ביל קוסבי והנסיכה דיאנה: פסטיבל סאנדנס הציג כמה מהסדרות והסרטים המדוברים של השנה

פסטיבלים עושים תוכניות - ואלוהים צוחק. בשנה שעברה, פסטיבל סאנדנס התקיים באופן וירטואלי לראשונה בהיסטוריה המפוארת שלו. השנה, החגיגה היתה אמורה לחזור למתכונת פיזית, אך רגע לפני גלגול השטיחים האדומים הגיע האומיקרון ואילץ את מנהלי האירוע לשנות תוכניות.

וכך, הפסטיבל יצא לדרך ביום חמישי כשהוא מתקיים וירטואלית זו השנה השנייה ברציפות. כל זה לא פגע באיכותו: כמיטב המסורת, האירוע היוקרתי הציג בימים הראשונים שלו תפריט מגוון ומשובח, ובו בכורת עולמיות של יצירות שעוד ידובר בהן רבות במהלך השנה הקרובה - אם לא באולמות הקולנוע, אז בנטפליקס ובפלטפורמות אחרות.

הנה, על קצה המזלג, סקירה של הסרטים הבולטים שהוקרנו בסוף השבוע האחרון. על כולם עוד נרחיב כשיגיעו להקרנות בישראל במסגרת כזו או אחרת, אז בינתיים נסתפק בחוות דעת קצרה והתרשמות כללית.

סדרה תיעודית בארבעה פרקים מבית היוצר של שואוטיים, שביים הקומיקאי השחור וו קאמאו בול. כמשתמע משמה, היא עוסקת בשיח סביב ביל קוסבי, שהוא גם אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של עולם התרבות האמריקאי, וגם אנס מורשע. כפי שאמר הבמאי לפני ההקרנה - "אני מאוד לא שמח להציג בפניכם את המסמך הזה. הלוואי שלא הייתי צריך לעשות אותו".

עשרות נשים התלוננו לאורך השנים כי קוסבי תקף אותן, וסביר להניח כי המספר האמיתי של נשים שאנס גדול פי כמה. רבות מהן מתראיינות לסדרה, והיא מציגה את העדויות שלהן במלואן, בלי מניפולציות ובלי עריכה. נוסף לכך היא כוללת שלל קטעי ארכיון מרתקים ושיחות עם אנשים שעבדו עם הקומיקאי והסכימו להתראיין - הרבה מרואיינים פוטנציאליים, למשל כוכבי וכוכבות "משפחת קוסבי", העדיפו לשמור על שתיקה.

כיאה לסדרה שנמשכת לא פחות מארבע שעות, הפאזל הזה כולל הרבה חלקים: זו סדרה על המעשים של קוסבי, שהשתחרר מהכלא רק בגלל סיבות טכניות, וגם על האנשים שידעו ושתקו ואיפשרו לטייח אותם; זו סדרה על תרבות האונס, שאיפשרה מעשים כאלה מלכתחילה; זו גם סדרה שמעזה להעלות לדיון את השאלה המורכבת, מה עושים עם המורשת של הקומיקאי, שאי אפשר לערער על תרומתו לקהילה ולתרבות השחורה.

מכל הנקודות שמעלה הסדרה, הנה הנקודה הכי מעניינת בעיני. הכוכב, כזכור, גילם במשפחת קוסבי רופא, ונהוג לראות בו מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד - קומיקאי סימפטי, פעיל חברתי ונדבן בימים, שבלילות היה טורף מיני. האמת מורכבת וקשה יותר: הפעולות החיוביות שלו היו אמצעי שאפשר לו לממש מטרות אפלות. פעילותו כפילנתרופ הקנתה לו גישה לקורבנות והקלה עליו לטייח את מעשיו. התדמית שבנה לעצמו כמאמי הלאומי עזרה לו לרכוש את האמון של מי שהפכו לטרף שלו.

הסדרה נמשכת ארבע שעות והיתה יכולה להיות קצרה בהרבה. כרגיל בימינו, הפרק הראשון הוא החזק מבין הארבעה, והרביעי החלש מכולם. זה לא מפחית מעוצמתה וחשיבותה ואין ספק שכל אמריקה תדבר עליה כשתעלה לשידור שבועי בשואוטיים בסוף החודש. אצלנו היא תוקרן במהלך החודש הבא ב-HOT 8 וב-yes דוקו.

