בשנה הבאה ימלאו שלושים שנה לשידור הפרק הראשון של "תיקים באפלה", סדרת המדע הבדיוני שהפכה ללהיט ענק (כולל סרטי קולנוע), בנתה את הקריירת של כוכביה (דייוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון) ולא פחות חשוב, הכניסה לחיינו שני משפטים בלתי נשכחים: "האמת נמצאת אי שם", שהופיע בסוף הפתיח של כל פרק, ו"אני רוצה להאמין". יוצר הסדרה, כריס קרטר, ניחן כנראה ביכולת חיזוי מצוינת. כיום, המשפטים האלה הם כבר לא נחלתם של חובבי מד"ב וקונספירטורים בלבד, ונראה שגם מי שהתנהלו בעולם באדישות מוחלטת נהיו הרבה יותר חשדנים וספקנים מאז הקורונה.
צפייה בעונותיה הראשונות של "תיקים באפלה" (שתגיע עם דיסני פלוס בשבוע הבא) מוכיחה שהסדרה לא עומדת במבחן הזמן, לפחות לא לטעמי, אבל כנראה בלעדיה לא היינו זוכים להרבה מאוד סדרות מדע בדיוני שממלאות בימים אלה את המסך. מה שמוביל אותי אל שלוש הסדרות הבאות, שאמנם אף אחת אחת מהן לא עוסקת בסוכני FBI שמחפשים אחר חייזרים, אבל גם הגיבורים שלהם מנסים למצוא אמיתות גדולות יותר על היקום.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"שמי הלילה" ("Night Sky"), דרמת המדע הבדיוני שיצרו הולדן מילר ודניאל סי. קונולי לאמזון פריים וידאו (שמונת פרקי העונה הראשונה זמינים לצפייה), משלבת בין שני נושאים שז'אנר המד"ב אוהב לעסוק בהם: הזדקנות וחיים מחוץ לכדור הארץ. אולי יהיה מדויק יותר לומר שהיא לא משלבת ביניהם אלא מציבה אותם זה מול זה, ברצף של טוויסטים שאמנם מגיעים לאט אך מבוצעים באפקטיביות. במרכז הסדרה ניצב זוג מבוגר, איירין ופרנקלין יורק (זוכי האוסקר סיסי ספייסק וג'יי קיי סימונס) - מורה בגמלאות ונגר המתגוררים בעיירה קטנה כבר עשרות שנים, ומנהלים מה שנראה כחיים שלווים ומשעממים נורא.
אך האמת היא שבני הזוג מסתירים סוד גדול - מאוד גדול - שעליו לא סיפרו לאיש. בחצר ביתם ישנו צריף ישן ותמים למראה ובו פורטל לעולם אחר. העולם הזה, בתולי במראהו ומלא דיונות וכוכבים שלא ניתן לראות מהעולם שלנו, הוא הבריחה שלהם. כאשר הם חוצים את השער הם מגיעים אל חדר תצפית ופשוט בוהים. כן, כאילו היינו בתל אביב והם זוג שמתגורר בפנטהאוז עם קו ראשון אל הים. כאן מסתכמת נקודת המוצא של "שמי הלילה" ומתחילה אזהרת ספוילרים למי שממשיכים לקרוא.
הסיפור על זוג מבוגר שמסתיר בביתו שער לעולם אחר מעניין דיו כדי להחזיק סדרה, אך "שמי הלילה" לא מסתפקת בו ושוזרת בתוכו עוד כמה סיפורים, חלקם חזקים יותר ואחרים פחות, שבמהלך העונה יתחברו לעלילה אחת. באחד מן הימים וברגע מכריע בחיי הגיבורים, מגיח דרך הפורטל צעיר מסתורי בשם ג'וד (צ'אי הנסן, "המאה", "אגדות המחר") כשהוא פצוע, ומוצא מקלט בביתם של הזוג יורק למרות שמקורו ומניעיו אינם ברורים. קו עלילה אחר לוקח אותנו עד לארגנטינה, שם סטלה ובתה טוני (ג'ולייטה זילברברג ורוסיו הרננדז) משגיחות בעצמן על פורטל לעולם אחר שנמצא בכנסייה.
איך כל זה מתחבר לכת מסתורית ונבואות שמימיות? ומה חושב השכן החטטן של הזוג יורק על שני הקשישים שנעלמים לשעות בתוך אותו צריף? כל זה ייחשף לאט לאט (לאט) במהלך העונה. "שמי הלילה" היא הסדרה הראשונה שהולדן מילר ודניאל סי. קונולי מובילים כשואוראנרים, מה שיכול אולי להסביר את תחושת העומס הרעיוני שהסדרה סובלת ממנו, אך מצד שני הם גם מתגלים בו כיוצרים מרגשים במיוחד.
הליהוק של ספייסק וסימונס, מטובי שחקני הקולנוע של דורם, שכמו רבים אחרים מצאו בשנים האחרונות בית חדש ומפרגן בטלוויזיה, מתגלה ככוח האמיתי של הסדרה המורכבת הזאת. העלילה של איירין ופרנקלין שנפרשת בעדינות וברגישות על פני עשרות שנים היא (ותסלחו לי על הקלישאה) - טלוויזיה במיטבה. מי שהיו אהובי נעורים וחלקו יחד חיים שלמים, מזדקנים זה מול זו כאשר האהבה ביניהם גדולה מאי פעם, אך המגבלות של הקיום האנושי הולכות ומכבידות על היומיום. הזיכרון של פרנקלין הולך ובוגד בו, בעוד איירין נאלצת להיעזר בכיסא גלגלים אחרי נפילה. במקום לכעוס זה על זה, כפי שרואים לא פעם בעלילות על זוגות בגיל השלישי, שניהם פשוט שם, חזקים כמו סלע בארעיות של החיים.
סימונס, שכבר הוכיח בתפקידים כמו "וויפלאש" (עליו זכה כזכור בפרס האוסקר) שהוא יודע לגלם דמויות גדולות מהחיים, מעביר את חוסר האונים של פרנקלין אל מול אובדן הזיכרון בעדינות רבה, וספייסק היא בית ספר למשחק באמצעות העיניים בלבד. זוגיות המסך בין השניים הזכירה לי יותר מכל את סרטו המופלא של מיכאל הנקה, "אהבה", על בעל שסועד את אשתו הדועכת אל השכחה - ואם ראיתם את הסרט אתם יודעים שאין מחמאה גדולה מזו. למרות שהתעלומה שבמרכז הסדרה ממשיכה לגרור אותנו לעולמות רחוקים, אלה דווקא סצנות יומיומיות כמו אחות סיעודית קלפטומנית וביקור של חברה ותיקה בבית אבות שמהווים את הלב הפועם שלה, והופכים אותה לשווה צפייה.
גם המיני-סדרה "הנחש מאסקס" ("The Essex Serpent") שהפרק השישי והאחרון שלה ישודר מחר (שישי) באפל טיוי פלוס, היא דרמה על טבעית ואפופת מסתורין ששולחת את גיבוריה לחפש תשובות לשאלות הרות גורל ממש מתחת לאפם. כלומר, לא בדיוק מתחת אבל ממש קרוב. קורה (קלייר דיינס בתפקיד טלוויזיוני ראשי ראשון מאז "הומלנד") חיה בלונדון הוויקטוריאנית. אחרי מות בעלה היא מחליטה לצאת לחיים עצמאיים בליווי העוזרת האישית שלה, מרת'ה (היילי סקווירס).
במקביל, הרחק מלונדון, מגיעים דיווחים על מפלצת דמויות נחש שחזרה למימיו העכורים של כפר דייגים קטן בשם אלדווינטר, אחרי יותר ממאתיים שנה, ומעוררים סקרנות רבה אצל קורה ההיסטוריונית. היציאה שלה לחופשי מידיו של בעלה, לצד הרצון לעשות יותר עם חייה, מובילים אותה אל הכפר בשאיפה למצוא את המפלצת (בהנחה שיש כזאת). לפני שתעשה כן, היא תצטרך להתמודד עם חומות של התנגדות מהמקומיים מלאי האמונה, שרואים בהתקפות כסממן דתי.
מול קורה (דיינס) ניצב איש דת מקומי בשם וויל (טום הידלסטון, או כמו שמעריצי מארוול קוראים לו - לוקי), שאמנם לא חולק איתה את אותם הערכים אך מגלה פתיחות יחסית לדעות אחרות, בשונה מרוב תושבי הכפר. בין השניים נרקם קשר - כמו שכותבים על כריכות הספרים - כנגד כל הסיכויים. "הנחש מאסקס", המבוססת על ספרה של שרה פרי באותו השם, מצטיינת במיוחד בתיאור התקופה שבה היא מתרחשת, על הבדלי המעמדות שהיו בה והיחס הקיצוני לפערים בין המינים. הצילום הנהדר ועוכר השלווה שלה עוטף את הכל בגוון ירוק-אפור שיוצר תחושה תמידית של מתח, גם ברגעים שבהם הכל מתנהל על מי מנוחות.
על סמך צפייה בשלושת הפרקים הראשונים, נראה שהקונפליקט בין מדע ואמונה שאותו מייצגים וויל וקורה הוא מה שמניע את עלילת הסדרה, בעוד המתח סביב קיומה של המפלצת קצת נשאר מאחור. אם זה מוציא לכם את החשק לצפות בסדרה, חשוב לציין שקלייר דיינס וטום הידלסטון עושים עבודה מעולה במיוחד ומצליחים להתעלות על חוליים רבים של שחקנים צעירים בתפקידים תקופתיים (אין כאן דיבור פומפוזי, תודה לאל). יחד עם זאת, מי שהתקשו לסבול את דיינס בגלל 'פרצופנות' היתר שלה בתפקידים קודמים כנראה ירתעו ממנה גם כאן.
ממש כמו "שמי לילה" גם "הנחש" מצדיקה את קיומה לא בזכות עלילת מתח עוצרת נשימה אלא בזכות המשחק המצוין של הקאסט ופיתוח הדמויות. כדאי לציין לטובה גם את סקווירס (המוכרת בעיקר מ"אני, דניאל בלייק" ו"מיילדת!"), שלוקחת את דמות העוזרת למחוזות אקסצנטריים ומצליחה להכניס ממדים של אירוניה לסדרה שהיא הכל חוץ מקלילה. לא בטוח שהתשובה על קיומה של המפלצת תינתן עד סוף העונה, ולא ברור עד כמה היא תספק את המתח של הצופים, אך בכל מקרה, ואם לשפוט אותה כדרמה תקופתית, "הנחש מאסקס" מסתמנת כעוד מוצר מוצלח מפס הייצור של אפל.
החיפוש אחר כוחות על-אנושיים כאן בכדור הארץ, החזיר אותי לסיפור של חברי כת שסיפורם עלה לאחרונה בדוקו "השער לגן עדן: אם כל הכתות" ביס ויאודי וסטינג. כת 'השער לגן עדן' עלתה לכותרות מסביב לעולם בשנת 1997, אז נמצאו 39 גופות של חבריה שהתאבדו יחד קרוב לסן-דייגו, במטרה להגיע אל ספינת החלל שלטענתם המתינה להם מאחורי כוכב שביט שהתקרב אל כדור הארץ (באג אלפיים היה הדבר שהכי הטריד את האנושות באותם ימים). הכת הוקמה עשרות שנים קודם לכן על ידי מארשל אפלווייט ובוני נטלס (סטודנט לאופרה ואחות בבית חולים פסיכיאטרי) שהיו ידועים בכינויים - דו וטי או "השניים", וטענו שזכו להתגלות (כן, בדומה לישו הנוצרי ולמאפיינים של דתות רבות) ולפיה אנחנו, בני האדם, בעצם שייכים לעם של חייזרים שצריכים 'לעבור לשלב הבא' באבולוציה.
הסדרה בת ארבעת החלקים מורכבת מקטעי ארכיון רבים, בהם ראיונות עם מנהיגי הכת, קטעים מוקלטים שהשאירו למאמיניהם, ואף קטעים חדשים הכוללים ראיונות עם קרובי משפחה של 39 מחברי הכת שהתאבדו, כמו גם עם אלה שהחליטו בסופו של דבר להישאר כאן. הסיפור של "השער לגן עדן" מדהים ובלתי נתפס וגורם לכל כת אחרת שנתקלתם בה עד היום להיראות כמו תנועת צופים - ואולי לכן היא קיבלה את הכינוי "הכת של כל הכתות". יותר מכל, הוא מוכיח עד כמה חזק כוחו של השכנוע העצמי ולאיזו קיצוניות אנשים ילכו בעקבות האמונות שלהם. בין אם הדבר שהם מאמינים בו הם שני בני אדם שטוענים שהם חייזרים, פורטל לעולם אחר, או מפלצת תת ימית.