אין הרבה דמיון בין שתי הסדרות של HBO שסיימו את העונות שלהן אתמול (שני). האחת, "משפחת ג'מסטון", היא קומדיית פשע פרועה של דני מקברייד. השנייה, "מישהו איפשהו", היא דרמה קומית רגישה ומחממת לב בכיכובה של הקומיקאית ברידג'ט אוורט. אף על פי כן, שתיהן דומות בכך שהפגינו מצוינות מלבּת ציפיות, אבל אז קיימו פחות מכפי שהבטיחו. שתיהן גם טובות ככלות הכל ולגמרי שוות צפייה, בין היתר כי סיימו באקורד מוצלח.
העונה הראשונה של "משפחת ג'מסטון", ששודרה כבר ב-2019, נטתה לשלמות. הסדרה עוסקת במשפחה דרומית שמפעילה כנסיית-על משגשגת ומשדרת את דרשותיה בערוץ משלה (ובעונה החדשה גם בשירות סטרימינג). איליי ג'מסטון (ג'ון גודמן) הוא זה שהקים את האימפריה בשעתו וממשיך להוביל אותה בזרוע נטויה. שלושת ילדיו המפונקים והשבעים - ג'סי, ג'ודי וקלווין (מקברייד, אידי פטרסון ואדם דיויין) - חוסים בצל הכבד שהוא מטיל עליהם, אך עושים ככל יכולתם כדי להיחלץ ממנו ולהוכיח את עצמם. אם כי, כמובן, בלי להפסיק ליהנות מהכסף הגדול שזורם אליהם בקביעות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ההון המשפחתי הביא אז לפתחם מספר פושעים שניסו לסחוט את ג'סי לטובת הון קטן, סיפור משוגע א-לה האחים כהן - עתיר טוויסטים, דמויות אקסצנטריות ובדיחות קורעות, מתובל במבטאים דרומיים כבדים ובנוכחות של גודמן - שנסגר היטב עד סוף אותו כרך. האתגר של העונה השנייה היה לפתוח סיפור חדש שישמור על הרוח הזו. הרי זה לא שהסדרה יכולה לסגת עכשיו אל מחוזות הקומדיה המשפחתית בלבד. נדרשת שוב פארסת פשע עם סיכונים גבוהים שתעמוד ברמה של קודמתה.
צמד פרקי פתיחת העונה עשה סימנים כאלה. המטיפים העשירים של האזור נרדפים על ידי עיתונאי בשם ת'ניאל בלוק (ג'ייסון שוורצמן) שמחטט בחייהם ובעברם ומציף את צביעותם - כאלה שאמורים להיות קדושים וזכים אבל בפועל מסתירים שלל מעללים מפוקפקים. הפרק הראשון אף כלל את אחד הרגעים הכי קורעים בטלוויזיה של השנה הצעירה הזו (ההוא שניסה להתאבד בשל הכתבה שמתפרסמת עליו), וזה שאחריו כבר לחץ חזק על דוושת האקשן עם שלוש גופות מרוטשות שנקרות בדרכם של האחים, כך שהכל נראה מבטיח.
הרעיון של עיתונאי שמגיע לחשוף סודות הוא פיקחי, בפרט אחרי כל מה שראינו בעונה הקודמת. למרבה הצער הוא התמסמס במהירות מבחינה עלילתית, גם אם לא מבחינה תמטית. העונה זגזגה בין העבר להווה כדי להציג בפנינו את ההיסטוריות המוכתמות של איליי ושל בייבי בילי (וולטון גוגינס) ואת השפעתן על ההווה. במקביל המשיכה להציג את קורותיו של הדור הבא, אך בצורה הרבה פחות מהודקת מאשר בעבר. ג'סי כמובן היה קשור תמיד לעלילה המרכזית, וכל מה שקשור לג'ודי ובעלה בי ג'יי (טים בולץ) הוא זהב, בעיקר בזכות היכולות הקומיות האדירות של פטרסון, אבל סיפור השרירנים של קלווין היה מפרך, על סך הבלתי נסבל. אפס קשר לשאר העניינים, מלבד ההד שזכה לו בפרק האחרון לעונה (מכאן ספוילרים לכל העונה השנייה - אם לא צפיתם מומלץ לדלג הלאה).
ריבוי קווי העלילה ניסה כנראה ליצור תעתוע ומסך עשן, כדי שבהמשך יישמט השטיח מתחת לרגלינו בנוגע לזהות האופנוענים הרצחניים. אולם זה היה שקוף למדי כבר כשאירע בסוף הפרק הרביעי, כשג'סי ואמבר (קסידי פרימן) שרדו את צרור היריות על האוטובוס שאיליי אמור היה להיות בו. מי שכבר ראה כמה יצירות אקשן בחייו יכול היה לנחש כבר אז מי עומד מאחוריהם, ושכל הסיפור עם ג'וניור (אריק רוברטס), חברו מהעבר של איליי, נועד לשמש הסחת דעת.