כחצי עשור לאחר מותה, דמותה של הנסיכה דיאנה מרתקת את התרבות הפופולרית יותר מתמיד. נוסף ל"הכתר", כמובן, אפשר לציין גם את "ספנסר", הנקרא בשם משפחתה המקורי, אותו בחרנו כאן לסרט הכי טוב של 2021 (בשל הקורונה, יציאתו בישראל נדחתה לחודש הבא). בסוף השבוע הצטרף לרשימה גם סרט נוסף, שנקרא פשוט "The Princess".

בניגוד ל"ספנסר", סרט עלילתי שבו קירסטן סטיוארט מגלמת את דיאנה, הפעם מדובר בסרט תיעודי, פרי עטם של הבמאי אד פרקינס והמפיק סיימון צ'ין, מי שהיה חתום בעבר על "מחפשים את שוגרמן" ו"הנסיך הירוק".

הסרט בנוי מקטעי ארכיון בלבד, בלי שום תוספות - גם לא קריינות. בזכות עבודת תחקיר משובחת ועריכה מבריקה עוד יותר, הוא מצליח להשתמש בקטעים הללו כדי לספר את הסיפור של דיאנה, של בית המלוכה, של החברה הבריטית בין שנות השמונים לתשעים ובעיקר של התקשורת ושל הצרכנים שלה.

לפני ההקרנה, אמר פרקינס כי זה לא רק סרט על דיאנה, אלא סרט עלינו - והוא צודק. התקשורת הצהובה היתה כפייתית כלפי הנסיכה, ירדה לחייה ותרמה לסופה הטרגי, אבל להפנות אצבע מאשימה כלפיה בלבד זה הפתרון הקל. "The Princess" מעמיד מראה גם בפנינו, הצרכנים שלה, שמעודדים את ההצהבה, השטחיות והדה-הומניזציה הזו. הציבור הבריטי אהב את מי שזכתה לכינוי "נסיכת העם", אבל זו היתה אהבה חונקת - לא במובן המטאפורי, אלא המילולי, והסוף היה טרגי.

"The Princess" הוא סרט עצוב. בדרך כלל, גם בסרטים עצובים יש אור בקצה המנהרה. כאן, גם המנהרה שמחכה לדיאנה היא לא מטאפורית, ובקצה שלה לא מחכה אור.

והנה עוד סרט תיעודי עצוב, והפעם על שייניד אוקונר. בניגוד לדיאנה, היא עוד בחיים, אבל זה לא הופך את סיפורה לפחות טרגי: החודש, כזכור, בנה בן ה-17 שם קץ לחייו, והיא עצמה אושפזה בבית חולים. מתוך כבוד כלפיה, הבמאית רבקה פרגוסון החליטה בינתיים להימנע מראיונות על הסרט.

דוקו מוזיקלי הוא מצרך שכיח וגנרי בימינו, אבל כמו אוקונר עצמה, הסרט הזה מתגלה כמשהו מיוחד, שמאיר עיניים ומכבה את הנשמה.

באירלנד שבה אוקונר נולדה וגדלה, לכל אחד ואחת היו שלושה הורים - אבא, אימא והכנסייה הקתולית, וכל אחד מאלה התעלל בה. היא היתה מהאמניות הבולטות הראשונות שהרימו את נס המרד נגד הממסד הזה, וגם אם הפסידה באופן אישי, ניצחה במובן הלאומי - אירלנד הכירה לאחרונה בפשעים ההיסטוריים של הכנסייה, וביטלה את חוקי ההפלות שלה, מן המחמירים בעולם המערבי.

אוקונר אחראית למה שהם אולי שניים מן הרגעים החזקים בעולם המוזיקה/התרבות העכשווי: כשקרעה לגזרים תמונה של האפיפיור בשידור חי ב"סטרדיי נייט לייב", וכשבעקבות כך נאלצה להתמודד עם שריקות בוז מחרישות אוזניים במופע מחווה לבוב דילן שבו השתתפה, אך סירבה לרדת מהבמה.

יותר מאשר אוקונר עצמה, מה שמטלטל בסרט הוא התגובות לה. בעקבות כל זה, ובעקבות הסירוב שלה להשתתף באירוע שבו ניגנו את ההמנון האמריקאי, פרנק סינטרה הצהיר שהיה רוצה לבעוט בה. ג'ו פשי הצהיר שהיה רוצה לסטור לה. שתי ההצהרות האלה התקבלו בצחוקים וכפיים בזמנו.

