כמו "פיטר פן", "ספר הג'ונגל" ו"בת הים הקטנה", גם הספר "פינוקיו" של קרלו קולודי קיבל עם השנים מעמד דומה לזה סיפור אגדה או מעשייה עממית - למרות שאנחנו יודעים טוב מאוד מי כתב אותו ומתי. אפשר לייחס את השינוי הזה לסרטי דיסני, אבל שלל עיבודים אחרים, מסרטים וסדרות טלוויזיה דרך ספרונים לילדים ועד הצגות לכל המשפחה, עשו בערך אותו הדבר - קיצרו והקלילו את הסיפורים כך שיתאימו לכל גיל, מפעוט מבולבל עד להורה מוסח דעת.
שונה זה לא בהכרח רע - בכל זאת, כל הסרטים הנ"ל הפכו לקלאסיקות אהובות שעוררו השראה בעוד גרסאות חדשות, חלקן מעניינות ואחרות לא ממש. היום זה קרוב לבלתי אפשרי לדבר על פינוקיו בלי להזכיר את הגרסה המצוירת מ-1940 שצימררה וצילקה דורות רבים של צופים. במקרה של הסרט שעליו אנחנו מדברים היום - חייבים להזכיר גרסה מצמררת לא פחות אבל במובן אחר - הרימייק המביך שביים רוברט זמקיס והגיעה רק לפני חודשים ספורים לדיסני פלוס. עכשיו נטפליקס מצטרפים גם הם לזירה עם עוד סיפור על ילד מעץ שמתעורר לחיים בעזרתה של יישות קסומה וטובת לב, הפעם מבית היוצר של גיירמו דל טורו.
גרסת דל טורו כל כך יותר טובה מזו של זמקיס שמביך בכלל לדון בהן באותו ההקשר. אם הרימייק הטרי הרגיש כאילו לאף אחד לא היה ממש דחוף ליצור אותו, "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו" הוא פרויקט תשוקה שקל מאוד לזהות ככזה. דל טורו נלחם שנים ארוכות כדי להוציא את החזון המאתגר שלו לפועל - עם מוות ואבל כנושאי עיסוק מרכזיים, דמויות פגומות ומצולקות שעושות לא פעם את הדבר הלא נכון ושלל רגעים מפחידים וטרגדיים. ואם זה לא מספיק, הוא בחר כטכניקת אנימציה את האחת הסיזיפית ביותר - אנימציית עצירת תנועה (סטופ מושן), שהצריכה מהאנימטורית לתעד 24 תנועות עבור כל שנייה מצולמת.
המעשייה מתמקמת הפעם באיטליה הפשיסטית, בה ג'פטו הנגר עדיין מתאבל על בנו קרלו שנהרג במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות עברו מאז אבל ג'פטו הוא עדיין שבר כלי ומצוקתו מושכת את עיניה של רוח יער קסומה (טילדה סווינטון), ואלה הרבה עיניים, כי הפעם מדובר במעין שילוב של ספינקס עם מלאך תנ"כי מהסוג קריפי. כשהנגר השיכור מגלף לו ילד מהעץ ששתל בנו, הרוח מפיחה בו חיים ומטילה על צרצר עם שאיפות ספרותיות (יואן מקגרגור) את האחריות להשגיח עליו.
נקודת המבט הייחודית שמביא דל טורו, במאי עם התמחות וחיבה מיוחדת לאימה ולפנטזיה אפלה, מתבטאת למשל ברגע המפגש בין ג'פטו לבנו החדש. פינוקיו נרגש מאוד, אולי אפילו קצת יותר מדי, בעוד האב מבועת לחלוטין מבובת העץ המוזרה שמרעיפה עליו אהבה פתאום. הדינמיקה הזו נשארת איתנו גם בהמשך הדרך, כי שנים של אבל וייסורים לא נעלמים ברגע אחד, ונוכחותו של בן חדש לא מעלימה את הכאב על הבן שהיה. יותר מזה, ג'פטו חוזר ומשווה בין הילד החדש והמוזר שלו, דמות כאוטית לגמרי עם יותר מדי מרץ ונטייה להסתבך בצרות, לבין קרלו, ילד שתמיד יישאר מושלם ונטול פגמים - הוא הרי מת.