המשיכה באף הזו נמשכה חצי עונה, אך לפחות אפשר להתנחם בסיומה: הפרק האחרון לעונה קשר מעולה את הקצוות הפתוחים. סוף סוף חזרנו אל הגופות שמצאו האחים בבקתה של העיתונאי ובחצרה, ונסיבות המוות של הקורבנות התבררו כמרחץ דמים כאוטי ומצחיק. בהמשך, גם ג'סי וגם איליי (בצורה קלושה מאוד, אבל ניחא) גילו במקביל את זהות האיש שניסה להתנקש בהם, ואז התעמתו איתו בעצמם בצורה מבדרת גם כן, ועוד כזו שבאמצע הבלגן סימנה סוף סוף את בי ג'יי כחלק מהמשפחה.
כל הסיפור של לייל ליסון (אריק אנדרה הנהדר) היה תמונת מראה ותמרור אזהרה לילדי ג'מסטון. כמו ג'סי גם הוא בכורו של אב שהקים אימפריה והתקשה לשחרר, גם הוא מוקף בעושי דברו, גם אם מדובר בדברים לא חוקיים, וכמו קלווין הוא טיפח קבוצת גברים אימתניים שלבסוף התקוממו נגדו. אך בניגוד ללייל, ילדי ג'מסטון לא הרחיקו לכת עד כדי כך. עדיין יש נשמה שמפעמת מתחת לחזות הפריבילגית שלהם - משהו שהיה חלק ענק מגדולתה של "משפחת ג'מסטון" כבר מראשית דרכה, והוסיף להיות כזה גם הפעם.
עדיין מצער שאין מישהו שנושף בעורפיהם של בני משפחת ג'מסטון ומאיים לחשוף סודות מהעבר, מה גם שת'ניאל הצהיר כי תחקיר המתוכנן שלו עוסק בכלל באיימי לי, אם המשפחה המנוחה שנראתה תמיד מושלמת. אולי בעונה הבאה.
במקרה של "מישהו איפשהו" לא הייתה עונה קודמת כדי להסתמך עליה - הציפיות הגדולות צמחו בעקבות פרק בכורה שהיה אחד המרגשים והכובשים של הזמן האחרון. הסדרה עוקבת אחר סמנת'ה (אוורט), שחזרה מהעיר הגדולה אל עיירת הולדתה הכפרית כדי לסעוד את אחותה הגוססת, ומאז שזו מתה לא הצליחה למצוא את דרכה. למרות שהמיטה של אחותה כבר פנויה, סם המשיכה לישון על הספה. היא עבדה בעבודה סתמית, הייתה אדישה לסביבה ותקשרה בעיקר עם בני משפחתה הנותרים, בהן אחייניתה האהובה, בתה של אחותה האחרת, המעצבנת.
המצב השתנה כשג'ואל (ג'ף הילר), עמיתה של סם בעבודה שבעבר למד איתה בתיכון אף שהיא אינה זוכרת אותו, הזמין אותה לערב מקהלה קבוע שאירגן במסגרת תפקידו בכנסייה המקומית. שם, לצד אנשים נוספים משולי החברה או סתם כאלה שמחפשים את עצמם, סם נאלצה להפשיר בבת אחת כשהוזמנה אל הבמה לשיר דואט עם ג'ואל. במחי חצי שעה בלבד מצליח פרק הבכורה של "מישהו איפשהו" להציג בפנינו את הגיבורה המורכבת והכבויה שלו, ואז להדליק לה ולנו את האור, לשטוף אותנו בקרניו המזככות.
זה שיא מוקדם שהסדרה מתקשה לעמוד בו בששת הפרקים שמגיעים לאחר מכן. רוב הזמן ההתרחשויות בה קטנות וקאמריות בניגוד למרחבים שסובבים את העיירה, אבל בסופו של דבר זה חלק מהקסם שלה. הקטנוּת של "מישהו איפשהו" מתקיימת תמיד בידיעה ששיא כמו של הפרק הראשון - אנושי, פשוט, מחמם לב - הוא עניין שיכול לקרות כל רגע. בכנות יפה ומשכנעת הסדרה מתארת עולם שבו הדרך להתגבר היא להיסמך על טוב לבו של הזולת, לעטוף את עצמך בקהילה. לא זו שמרכיבה את המעגלים שנכפו עלייך, כמו העיירה כולה או מקום העבודה, אלא האנשים שאת בוחרת לעצמך, אלה שמחדירים בך כוח ונחמה. אלה שהופכים את המקום לבית.
הן סם והן ג'ואל - שהתברר במהרה כאחת הדמויות הכי שובות לב בטלוויזיה - חווים עליות ומורדות לאורך הפרקים, וכל אחד מהם מסייע לאחר בעצם נוכחותו. החיבור שלהם זוכה לקתרזיס נוסף ומרגש מאוד בפרק הסיום, כזה שמבהיר כי החיבור ביניהם הוא אחד מסיפורי הרעות היפים ביותר בנמצא, והסדרה כולה היא כרוניקה מינורית ומתוקה של נפש מתאחה.