אוקונר גם היתה אחת מן האמניות הבולטות הראשונות שהופיעו בטלוויזיה עם קרחת. גם זה, כפי שרואים בסרט, עלה לה ברצף ארוך של עקיצות סקסיסטיות.

לאוקונר, בכל צורה שבה רצתה להיות, היה קסם מהפנט ויוצא דופן, מוזיקלי וקולנועי להפליא. הסרט מזכיר שהיא הרבה יותר מזמרת של להיט אחד, אם במקרה מישהו בוחר אותה לזכור אותה כך, אבל הוא גם מזכיר שהקאבר שלה ל"Nothing Compares" של פרינס, בשמו נקרא הסרט, הוא לא בכדי השיר הכי מזוהה עמה - מדובר באחד השירים הכי יפים בכל הזמנים.

השיר, אגב, לא מתנגן בסרט, כי מנהלי העיזבון של פרינס לא הרשו. זאת אחרי שבזמנו, לפי עדותה של אוקונר, פרינס תקף אותה באלימות מתוך רכושנות וקנאות לשיר שלו. "Nothing Compares" הוא סרט על זמרת גדולה, ואנשים קטנים.

המאבק למען זכות הנשים על גופן הוא אחת הסוגיות הבוערות באמריקה העכשווית, וכיאה לכך גם תמה מובילה בפסטיבל.

מבין שלושה סרטים שנבחרו לפסטיבל ועוסקים בפסטיבל, הראשון שהוקרן הוא "Call Jane". הדרמה הזו מתרחשת ב-1968 ועוסקת בארגון בשם "The Janes", שדוקו על אודותיו יוקרן גם כן בפסטיבל בהמשך השבוע. מדובר בארגון מחתרתי של נשים שסייעו לנשים אחרות לבצע הפלות לא חוקיות.

גיבורת הסרט, בגילומה של אליזבת בנקס בתפקידה הטוב עד כה, היא דמות פיקטיבית - עקרת בית מסביבה בורגנית ושמרנית, שעוברת הפלה שכזו ואז מצטרפת בעצמה לארגון. סיגורני וויבר מככבת בצידה, ומאחורי המצלמה עמדה פיליס נאגי, שעד כה היתה ידועה בעיקר כתסריטאית - למשל של "קרול" המהולל.

מבחינה מקומית, השם המעניין בסרט הוא של המפיקה לי ברודה, ישראלית שפועלת בהוליווד מזה שנים ועושה חיל. "סופר הקלפים" בהפקתה, שזמין כעת ב-VOD אצלנו, הוא מהסרטים המוערכים של השנה החולפת, ו-"Call Jane" צפוי לזכות בתהודה גדולה עוד יותר. הייתי אומר שעוד נראה אותו מככב באוסקר של שנת 2023, אבל למי אכפת בימינו מהאוסקר? תחזית רלוונטית יותר תהיה לומר שאחד משירותי הסטרימינג הגדולים ירכוש אותו.

כשזה יקרה, כדאי לצפות בסרט, שמצליח להנגיש סיפור חשוב, בלי פאתוס ואפילו עם מידה של הומור. התסריט החכם שלו מציג כבר במערכה הראשונה רגע שיא שבסרטים דומים קודמים התרחש רק בסוף, ומשם והלאה מתקדם לעבר סיומת מרגשת ומעוררת השראה, המזכירה שהמאבק רק התחיל.

בתחילת העשור הקודם, לנה דנהאם הציגה בסאנדנס את סרטה הארוך הראשון, "רהיטים זעירים", שהזניק את הקריירה שלה והוביל ליצירת "בנות".

בסוף השבוע, היא חזרה לפסטיבל עם סרטה החדש, "Sharp Stick", דרמה קומית אינטימית אותה צילמה בזמן הקורונה, ויש בו גם התייחסות למגיפה עם דיאלוגים על אימותים ובידודים.

מעבר למיקום שלו בגוף העבודה של דנהאם, הסרט הוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים על תעשיית הפורנו - קדמו לו "Pleasure" שהוקרן בסאנדנס בשנה שעברה, "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" שזכה בפסטיבל ברלין האחרון ו"טיל אדום" שהפציץ בפסטיבל קאן השנה.

