לאבד את איב: בהדרגה ובנחישות בגדה "להרוג את איב" בכל מה שעשה אותה מעולה

לאורך ארבע עונותיה הפכה "להרוג את איב" מסדרת חובה לעוד סדרה נשכחת. בעונה האחרונה המקושקשת והמתסכלת היא איבדה את מעט הצופים שעוד נשארו לה, ובפרק האחרון המקומם כבר עצבנה אותם לחלוטין

שירי ישועה
12/04/2022
טריילר "להרוג את איב" - עונה רביעית ואחרונה (BBC אמריקה)

בעונה הראשונה שלה הייתה הסדרה "להרוג את איב" להיט מיידי. היא שברה שיאים של רייטינג, זכתה לכל השבחים של הביקורת ולאהבת הקהל. היא הייתה צפיית חובה, וכולם דיברו על הקונספט המפתיע, היכולת שלה לזעזע וגם לרגש, להיות מצחיקה וחצופה ותוך כדי זה לעסוק בשאלות מורכבות. שתי הדמויות המובילות שלה והיחסים הלא פתורים ביניהן הזמינו שיח על מבט חדש על פמיניזם והחוויה הנשית. ומעבר לכל, היא הייתה פשוט כתובה טוב - שנונה וקולחת, צבעונית ומפתיעה.

גם אם הדמויות עצמן היו מבולבלות, התחושה הייתה שיוצרת הסדרה, פיבי וולר ברידג' (היוצרת המבריקה של "פליבג"), יודעת בדיוק לאן היא הולכת. היה לה סיפור מאוד ברור, שנשען על המתח בין שני הקצוות שבהם חיות שתי הדמויות הראשיות - איב (סנדרה או) שמייצגת את החוק והחיים הנורמטיביים, לעומת וילאנל (ג'ודי קומר) שמייצגת את הכאוס והחיים מחוץ לחוקי החברה - והעובדה שאיב בעצם הרבה יותר קרובה לצד האפל מכפי שנראה על פני השטח. יותר משהיה כאן מאבק בין הטוב לרע, היו שאלות פילוסופיות על משמעות הטוב, הרע והמוסר, ועל החשכה הקטנה שמקננת בכולנו.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עוד בוואלה!

האנחנו שאנחנו: סוף העונה הראשונה של "ניתוק" (Severance) הותיר אותנו בלי נשימה

לכתבה המלאה
מצפים מאיתנו לחשוב שהאיחוד ביניהן נורמלי ונטול בעיות. "להרוג את איב" עונה 4(צילום: David Emery/BBCA)
העולם של "להרוג את איב" הצטמצם לכדי מועדון קטן של אנשים שכולם בו פסיכופתים או סתם בעלי תכונות רצחניות, כולם מתנקשים בינלאומיים, המניעים של כולם נזילים ולא תמיד ברורים, והם מדלגים בין ברלין לסקוטלנד ללונדון וחזרה במה שמרגיש כמו אחר צהריים אחד

ארבע עונות מאוחר יותר, "להרוג את איב" הסתיימה בלי יותר מדי רעש ובלי שום צלצולים. רוב האנשים שצפו בעונה הראשונה בעונג רב, לא טרחו בכלל עם העונה האחרונה שלה. איפשהו בדרך היא הלכה לאיבוד, ובעונה הזו היה כבר צריך ממש להתאמץ להיזכר ממה נהנינו כל כך בהתחלה. עונת הסיום הייתה מקושקשת, לא ממוקדת, לפעמים הרגישה כמו פרודיה.

הרבה סדרות מתחילות עם יוצר ספציפי וממשיכות עם מישהו אחר שמוביל את הסדרה. "להרוג את איב" לקחה את זה צעד קדימה והשתמשה בזה כקונספט, מחליפה בכל עונה את הכותבת הראשית. אולי כתוצאה מכך, בכל עונה התמוסס הקו האחיד עוד קצת, עד שלבסוף היה טשטוש מוחלט של הפן הפילוסופי והעומק לטובת טוויסטים עלילתיים ודמויות שרק הולכות ומקצינות. לבסוף, במקום סדרה פורצת דרך שמשתמשת בז'אנר הריגול בדרכים חדשות ומרגשות, היא הפכה לעוד קלישאה של הז'אנר.