אל הדרמה המשפחתית הזו מתווספות עוד בעיות: מלחמה נוספת, שכנים צרי עין וטיפוסים מפוקפקים שרוצים לנצל את הבובה לצרכיהם. לסרט יש פרשנות משלו לכל הרפתקה-מטרידה מוכרת של ילד העץ - הקרקס הנצלני, הלוויתן הטורף, האף המתארך וגם מקבילה כואבת ומציאותית יותר של עיר השעשועים, אליה נלקחים ילדים כדי להתנהג כמו מבוגרים. בגרסה של דיסני התלאות האלה מרגישות קצת כמו אפיזודות לא קשורות, אבל כאן הן מתחברות היטב כחלק מסיפור שלם על ילד שכולם רוצים להשתמש בו לצרכיהם. הרבה יותר מדי גרסאות משתמשות בילד האומלל הזה כמדריך לילדים איך צריך ולא צריך להתנהג, ובפרט כמשל חינוכי נגד שקרים. דל טורו כמעט לא הולך לשם - האצבע המאשימה שלו מופנית גבוה יותר, לגורמים בעלי כוח שמשתמשים בו לא כדי להרבות טוב אלא כדי לסחוט מאחרים את כל מה שאפשר.
"פינוקיו" החדש מפחיד בדרך אחרת מהעיבוד הקלאסי של דיסני, בלי אימת גוף של ילדים-חמורים אבל עם רוע אנושי שהופכים את סביבתו של פינוקיו לגיהנום עלי אדמות. אבל דל טורו משכיל להכניס פנימה גם מרכיב נוסף וחשוב - תקווה. זאת אולי לא מעשייה עם סוף טוב שבה הכל נסגר בשלום, אבל בצד הרע יש גם הרבה טוב - וספציפית אנשים (ויצורים אחרים) שבוחרים בו גם כשהרע קל ובטוח הרבה יותר.
לא משנה אם תאהבו או תשנאו אותו, זה סרט שלא באמת דומה לשום דבר - יש לו דרך מסוימת, לפעמים דפוקה ממש, לעשות דברים - והוא דבק בה. ישנם רגעים שבהם הוא קצת מקרטע, בעיקר הסצנות המוזיקליות הלא ממש זכירות או הסצנות שמוסיפות לעלילה סיבוכים פנטסטיים (הרעיון יפה, הביצוע קצת מסורבל), אבל יש בו הרבה יותר הברקות מאשר פספוסים. קודם כל, האנימציה שלו מדהימה לגמרי - מהעיצוב המדוקדק והעמוס בפרטים קטנים ועד לתנועה שאפשר בקלות לפספס שנעשתה בצורה ידנית. גם הקאסט הקולי מוצלח מאוד, כשבראשו הילד גרגורי מאן שהופך את פינוקיו כילד אמין לגמרי - קפריזי, מעצבן לפעמים אבל תמיד נוגע ללב. לצידו מצטיינים דיוויד בראדלי (פילץ' בסרטי "הארי פוטר"), רון פרלמן ואפילו קייט בלאנשט בתפקיד כפוי הטובה, אבל גם גונב ההצגה, של קוף הקרקס ספאזאטורה. בסופו של דבר מדובר ביצירה מרשימה, מפוארת לרגעים, שמצליחה לרגש, להצחיק ולהפחיד, לפעמים באותה הסצנה. אם חלמתם על עיבוד נאמן לספר תצטרכו להמשיך לחפש, אבל ניכר שדל טורו יצר את הגרסה שלו מתוך אהבה עמוקה לפינוקיו כדמות וכסיפור, ואת האהבה הזו אפשר לראות ולהרגיש בכל פריים.