כאן, הגיבורה היא בחורה בת 26, שהתפתחותה המינית נעצרה בעקבות ניתוח כריתת רחם שעברה בגיל 17 (ניתוח שגם דנהאם עברה, בגיל מאוחר בהרבה). מפגש מיני עם גבר מבוגר ממנה, בגילומו של ג'ו ברנטל, משחרר אותה, הופך אותה לצרכנית נלהבת של סרטי פורנו ומעריצה של כוכב פורנו, ומוציא אותה לסדרה של הרפתקאות מיניות.

במחילה מכבודה של דנהאם, מן היוצרות החשובות בדורנו, "Sharp Stick" הוא חוויה קשה. הסרט נמשך פחות משעה וחצי וכולל בעיקר סצינות מין, ובכל זאת מצליח להיות משעמם. המשחק צעקני, הבימוי מחניק, הצילום כעור והתוצאה מעלה את החשד שטרנד הפורנו הקולנועי מיצה את עצמו רגע אחרי שהתחיל.

בניגוד ליצירות הקודמות שהוזכרו, הנה סרט שידוע מתי יוקרן בארץ - הוא יעלה בנטפליקס ברחבי העולם וגם אצלנו ב-18.2. האם כדאי לצפות בו? כן, אבל רק אם אתם לא מתכוונים לעלות למטוס בקרוב.

כמשתמע משמו, הסרט בודק מה הוביל להתרסקות של שני מטוסי בואינג לפני כשלוש שנים. התשובה, למרבה הצער, לא מפתיעה: תאוות בצע, שהובילה לחיסכון בעלויות ושלחה טייסים להתמודד בלי הדרכה ראויה עם מערכת תקולה.

את הסרט ביימה רורי קנדי, יוצרת דוקומנטרית ותיקה ומוערכת ובתו של בובי קנדי, שירשה מאביה המנוח את חוש הצדק החברתי שלו. המסמך שלה אמנם עולה בנטפליקס, בעצמו תאגיד כל-יכול, אבל הוא מתגלה בתור כתב האשמה חריף נגד התרבות התאגידית וחברות ענק שמקריבות חיי אדם על מזבח ערך המניה שלהן. במובן הזה, ברגע שיגיע לשירות הסטרימינג הוא יהיה הצגה כפולה מושלמת עם "אל תסתכלו למעלה", שמתאר גם כן כיצד קפיטליזם שעף קרוב מדי לעננים נידון להתרסק.

סרטו הראשון כבמאי של ג'סי אייזנברג מתהדר בשם אירוני - גיבוריו מחליטים שהם הולכים להקדיש את מרצם כדי להציל את העולם, ועושים זאת מסיבות אנוכיות. הגיבורה, אישה פריבילגית בגילומה של ג'וליאן מור, מגלמת אובססיה משונה כלפי נער שהמעמד החברתי-כלכלי שלו נמוך בהרבה משלה, ומחליטה להפוך למושיעה הלבנה שלו, אם ירצה בכך או לא. בנה, בגילומו של פין וולפהרד המצוין מ"דברים מוזרים", הוא מוזיקאי תיכוניסט שמתחיל לכתוב שירים פוליטיים רק בשביל להרשים בחורה.

וולפהרד, שהקסים השנה גם ב"מכסחי השדים: החיים שאחרי", מצוין בתפקיד הזה, שהוא ככל הנראה אלטר-אגו של הבמאי, ומור נהדרת כתמיד. כואב לי לפרגן לאייזנברג, אחת הדמויות הכי לא נעימות בהוליווד, אבל הוא מפתיע כאן לטובה. הסרט חד כתער ומיטיב לעקוץ את הליברליזם המזויף שמאפיין אנשים שעושים סרטים לסאנדנס (או כותבים עליהם).

ואם כבר מדברים על מודעות פוליטית, זו גם הזדמנות לבדוק מה שלום "טנטורה" - הסרט הישראלי היחיד בפסטיבל, שהוקרן בסאנדנס כבר ביום חמישי, וכזכור מבקש להוכיח כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה ב-1948, טייחה אותם בזמן אמת ועדיין מתכחשת להם. לא רק גדעון לוי שיבח את הסרט, אלא גם התקשורת האמריקאית והבריטית, כצפוי או לא. האם הם עשו זאת בשל איכותו האמנותית האובייקטיבית, או בשל הדרך בה הוא מציג את ההיסטוריה הציונית? כשהדוקו הזה יוקרן אצלנו ב-HOT 8, תהיה לכולנו הזדמנות לבחון את השאלה.