בעונה הראשונה, העובדה שגיבורות הסדרה הזאת - שבבסיסה מתח רומנטי ומיני על רקע מרדף חתול-ועכבר ומשחקי ריגול - הן נשים, הייתה מרעננת מאוד, ועזרה לסדרה להמשיך להפתיע בכל רגע. כל הדברים האלה עדיין קיימים בה, אבל הם כבר לא חדשניים ואנחנו די מקבלים אותם כמובן מאליו. גם אנחנו כצופים הפכנו לקהי חושים. אם בעונה הראשונה כל אינטראקציה של וילאנל עם כל אדם מזדמן מילאה אותנו בחשש מעורב בהתרגשות, בעונה הרביעית זה הפך להיות מעייף. אפילו התלבושות המדהימות שלה כבר לא מעוררות את אותה הפתעה כמו פעם.

עוד בוואלה!

הטיפוס הדומם והחזק: "ילוסטון" היא שילוב מהנה של מערבון וסבוניה

לכתבה המלאה
דמותה הפכה לבעיה אמיתית בעונה האחרונה. סנדרה או בתפקיד איב, "להרוג את איב" עונה 4(צילום: David Emery/BBCA)

בשלב הזה כבר קשה לזכור האם וילאנל רודפת אחרי איב שכועסת עליה כרגע, או שזו איב שמנסה להתקרב לוילאנל, שחשה נבגדת. כל אחת מהן כבר ניסתה להרוג את השנייה, הצילה את החיים של השנייה, לכל אחת מהן הייתה היתקלות עם כל אחת מהדמויות הראשיות האחרות, והעולמות שלהן (החוק והפשע, לצורך העניין) כבר מעורבבים לגמרי. ולכן התמה העיקרית שעבדה כל כך בהתחלה, של טשטוש גבולות המוסר והפיתוי של הצד האפל, כבר לא מחזיקה את הסדרה.

מה מקרקע את איב לעולם ה"אמיתי"? בעונה הראשונה היו לה פרטנרים מקסימים לעבודה, היה לה את קני, היה לה בעל שחיכה לה בבית. בעונה הרביעית העולם הנורמטיבי רחוק ממנה מאוד, ולמרות שהיה ברור מראש שלשם היא הולכת כדמות, זה לא עובד מבחינת הנרטיב. בהתחלה הייתה לנו וילאנל, שכוח העל שלה היה שאין לה קווים אדומים. בעונה הרביעית כולם רוצחים, כולם בוגדים. העולם של "להרוג את איב" הצטמצם לכדי מועדון קטן של אנשים שכולם בו פסיכופתים או סתם בעלי תכונות רצחניות, כולם מתנקשים בינלאומיים, המניעים של כולם נזילים ולא תמיד ברורים, והם מדלגים בין ברלין לסקוטלנד ללונדון וחזרה במה שמרגיש כמו אחר צהריים אחד.

עוד בוואלה!

"טופ בוי": ייתכן שזו הסדרה הכי טובה בנטפליקס. אז איך זה שאף אחד לא מדבר עליה?

