יותר מדי קומדיות מרגישות בזמן האחרון שהן לא מספיק טובות בפני עצמן וחשות צורך לאכול עוד ז'אנר. לייצר הומור טהור זה כבר לא מספיק כנראה, צריך לשלב גם מתח, אימה או מסתורין כדי להתבלט או למשוך עוד קהל. יש אמנם מקרים שבהם זה עובד, כמו "רק רציחות בבניין" או "אפטר פארטי", אבל יש הרבה יותר מקרים שלא ("האישה מהבית שממול לבחורה בחלון", "בשבילי אתם מתים", "דיאטת סנטה קלריטה", "מחפשי האמת"). יש בזה אפילו משהו די יומרני, מעין הצהרת התמקצעות שאפתנית ברזי הטלוויזיה שמנסה לרקוד על שתי חתונות ולהצטלם עם כל האורחים.
"Shining Vale", הסדרה החדשה של רשת Starz (מישהו כבר אמר שזה שם אידיוטי לערוץ טלוויזיה?), לפיכך, החליטה על דעת עצמה ויוצריה שהיא לא רק מצחיקה אלא גם מפחידה. איך? מצד אחד יש בה רוחות רפאים, מצד שני יש בה את קורטני קוקס שהיא אוטוריטת הומור מוכחת עם "חברים" ברזומה. היוצרים ג'ף אוסטרוף ("Trial & Error", עוד סדרת שעטנז דווקא על הצד המוצלח של הסקאלה) ומשום מה שרון הורגן ("קטסטרופה", "גירושים") היו משוכנעים כנראה שכל מה שצריך לעשות זה להכניס את קוקס לתוך בית רדוף ולתת לכדור השלג הזה להתגלגל לבד. מי שירצה לצחוק יצחק, מי שירצה לפחד יפחד. הרי זה עבד כל כך טוב עם קריסטן בל והחלון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה הניסיון השלישי של קוקס לחזור למסך הקטן, אחרי "צהוב" הכושלת ו"קוגר טאון" הדבילית (סורי עאבד), ולצערה מסתמן שיהיה גם רביעי. הפעם, אגב, חובבי "חברים" האדוקים לא יתקשו למצוא עוד כמה פרצופים רבע-מוכרים שחגים סביב קוקס כפי שחגו סביב מוניקה גלר, כמו למשל גרג קיניר (הפרופסור האקס שגנב את צ'ארלי מרוס), שמגלם פה את בעלה; מארין דאנגי (עובדת המוזיאון שהלחיצה את צ'נדלר לגבי לוקיישן החתונה), שמתפקדת כאן כסוכנת הלוחצת שלה, ושרילין פן (האקסית של צ'נדלר עם תותבת העץ) בתור סוכנת הנדל"ן התחמנית שהסתירה מהמשפחה את סודות הבית החדש. גם מירה סורבינו כאן בתור אחת מרוחות הרפאים, שאם ממש מתאמצים אפשר לקשר לקוקס דרך ליסה קודרו ו"רומי ומישל".
הסיפור הוא שקוקס היא פטרישיה, סופרת מתוסכלת שבגדה בבעלה וכעת היא, בעלה ושני ילדיה המתבגרים מנסים לדחוק את העבר לאחור ולעבור להתגורר באחוזה נטושה באמצע שום מקום. בשלב הזה של חיינו, אפילו דמויות טלוויזיוניות אמורות לדעת מה פירושה של הנחה מטורפת על בית ישן ענק ומקרקעין מוזנח.
הבליינד ספוט הזה מתבטא גם בכל קלישאת אימה שלא נחסכת מאף אחד, כמו מוזיקה מצמררת, דלתות שנסגרות מעצמן, זוויות צילום עקומות, אורות מהבהבים ובליטות בקירות, הכל כולל הכל, ו-"Shining Vale" אפילו לא מקורית בדרך הטיפול שלה בז'אנר. לוקח לקוקס לא פחות מארבעה פרקים שלמים כדי להתחיל להבין את הקונספט של הסדרה שהיא נמצאת בה, בעוד שהצופים כבר נמצאים קילומטרים מקדימה, באופן אירוני הודות לשימוש בקלישאות השחוקות, ומחכים בתסכול שמישהו כבר יקלוט מה מתרחש ונתחיל להתקדם. גם כשזה כבר קורה, זה לא מגיע לשום מקום ש"אימה אמריקאית" לא הייתה בו. והיא בעצמה הרי מחזור של קלישאות במסווה גרוע של הומאז', אז באמת שאין לאן ללכת מפה.
