מערת המכפלה בחברון, מקום מנוחתם לפי האמונה של שלושת האבות וכמה מן האמהות, סמוכה - כך לפי מסורת יהודית ותיקה נוספת - לפתחו של גן העדן. אבל במה שמתרחש סביב המקום הקדוש אין שום דבר שמימי: חברון, מן הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, היא כיום עיר חצויה, עייפה מדם ואלימות. היא שקעה לתהום.
הציבור הישראלי, על רוב מחנותיו, מעדיף לא לדעת מזה ולא להביט לעבר הסיוט המתמשך הזה, שכלל גם כמה ממעשי הרצח הנתעבים ביותר במרחב - מהטבח של ברוך גולדשטיין ועד רצח התינוקת שלהבת פס - וכמה מהביטויים הדוחים ביותר של השליטה הצבאית באוכלוסייה אזרחית בגדה המערבית. אבל אסור לעצום עיניים מול הסיפור הזה, ועכשיו יש גם מי שמנסה לספר אותו.
הסרט התיעודי "חברון: מעבדת השליטה", שיצרו עידית אברהמי ונועם שיזף ועלה אתמול בהוט 8, מגולל את סיפור היחסים המתוחים בין מאות אלפי תושבי העיר המוסלמים והמאות הבודדות של המתנחלים היהודים. העיר חולקה באופן שרירותי לשני חלקים, פלסטיני ו"יהודי", כשבפועל החלק השני, המכונה H2, הוא מוקד של חיכוך יומיומי ובלתי נסבל בין שני העמים וחיילים-שוטרים בני 19 שאוכפים מדיניות לא סבירה ומפלה, ואתם יכולים לנחש לבד כלפי מי. התזה של הסרט היא כזו: חברון היא המיקרו-קוסמוס של הנוכחות הישראלית בשטחים. מה שמתרחש בה - מתפשט הלאה.
הסרט עובר באמצעות ראשים מדברים וקטעי ארכיון - חלקם גרפיים מאוד, למרבה הצער - בין ההיסטוריה לבין המצב העכשווי, ומשווה בין היתר את הנרטיבים של הפלסטינים והמתנחלים, כפי שהם באים לידי ביטוי בסיורים שהם עורכים בעיר. זה סרט על תולדות הסכסוך, אבל חשוב מכך, הוא סרט על המחיר האנושי הכבד של שליטה בעם אחר: ההחזקה במקום הולידה שרשרת התנהגויות מחליאות בכל הדרגים, מהצמרת הביטחונית ופוליטיקאים פופוליסטיים ועד לנוכחים בשטח. זה אגרוף בבטן. מה ההצדקה לכל זה?
יעניין אתכן גם:
"מי שחושב שנגביל עירום אמנותי מחר בבוקר - טועה. אנחנו מאוד ליברליים"
אחד הכוכבים הגדולים בעולם רוצה להופיע באירוויזיון. הסיבה תשבור לכם את הלב
"בשנותיה האחרונות ליסה מארי פרסלי לא יצאה מהבית. עולמה קרס כשבנה מת"
הסרט הזה הספיק להרגיז כמה מפגינים מהימין הרחוק, שניסו למנוע הקרנה שלו בפרדס חנה. ניסיון ההשתקה הנואל, אחד מני רבים שמתרחשים בעת האחרונה, הוא בעצם ניסיון להכחיש כמה אירועים נוראיים שהתרחשים ומתועדים בסרט, ומאירים את הנוכחות הישראלית שם באור מבחיל: אלימות מופרזת של חיילים-שוטרים כלפי ילדים ומבוגרים, אכיפה של מעברים ליהודים בלבד ולפלסטינים בלבד, שלטון מחסומים שמונע את חופש התנועה בתוך העיר, חיילים בתפקיד ובעבר שמדברים על ירי שרירותי לעבר אוכלוסיה אזרחית וחפים מפשע, וצילום של נערים עבור מערכת זיהוי פנים. זה עוול נורא כלפי הפלסטינים, אבל זה גם הסיוט שלנו. אפשר לא להסתכל, אבל זה לא יגרום לו להיעלם.