לכתבה המלאה
אפילו התלבושות כבר לא מעוררות הפתעה כמו פעם. ג'ודי קומר בתפקיד וילאנל, "להרוג את איב" עונה 4(צילום: David Emery/BBCA)
בשלב הזה איב גם לא מעוררת יותר שום טיפת הזדהות - וזה לעומת וילאנל שאיכשהו תמיד מצליחה לעורר כלפיה חמלה גם כשהיא מרוצצת ראשים של נוצרים טובים במקבת

שתי דמויות ראשיות מסמנות את הדרך שבה הסדרה איבדה את הקו המנחה שלה לטובת הקצנה ריקנית: קרוליין (פיונה שאו) ואיב עצמה. קרוליין בעונה הרביעית היא דמות שונה מאוד ממי שהכרנו בעונה הראשונה, אז יכולנו להחזיק ממנה בתור פאם-פטאל מסתורית שרב הנסתר על הנגלה אצלה, וקשה מאוד לנחש מה היא הולכת לעשות או להגיד עכשיו. במהלך העונות היא החליפה צדדים ונאמנויות וגילינו עוד ועוד שכבות בסיפור החיים שלה עד שכל גילוי נוסף הוא כבר ברמת "נו, באמת". עכשיו היא מרגישה כמו בדיחה על עצמה.

לעומתה איב, שהייתה דמות מרתקת, הפכה להיות בעיה אמיתית בעונה האחרונה. הכניעה שלה לחלק שבה המשתוקק לשבור את כל החוקים ולחיות ללא רגשות וללא אמפתיה, כמו וילאנל, אותו בור עמוק שהנסיון שלה לא ליפול אליו היה בבסיס הסדרה, הגיע סוף סוף, והוא, לא נעים לומר, מעצבן. היא מעולם לא הייתה בדיוק קדושה, תמיד הייתה מאוד קרובה לחצות את הקווים גם ככה. אז המהפך שלה לא מזעזע. בנוסף, איב האפלה היא לא וילאנל. היא לא כיפית ומענגת כי היא לא משוחררת כמוה, ובשלב הזה גם לא מעוררת יותר שום טיפת הזדהות - וזה לעומת וילאנל שאיכשהו תמיד מצליחה לעורר כלפיה חמלה גם כשהיא מרוצצת ראשים של נוצרים טובים במקבת.

עוד בוואלה!

מת על המתים: "רוחות רפאים" הפכה ללהיט הגדול ביותר בארצות הברית, ובצדק מוחלט

לכתבה המלאה
הפכה לבדיחה על עצמה. פיונה שאו בתפקיד קרוליין, "להרוג את איב" עונה 4(צילום: David Emery/BBCA)

וזה לא שלא היה זמן לאורך העונה להתעסק בדברים עמוקים יותר, כמו התהליך המורכב והכואב שאיב הייתה אמורה לעבור, או לדבר באמת על המשמעויות של מה שקרה לוילאנל בעונה 3 כשחזרה לבית ילדותה, והניסיון שלה, למשך איזה דקה וחצי, להיות אדם יותר טוב בדרך של חזרה לדת. לכל השאלות המעניינות שזה מעלה לא היה זכר ברגע שהעלילה הזו נזנחה. בכלל יש הרגשה שהעונה הזאת הייתה מלאה בעלילות "פילר", פשוט כדי למלא מקום. למשל, כל הזמן שבו בילתה וילאנל באי של גאן, שלא לימד אותנו כלום ולא קידם את העלילה, וגם לא העמיק בדמותה של וילאנל. אולי כל הפואנטה הייתה לגרום לנו לתחושת התעלות כשאיב מגיעה "להציל" את וילאנל, ולהוביל את כולנו לרגע שאליו כביכול ייחלנו - הרגע שבו הן מתאחדות והופכות למשהו כמו זוג לגיטימי, לפחות למשך תקופת ירח הדבש הקצרה שלהן ברודטריפ חזרה.

אחרי ארבע עונות שבמהלכן צפינו בנשים האלה עושות כל דבר דפוק שאפשר לחשוב עליו, האם מצפים מאיתנו פשוט לקבל שזה נורמלי, ולא בעייתי שהן ביחד פתאום? הבחירה של איב "ללכת על זה" ולנסות חיי זוגיות (נגיד) עם וילנאל, חייבת לקרות כתוצאה מהחלטה מאוד ספציפית ומאוד גורלית מצידה, ברגע מאוד ברור שהסדרה חייבת לספק לנו. ולא בהחלטה לא מנומקת בעקבות שיחה הזויה (ומאוד לא מקצועית) עם הפסיכיאטר שוילאנל כמעט רצחה לא מזמן, ולמרות זאת מייעץ לאיב משהו בסגנון "לכי בעקבות לבך".