אם "Shining Vale" הייתה לפחות מצחיקה אז ניחא, אבל ממש כמו "האישה בבית ממול", יש בה מעט מדי בדיחות שרובן סתם מתעופפות באוויר ולא פוגעות בכלום. העקיצות ההדדיות של פטרישיה ובתה (גאס בירני, "דיקינסון") הן הדבר הכי מוצלח בסדרה (נתערב שאלו החלקים שהורגן כתבה), אבל העיסוק במתח ובאימה משתלט על כל חלקה טובה ולא משאיר הרבה מקום לשום דבר אחר. יש גם ניסיון לא ברור למסגר את הסדרה בתוך הקשר פמיניסטי "מעצים" (האם פטרישיה רואה רוחות כי היא בדיכאון או שתופרים לה אחד כזה כדי לא להאמין לה), אבל די נו. ניכר שהסדרה בעצמה לא החליטה מה היא רוצה להיות, חוץ ממצע נוח למוניקה גלר לומר לראשונה "Fuck" במסך הקטן בכל הזדמנות אפשרית, והיא בהחלט מנצלת כל אחת מהן. בזה, חייבים להודות, אפשר למצוא משהו קצת מטריד.
מפתיע שאוסטרוף קשור דווקא לסדרה הזו ולא לסדרה אחרת שעלתה ממש במקביל, והרבה יותר מזכירה את כישרונותיו המחוננים בהומור של עיירות אמריקאיות הזויות כפי שהתבטאו ב-"Trial and Error". "מחקרים מראים שאמריקאים משוועים לחיים פשוטים יותר בעיירות קטנות", נכתב בפתיחת כל פרק של "Welcome to Flatch", הסדרה המוקומנטרית החדשה של רשת Fox (או מה שנשאר ממנה). "כדי לחקור את הקהילות האלו, רשת פוקס שלחה צוות תיעודי שיבלה זמן עם האזרחים של פלץ', אוהיו". יפה שהרשת לפחות מתייחסת לעצמה כדי לשמר את האשליה.
מה זה מזכיר לכם? לא מעט סדרות, בראשן הסדרה הבריטית "This Country" של ה-BBC, שזהו למעשה עיבוד שלה, אבל בהחלט יש כאן גם הרבה "מחלקת גנים ונוף", "בנות גילמור", "שיט'ס קריק" ו-"Reservation Dogs". הדוקומנטרי, כמתבקש, הוא רק תירוץ נוח לצחוק על מובלעות אמריקאיות שהזמן שכח, ולהציף את המסך בשלל דמויות אקצנטריות, מנהגים איזוטריים ויוזמות עסקיות מופרכות כמו מכירת מפות מטמון או גרסה מקומית לאובר.
היוצרת ג'ני ביקס ("מזל סרטן", "גירושים" בפעם השנייה היום) והבמאי פול פיג ("משפחה בהפרעה", "פריקים וגיקים") יודעים את המלאכה ועושים אותה היטב דרך הדמויות של קלי ושראב, בני דודים צעירים ושרוטים שמתים לעוף מפלץ', אבל מצד שני קשה לראות אותם מתקיימים בכל מקום אחר. בכלל, זו סדרה שחוזקה הוא בקאסט שרובו אלמוני, מלבד איה קאש המקסימה ("הכי גרועים שיש", "הבנים") כעורכת הקלולסית של העיתון המקומי, ושון וויליאמס סקוט ("אמריקן פאי") שמפתיע קומית בדמות הכומר. גם דסמין בורג'ס (אדגר מ"הכי גרועים שיש") מגיח להופעות אורח ומתאחד בכך עם קאש, ומישהו אף הגדיל לעשות ובחר לקרוא לדמותו ג'ימי.
כצפוי, קו התפר שבין עולב לחינניות מתחזק את רוב הסצנות ב-"Welcome to Flatch", יחד עם הרבה מבטי ג'ים הלפרט ישירים למצלמה וזרעים של אהבות נכזבות שינבטו לבטח בעתיד לרומנים מלבלבים. הבעיה היא שזה כל מה שיש בסדרה - עיירה קטנה. לכל שאר הסדרות שאוזכרו כאן לעיל היה נושא אחרי לגמרי, כשהעיירה ומוזרויותיה עיטרו את הרקע שהלם לממדה. ניפוח הלוקיישן לכדי הדבר שמגדיר את כל ההתרחשויות בו יוצר אפקט מעט משעמם וחוזר על עצמו, ועם כל הכבוד לקסם הפרובינציאלי של פלץ', יש סיבה שרובנו לא חיים במקום כזה. בניגוד ל-"Shining Vale", כאן דווקא בהחלט היה מקום וצורך לשלב נוכחות נוספת. או לפחות איזה סוס מיניאטורי.