25 שנים חלפו מאז מותה הטרגי של הנסיכה דיאנה מווילס ונדמה שהאובססיה כלפי דמותה רק הולכת וגדלה. מי שזכתה עוד בחייה לסיקור תקשורתי שמשתווה ואף עולה על זה של כל כוכב/ת פופ, מה שהוביל במידה רבה לתאונת הדרכים שבה נהרגה ב-31 באוגוסט 1997, אולי קיוותה שהמוות ייתן לה מנוחה, אבל אפילו זה לא עזר.
"הנסיכה", סרט תיעודי שביים אד פרקינס ("ספר לי מי אני"), הוקרן מוקדם יותר השנה בפסטיבל סאנדנס וזכה לשבחים (וזמין עכשיו ביס דוקו ובסטינג), מנסה להביא זווית חדשה לסיפור שסופר פעמים רבות כל כך. פרקינס הוא כמובן לא היחיד שעוד עוסק בדמותה של דיאנה. בשנה שעברה היה זה הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין שליהק את קריסטן סטיוארט לגלם את הנסיכה בסרט "ספנסר", תפקיד שזיכה אותה בשבחים רבים ואף במועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר. זה קרה זמן לא רב אחרי שאמה קורין זכתה בפרס גלובוס הזהב על תפקידה כדיאנה בעונה הרביעית של "הכתר". עם כל כך הרבה יצירות על דמותה של אישה שלא נמצאת איתנו כבר כחצי יובל, האם לסרט תיעודי כמו "הנסיכה" יש עוד מה לחדש? התשובה היא לא, אבל גם כן.
"הנסיכה" מצדיק את קיומו בזכות מהלך מעניין שעושה פרקינס. הסרט מורכב כולו מחומרי ארכיון שעסקו בנסיכה דיאנה, יש כאן הרבה ראיונות איתה. כן, גם את הראיון הידוע לשמצה למרטין באשיר (שבו הודתה בבגידה וסיפרה על ההתמודדות עם מחלת הבולימיה) או ראיונות 'רחוב' שבהן דיברה עם צלמי פפראצי בתחילת דרכה הציבורית. הראיונות של דיאנה ושאר בני משפחת המלוכה הם אמנם חלק מהסרט אבל לא המרכז שלו. זה נמצא בקטעים מתוך הסיקור התקשורתי על חייה של דיאנה, שמתחיל ממש עם היוודע דבר אירוסיה לנסיך צ'ארלס, דרך הלידות של הנסיכים וויליאם והארי, הפרידה, הגירושים והחיים שאחרי צ'ארלס. יחד עם העורכים ג'ינקס גודפריי ודניאל לאפירה, נעשתה כאן בניית פסיפס מרשימה ביותר שמתארת בצורה מזוקקת כיצד התקשורת לא הניחה לדיאנה.
דיאנה ספנסר, מי שנחשבה לנסיכת העם, הייתה אינפלואנסרית עוד הרבה לפני שהמונח היה קיים. בעידן שבו אפליקציית אינסטגרם לא הייתה אפילו בגדר רעיון, העולם כולו רצה לדעת מה עושה דיאנה בכל שעה ובכל זמן, ולשם כך היו צלמי הפפראצי שעקבו אחריה באדיקות מרשימה, מקווים לתפוס תמונה בלעדית שתסגור להם את המשכורת החודשית. העדשות הענקיות של מצלמותיהן הן הגיבורות של הסרט הזה לא פחות מדיאנה, ושיחות בין צלמים שהעבירו שעות בהתחקות אחריה באתרי סקי, חופשות משפחתיות ומאוחר יותר גם שיצאה עם דודי אל פאייד, מקבלות זמן מסך רב. כידוע עידן הרשתות החברתיות, שבו סלבריטאים משתפים רגעים מחייהם ללא תיווך, פגע אנושות בעבודתם של הצלמים. נראה שאם תשאלו את פרקינס זה צעד מבורך. בכלל, מעניין לחשוב מה צופים צעירים, שרגילים לקבל את גיבורי התרבות שלהם בעשרות סטוריז ביום, יחשבו כשיראו להקת צלמים אורבת לדיאנה ביציאה ממסעדה.
כדי לקבל את מלוא האפקט של "הנסיכה" צריך לבוא עם ידע נרחב על חייה ומותה של דיאנה, ופרקינס בונה על כך. בסרט אין תאריכים, שמות הדוברים על המסך - בין אם הם מופיעים בפניהם או בקולם בלבד - לא מופיעים, ויש בו חומרים מוכרים מאוד (סיקור החתונה עם צ'ארלס) לצד משאלי רחוב של בריטים שמגיבים לשמועות על בגידה. ניתן לומר שהיוצרים ניסו להביא תמונה כמה שיותר אובייקטיבית של סיפור חייה, אבל אובייקטיביות היא מושג כל כך חמקמק עד שמיותר להתייחס אליו. למוזיקה יש תפקיד חשוב בסרט הזה והיא נכנסת ברגעים דרמטיים בסיפור (והיו רבים כאלה) ולפעמים אף מצליחה לתת בעיטה חזקה בבטן.
מתישהו לקראת סופו הידוע מראש של הסרט זה קורה. על המסך מופיע סרטון ביתי של קבוצת חברים משחקים בקלפים, כשעל מסך הטלוויזיה ברקע שלהם מופיעה הידיעה על תאונת הדרכים שעברה דיאנה בפריז. הציניות שלהם כלפי הסיפור כמעט דוחה, הם מתעדים את עצמם מתלוצצים על מצבה של הנסיכה שהעולם אהב לאהוב - כנראה מתוך תגובת נגד לסיקור הבלתי נגמר של הזוגיות שלה ושל אל פאייד באותם ימים - עד שהם כבר לא צוחקים. זה קורה כשהכותרת על המסך מתחלפת והמילים "הנסיכה דיאנה נהרגה" מופיעות.
זה רגע אמיתי וקשה שיכול להזכיר לכל אחד משהו אחר בחייו. זאת גם הנקודה שבה הבנתי סופית ש"הנסיכה" הוא לא באמת סרט על הנסיכה דיאנה אלא על אובססיה תקשורתית, סרט עלינו כצרכני ויצרני תקשורת ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים לגיבורי התרבות שלנו. אלה יכולים להיות ראשי ממשלות, כוכבי פופ או שחקני כדורגל - הכוח הבלתי פרופורציונלי של הסיקור התקשורתי נחשף כאן, אמנם ממש לא לראשונה, אבל בבהירות מעוררת מחשבה.
ללא מייק-אפ
תום יער ממש רוצה שנכיר את הגרסה החדשה שלה. זה בלט בראיון ללוסי אהריש שהעניקה לחדשות סוף השבוע שבו דיברה על השוני שמביאה איתה האימהות, וגם בכתבה למוסף 7 לילות שאליה הצטלמה לבושה בלבן ונקייה מאיפור. גם העונה החדשה של ריאליטי הבישולים "סבתא בישלה עם תום יער" בכאן 11 משווקת ככזאת ('עונת ההריון והמשפחות' זה הטאג ליין הרשמי שלה). ובאמת, גם הפעם מגיעה יער לבתיהן של משפחות, בדגש על כאלה עם סבים וסבתות שמבשלות, ומעבירה איתן זמן בשיחות על אוכל, משפחה ומנסה לקושש גם עצות על אימהות בהתאם למעמדה החדש.
אני לא יודע אם זה טוב או רע אבל יער מודל 2022 עם הבטן ההריונית (כפי שהיא מוצגת על המסך. מאז היא כבר ילדה) היא בדיוק אותה קומיקאית. מה שאומר שאם מאוד התחברתם אליה בעונות הקודמות תשתגעו גם על העונה החדשה, ואם זה לא קרה לכם עד עכשיו כנראה שזה לא יקרה גם היום. גם כשהיא מבשלת קלאסיקות צרפתיות או עוברת טיפולים שאמורים להכין אותה ללידה, ההומור נותר אותו הומור שמשחק על הקו שבין הילדותי, לגס, להיפסטרי, וזה חמוד או בלתי נסבל - באמת עניין של טעם. לזכותה של יער אפשר לומר שאחרי מספר שנים על המסך, עוד מימי "תום יער עושה את שביל ישראל", יכולות הראיון שלה השתפרו, מה שאומר שהיא נותנת למרואיינים שלה יותר זמן לדבר ופחות קוטעת אותם בשביל פאנץ' טוב.