בעונה בעייתית שסובלת מחוסר אמינות מוחלט, הפרק האחרון, ששודר השבוע בארצות הברית ובהוט בישראל, הוא המתסכל מכולם. נראה כאילו הכותבות קלטו פתאום שהגיע הסוף והן לא לגמרי מוכנות, ואז הן פשוט הרימו ידיים. לשתי שאלות העיקריות של הסדרה - איך נפטרים מסינדיקט פשע בינלאומי מסתורי, ואיזו מערכת יחסים יכולה להיות בין איב לוילאנל, אם בכלל - קיבלנו מענים מקושקשים, לא סבירים ובקול ענות חלושה. ספוילרים מכאן והלאה.

עוד בוואלה!

"אני אף אחת": סדרת הלהיט של נטפליקס לא מצליחה אפילו לשעמם כמו שצריך

לכתבה המלאה
זה לא שלא היה זמן להתמקד בדברים עמוקים יותר. "להרוג את איב" עונה 4(צילום: David Emery/BBCA)

אחרי כל הבילד-אפ הזה, הסצנה שבה וילאנל נכנסת לחדר בו יושבים (כביכול. לא ראינו) "השנים עשר" (או כמה שנשארו מהם) וטובחת בכולם, הייתה סתמית להכעיס, ללא תחכום והברקה. הרי ראינו אותה לאורך הסדרה עושה את העבודה שלה בסצנות כתובות ומבוימות לעילא, מפתיעות באכזריותן אך גם במקוריות ויופי קולנועי. והנה מגיע מה שאמור להיות השיא, הקתרזיס שבסוף הדרך העקובה מדם שבה הלכו וילאנל, איב, ולפחות עוד שלוש דמויות ראשיות אחרות. וזה פשוט… סתם. אם זה כל כך פשוט, האם לא היה אפשר להגיע בדיוק למקום הזה הרבה יותר מוקדם? אולי. מי יודע. האם קרוליין היא אחת מ"השנים עשר" או באמת מאלה שמנסות להפיל אותם כפי שהיא טוענת? מי יודע. האם עכשיו, לאחר שוילאנל נפטרה מהם והיא עצמה נפטרה מוילאנל, זה משאיר את קרוליין בעמדת הכוח הגבוהה ביותר? האם זה מה שאליו כיוונה מההתחלה? אולי. למי אכפת. הסדרה לא מספקת תשובות, והתסכול רק מתגבר. אבל זה עוד לא הכל!

הרי אם יש ל"להרוג את איב" עוד אס בשרוול אחרי עונה מבלבלת כזאת, זוהי כמו תמיד וילאנל. למרות הכל, וילאנל נשארה שובת לב, מעוררת סימפתיה ואמפתיה ותמיד מצחיקה. אז למרות ההבטחה בשם הסדרה, למרות ששתלו לנו רמזים מטרימים בעדינות של פיל בחנות חרסינה (קלף ה"מוות" בקריאת הטארוט, משל העקרב והצפרדע), שאיב עומדת למצוא את מותה בסוף כל הסאגה הזאת, הסדרה מסתיימת דווקא ההפך. וילאנל, הדמות הצבעונית, המבלבלת והנפלאה הזאת, מוצאת את מותה בדרך סתמית ולא מוסברת. מי הרגה אותה? לא יודעים. מה תעשה עכשיו איב? למי אכפת. נראה שגם לכותבות לא. קשה לא להרגיש שעם זלזול כזה בצופים שכן נשארו עד עכשיו, שם הפרק האחרון "שלום, לוזרים", הוא מסר ישירות מהן אלינו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully