: היא עבדה עד כה בעיקר בתיאטרון (בהצלחה רבה) וזה הסרט הראשון שלה. גם התוצר שיצא תחת ידיה לא מפתיע - בסך הכל, כבר למדנו למה לצפות מביוגרפיות מוזיקליות שכאלה.
שני זיופים בסרט צורמים במיוחד. קודם כל, הוא מתיימר לגעת בפעילות ובחשיבות החברתית של פרנקלין, אך אולי כדי להגיע לקהל רחב ככל האפשר ולא לערער אף אחד, מקפיד שלא להראות מה בדיוק התחולל בארצות הברית שבה גדלה. אין בו כמעט, למשל, ייצוגים של אלימות גזענית.
נוסף לכך, ככל שהסרט הולך ומתקדם, הוא שם דגש על אספקט אחד: כיצד האמונה הדתית הצילה את פרנקלין מעצמה. בכך, הופך "ריספקט" לתשדיר שירות לא מעודן או מתוחכם במיוחד לכנסייה הנוצרית, ומן הסתם, גם המהלך הזה לא חף משיקולים מסחריים.
יש בסרט כמה סצינות יפות, בעיקר כאלה המתארות כיצד יצרה פרנקלין את להיטיה הקאנוניים ביותר, אך הן לא מצילות את כבודו של "ריספקט", שנמרח על פני 140 דקות מייגעות למדי. כל מה שנותר הוא להשתעמם, ולחכות למועמדות לאוסקר של הדסון ולביוגרפיה המוזיקלית הבאה.
ומסרט מוזיקלי על דמות שהיתה באמת המציג באולמות הקולנוע, נעבור לסרט מוזיקלי על דמויות פיקטיביות שזמין בנטפליקס - "ויוו", שעלה לשירות הסטרימינג לאחרונה, יותר מעשור לאחר שלין מנואל מירנדה התחיל לעבוד עליו.
כמו ז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, גם מירנדה הפך לסחורה חמה בהוליווד בעקבות המעמד האיקוני לו זכה המחזמר פרי עטו, "המילטון". וכך, חוץ מגרסה מצולמת של ההפקה הבימתית, זכינו בשלוש השנים האחרונות לשלל פרויקטים של היוצר הרב-תחומי: הגלגול החדש של "מרי פופינס", המיוזיקל "שכונה על הגובה" שיצא לפני חודשיים ועכשיו גם הסרט הזה, והיד עוד נטויה.
בניגוד לפרויקטים הקודמים, "ויוו" הוא סרט אנימציה. מירנדה כתב את השירים שלו וגם מדבב את הדמות הראשית - קינקז'ו, חיה חמודה הידועה גם כדביבון לופת. הוא חי בהוואנה עם הבעלים שלו - מוזיקאי ישיש שמעולם לא זכה לאור הזרקורים, אבל שמח בחלקו.
מתברר כי בצעירותו, היתה לזמר הקובני שותפה מוזיקלית ואהובה, אותה מדבבת גלוריה אסטפן. הפריחה המקצועית שלה הפרידה ביניהם - אך כעת, רגע לפני שמאוחר מדי, נוצרת ההזדמנות לאחד ביניהם להופעה ונשיקה אחת אחרונה, מה שמוציא את הדביבון למסע בעקבותיה.
לתוך הקלחת נכנסת גם קרובת משפחתה של הזמר הקשיש, נערה תזזיתית שאחראית לאחת הנאמברים המוזיקליים המרכזים בסרט, ומזכירה לנו ש"ויוו" הוא לא "המילטון", אלא קומדיית אנימציה לכל המשפחה.
בכיסא הבמאי ישב קירק דה-מיקו, שהיה אחראי בעבר לכמה להיטים מסוג זה, למשל "הקרודים" ו"קופים בחלל". מבחינות רבות, "ויוו" דומה לסרטי אנימציה עם חיות מדברות שכבר ראינו לפניו. יש בו גם סצינות מהסוג שהן כנראה פק"ל בתוצרים הוליוודיים לקהל המשפחתי, למשל אחת בה האמא מתנצלת בפני בתה על כך שהיא לא מסוגלת להיכנס לנעליו של אביה המנוח.
מה שמבדל את "ויוו" מקודמיו הם שני אלמנטים. קודם כל, המוזיקה של מירנדה - אלה לא השירים הכי טובים שכתב בחייו, ועדיין הם מספיק משובחים כדי להפוך את הסרט ליותר מסתם תוצר גנרי. לכך גם תורמת עובדה נוספת - מעל הכל, מדובר בחגיגה של התרבות הקובנית, שמתפוצצת כאן כמו זיקוקי דינור באוויר עם כל הצבעים, הצלילים והקולות שלה.
ואולי חשוב מכל - זה ככל הנראה גם הסרט הראשון בכיכובו של קינקז'ו, דביבון שעד כה הופעתו היחידה על המסך היתה בפרק של "רחוב סומסום" מסוף שנות השישים. כאן הוא זוכה סוף כל סוף לכבוד הראוי לו, ומוכיח שלפחות בכל הקשור לסרטים, עדיף להתחדש בדביבונים מזמרים מאשר לצפות בעוד ביוגרפיה מוזיקלית עבשה.