הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: קולו של הדור הוא חלמון לא מבושל.
הכירו את גודטמה - הלחם של המילים ביצה עצלה ביפנית: דמות קומיקס צעירה יחסית, שנוצרה לפני פחות מעשור בידי המעצבת אמי נגשימה והפכה במהירות לאייקון פופולרי בארץ השמש העולה. הוא יצא לעולם מתוך ביצה שנשברה ומביט באדישות אך בחדות על העולם סביב, כשרק תשוקתו לרוטב סויה מנצחת את עצלנותו. עכשיו הוא כובש מחבת נוספת - סדרה קצרה בנטפליקס, בעלת השם הנפלא "גודטמה: הרפתקה חלמונית". באנגלית אגב, זה נשמע אפילו יותר טוב: "Gudetama - an eggcellent adventure". נכון לעכשיו, היצירה המשונה הזאת היא אחד הדברים המופרעים, השנונים והמדהימים ביותר בשירות הסטרימינג.
בסדרה, המיועדת לילדים אבל קורצת גם מעט למבוגרים, גודטמה חובר לשאקיפיו - אפרוח תמים וחמוד אך גם אמיץ ונחוש, שהחליט שהם אחים ושואף למצוא את האם התרנגולת שלהם. השניים נמלטים מתוך מסעדת הסושי שבה נולדו ומתעשיית המזון האכזרית, ויוצאים למסע ברחבי טוקיו במרוץ נגד הזמן, לפני שגודטמה ירקיב (תרופת הפלא היא כמובן אותו רוטב סויה).
בדרך הם נתקלים בשלל מכשולים אנושיים ופחות אנושיים: מפיקי טלוויזיה נלעגים שרוצים לצלם את הביצה המדברת, פוליטיקאים שנרקבו בעצמם, העולם התחתון של הביצים, ועוד. בעשרה פרקים שאורכם הממוצע לא עולה על 12 דקות, שאקיפיו וגודטמה נקלעים למפגשים המאיימים האלה אך גם נחלצים מהם בקלות מפתיעה, בעיקר הודות לקשרים שיצרו עם ביצים אחרות.
צריך לומר: העלילה, שהיא די מטופשת ואקראית, אם להיות כנים, היא לא ממש העניין כאן - אלא הלך הרוח. מעבר לעובדה שמדובר בשתי דמויות חמודות באופן קיצוני ומשעשעות נורא, מה שמיוחד באמת בהרפתקה החלמונית הוא הגישה הייחודית שלהן כלפי הסביבה.
גודטמה הפך ביפן לסמל של המילניאליות, שמגולמת בבוז עמוק למרוץ העכברים ההישגי. מול ההשתעבדות לעבודה, הייאוש, החרדה וחוסר הטעם של החיים המודרניים, הוא מעדיף לנמנם, להתנדנד, לשכב על הבטן ולא להתרגש ממה שאומרים עליו, תוך אדישות מופגנת כלפי ציונים חסרי משמעות. כשהוא נתקל למשל בראש הממשלה היפני, שמתלונן ששיעור התמיכה בו צונח לשפל, הוא מקשה ושואל למה זה בכלל משנה ומשפיע עליו, וכשהפוליטיקאי מסביר שזה כאילו אומרים לו שכל מה שהוא עושה חסר ערך, גודטמה תוהה: "למי יש את הזכות לקבוע מה הערך שלך?".
בין הרפתקה משונה אחת לאחרת - שום דבר לא ממש מלחיץ את גודטמה או מוציא אותו משלוותו הסטואית - הוא מוצא גם זמן לדיונים אקזיסטנציאליסטים על הקיום החלמוני. בפרק השני הוא אפילו משוחח עם מאכלים אחרים על אינדיבידואליות ונורמות חברתיות (של סושי עם אצות).
לעומת גודטמה הפסיבי, שאקיפיו הנמהר וטוב הלב, שבמקום מכנסיים יש לו קליפה, הוא המנוע מאחורי המשימה, ושום אתגר - לא לרדת עשרות קומות בגורד שחקים ולא לטפס לקן של ציפורים על עמוד חשמל - לא יגרום לו לנטוש את חברו הבלתי מבושל. הזוגיות הלא צפויה הזאת מחממת את הלב, ועל הדרך היא גם משל נפלא על האופן שבו ערכים כמו חברות, סולידריות והפרדת עיקר מטפל הם הבסיס למרד בעידן הרעשני שבו אנחנו חיים.
ההתרסה של גודטמה כלפי הקיום המתיש הזה, דווקא מתוך עמדתו חסרת האמצעים וגורלו המוכתב מראש, היא עמדה מקורית, משעשעת ושובת לב מול עולם משועתק ודורסני. וכשביצה היא זאת שאומרת את האמת, החברה צריכה לשאול את עצמה מי כאן המקושקשת.