הסרט הזה מספר על הגבורה של אסירות באושוויץ, אבל גם הוא אמיץ מאוד

"סבוטאז'" (כאן 11) מגולל את סיפורן של הנשים שהבריחו אבק שריפה לאנשי הזונדרקומנדו, שפוצצו באמצעותו את המשרפות. באמצעות אנימציה, עריכה מעולה, קצב מסחרר ושילוב חכם ועשיר של דימויים, הוא גם מצליח להתמודד באופן מקורי עם אתגרי הייצוג של השואה

28/04/2022
קטע מתוך הסרט התיעודי "סבוטאז'" (כאן 11)

"מהו הירח אם לא כוכב מת שאין לו אור בפני עצמו? מי יכול לחשוב, מהסתכלות בדמותו הקרה של הירח, שהוא שואל את קרינתו מהשמש החמה, המעוורת?", כותבת אנה וייסבלום, ניצולת אושוויץ, ביומנה.

"ומילה? האם היא רק השתקפות של מעשה? האם מילה יכולה לייצג נאמנה את המעשה? לא. אף פעם. משום כך אני יודעת מראש שכל מה שאכתוב יהיה רק אוסף של מילים, מובנות רק לאלו שראו ושרדו".

המילים החכמות של וייסבלום פותחות את הדוקו המצוין "סבוטאז'", שביימה נועה אהרוני ("ד"ר רודי: האמת העירומה") ושודר אמש בכאן 11 במסגרת שידורי יום השואה. הסרט, העוסק בסיפורן של אסירות שהבריחו אבק שריפה אל עובדי הזונדרקומנדו שפוצצו באמצעותו את אחת המשרפות במחנה, אמנם מגולל פרשה ספציפית - אך כשם שהמילים הללו ממחישות, הוא מנסה להתמודד גם עם אתגר הייצוג של השואה, ועם כישלון המילים והדימויים לבטא את הבלתי ניתן לביטוי.

פרשה הרואית ונשכחת. מתוך "סבוטאז''"(צילום: תאגיד כאן, באדיבות כאן 11)

גיבורות הסרט הן וייסבלום ואחותה אסתר (אסטושיה) - שתי נערות יהודיות מוורשה שאיבדו את כל משפחתן והגיעו במהלך המלחמה אל מחנה הנשים באושוויץ. שם הן נבחרות לעבוד במפעל תחמושת עבור המכונה הנאצית. בין העובדות בקבוצה היו כאלה שזיהו הזדמנויות לחבל במאמץ המלחמתי הגרמני - לאשר סחורה פגומה, וגם להבריח באומץ את אבק השריפה מהמפעל אל עובדי הזונדרקומנדו, שהופקדו על המלאכה הנוראה של שריפת גופות הנרצחים בתאי הגזים.

וייסבלום ואחותה לוקחות גם הן חלק בפרשה ההרואית הנשכחת הזו. אלא שלאחר מרד הזונדרקומנדו, שהתרחש שבועות בודדים לפני שחרור המחנה, הנאצים מזהים את מקור אבק השריפה ששימש לפיצוץ, ומוציאים להורג בתלייה ארבע אסירות שזיהו כמעורבות במעשה, בהן אסתר.

האנימציה מאפשרת שחזור מפורט ובו בזמן גם מרחק, לצד חופש מסוים. מתוך "סבוטאז''"(צילום: תאגיד כאן, באדיבות כאן 11)

ככל שהסיפור מרתק, וכולל בתוכו דמויות מעניינות, מתח ודרמה ענקית, עמדה בפני אהרוני כאמור דילמה שמעסיקה קולנוענים ופילוסופים מאז מלחמת העולם השנייה: כיצד ניתן, אם בכלל, לתאר על המסך את המציאות הבלתי נתפסת של מחנות הריכוז באופן שלא ירדד אותה לכדי מפגן של קיטש או וולגריות. בדומה לכמה יצירות מהשנים האחרונות (למשל "המשחרר" בנטפליקס), הבמאית בחרה להתמודד עם הבעיה הזו באמצעות אנימציה, שיצר אבי א. כץ: כלי שמאפשר גם לשחזר את ההתרחשויות המסופרות בפירוט ובו בזמן מתוך מרחק, אבל גם מעניק חופש מסוים כדי להציג מחשבות ותחושות פיוטיות, ואף אירוניה מקאברית מרה.

דוגמה להצגה פיוטית כזאת מגיעה באחד הרגעים הנוגעים ביותר ללב בסרט - אותו הרגע שבו הגיבורה נפרדת מאחותה המובלת לגרדום, כשבתמונה המאוירת נוספו לה נעלי ריקוד. בתחילת הסרט נאמר לנו שאסתר הייתה רקדנית לפני המלחמה, וכעת, ברגעים האחרונים ובמקום שמחק את זהותה וכבודה, משיבה לה הבמאית את אנושיותה.

עוד בוואלה!

רצח הילדים, המסתור בכפר והשירים האבודים: הסודות של "ילד יהודי", המנון הגטו שנשכח

לכתבה המלאה
פסיפס עשיר וחכם. מתוך הסרט "סבוטאז'"(צילום: תאגיד כאן, באדיבות כאן 11)

הסרט לא מסתפק בכך, אלא מספק לצופה מערבולת גדושה של דימויים, כשלצד האנימציה העלילה מובלת גם על ידי קטעי עדות מצולמים של נשים ששרדו את התופת, קריינות של קטעים מתורגמים מהיומן, וגם מעט סרטוני ארכיון אילוסטרטיביים מלפני ואחרי המלחמה. הפסיפס הזה לא רק עשיר, אלא גם חכם: האנימציה מאפשרת לעדויות הקשות לקבל המחשה פשוטה, אבל החזרה העקבית אל הפנים והשמות דואגת לבלום את ההזרה והמרחק שיוצרים האיורים, ומזכירה שוב ושוב שהאירועים האלה קרו באמת לאנשים אמיתיים.

לכך מצטרף הקצב המסחרר והלא אופייני לז'אנר שבו מתנהל הסרט - קצב שמשרת היטב את הסיפור והמתח הגלומים בו. זאת בעיקר הודות לעבודת עריכה מעולה שמחברת בין העדויות והקולות הרבים שנותרו כדי לספר את הסיפור. זה קשור גם לזמן: הסרט אורך כשעה, ואין בו רגע דל, ומצד שני הוא מסרב להימרח מעבר לצורך או להתמסר ליומרות אפיות.

כך ש"סבוטאז'" הוא סרט מעניין גם מבחינת המה וגם מבחינת האיך, ובכל מקרה הוא שיעור בתעוזה - בראש ובראשונה של הגיבורות ממחנה הנשים, אבל גם של במאית שלא חוששת לעסוק באופן מקורי בנושא טעון כל כך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully