בכל עשור מגיע לטלוויזיה האמריקנית סיטקום נוסטלגי מכונן שעלילתו מתרחשת כעשרים שנים לפני כן. "ימים מאושרים" ערגה בשנות השבעים לשנות החמישים. בסוף האייטיז הגיעה "שנות הקסם" כדי להתגעגע לסיקסטיז. בשלהי שנות התשעים כמהה "מופע שנות ה-70" לחופש ולבטלה של שני עשורים קודם לכן. בשנות האלפיים הגיעה "כולם שונאים את כריס" שייחלה לשנות השמונים. גיבורי הסדרות האלה היו כולם איפשהו על סקאלת גיל ההתבגרות וסימנו מה בעצם קורה כאן: היוצרים והכותבים פשוט בוראים מחדש את נעוריהם.
בשלב שבו הגיעה "כריס" משהו כבר השתנה. הטלוויזיה כולה, למעשה. לצד ריבוי הסדרות שנובע מגופי שידור שרק הלכו והצטרפו - קודם ערוצי הכבלים ולאחר מכן שירותי הסטרימינג - פתאום התחילו לאכלס את המסך המון סדרות נוסטלגיות, גל אדיר שאנחנו מרגישים היטב עד היום. בעיקר כאלה שפורטות על המיתרים הסנטימנטליים ("הגולדברגים", "דברים מוזרים", "גלואו", "שלדון הצעיר", "חמוץ מתוק", "קיץ אמריקני חם ורטוב", "הילדים בסדר", וכן "אחוזת דאונטון" ו"נערות דרי" שאמנם בריטיות, אבל הפכו להצלחות ענק גם בארה"ב); אך גם כאלה שמפוצצות את הבועה ("מד מן", "הסקס של מאסטרס", "העיר על הגבעה", "האמריקאים" וכיו"ב) או לכל הפחות רוקדות על שתי החתונות ("הצמד", "פוזה", "פיזיקל" וכו').
חלק מכך נובע כמובן מהעובדה שכמות התכנים בטלוויזיה נסקה בעשור וחצי האחרונים. אבל יש גם משהו עמוק יותר בעניין הזה. העיסוק בנוסטלגיה נבע תמיד מכיסופים לעידן שלכאורה היה תמים ופשוט יותר. במקרה של המאה ה-21 התחושה הזו רק מתגברת. קל יותר לכתוב סיפור שלא נפתר במחי שליחת טקסט, "תיזהרו, ואקנה בדרך", או שכדי לגלות משהו על מישהו צריך רק להיכנס לכמה רשתות חברתיות ולגלוש עשר דקות. איפה הם הימים הטובים ההם שבהם לא היה לכל ילד טלפון נייד, שלא לדבר על טיקטוק ותוכן שמציף את כולם מכל כיוון? איפה הימים שבהם היינו צריכים לצעוק מהחלון לאמא של יואב שתקרא לו לצאת לשחק כדורגל? איפה הימים שבהם היינו מתים משעמום, מסתובבים ברחובות, בדיוק מה שעשינו בשבוע שלפני כן, בלי שום דבר לעשות חוץ מלדבר זה עם זה?
בואה של "מופע שנות ה-90" לנטפליקס בשבוע שעבר הוא הדבר הכי מתבקש בעולם. לא רק כחוליה בשרשרת הנוסטלגיה, אלא גם כחלק מטרנד רחב ממדים נוסף של העידן הטלוויזיוני הנוכחי - ההמשכונים, האתחולים מחדש והרימייקים. "מופע שנות ה-90" היא געגוע לתקופה פשוטה יותר ולסדרה קלאסית שבעצמה הייתה התרפקות אחת גדולה לעבר. רקורסיה שלוכדת את הטלוויזיה של ימינו בשלמות, סדרה שאין לה אלא להתקיים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אך האם היא צריכה להתקיים? ובכן, כן, לא קראתם עד עכשיו? במציאות שבה קיבלנו ארבע עונות של "צער גידול בנות: הדור הבא", יש גם מקום לחיים חדשים עבור החברים מפוינט פלייס, וויסקונסין. אבל השאלה היא במקומה, כי זה לא ששיקול הדעת של יוצרי "מופע שנות ה-70" תמיד היה מבריק - יעידו ארבע העונות האחרונות המיותרות של הסדרה המקורית. חטאה הגדול היה לשהות הרבה יותר מדי זמן אחרי שכבר לא הייתה מוצלחת, הרעיונות בעליל אזלו לכותבים, הם שידכו שוב ושוב בין הדמויות השונות ואף הנפיצו הצעת נישואין של אריק (טופר גרייס) לדונה (לורה פריפון). הם גילמו בני נוער, כן? המסמר האחרון בארון הקבורה ננעץ כאשר גרייס - שמגלם את הדמות הראשית בסדרה, עם כל הכבוד לאחרים - עזב ובמקומו הובא ג'וש מאיירס הבלתי נסבל.
לכן אי אפשר להקל ראש בשיקול הדעת הנוראי של יוצרי "מופע שנות ה-70", שאף כלל בשעתו גם ניסיון לרכוב על ההצלחה עם "מופע שנות ה-80" הכושלת מ-2002. היה מדובר אז ביצירה שאין לה באמת קשר לסדרה המקורית, היא הייתה גרועה מאוד ובוטלה במהירות. הפעם, בסדרה החדשה, זוהי שלוחה ישירה שבמסגרתה חוזרים דברה ג'ו ראפ וקרטווד סמית' לגלם את קיטי ורד פורמן, וגם רוב חברי הקאסט המקורי שבים להתארח. העלילה מתרחשת בוויסקונסין בשנת 1995 ועוקבת אחר ליאה פורמן, בתם של אריק (טופר גרייס) ודונה (לורה פרפון), שמבקרת את סבא וסבתא לקראת הקיץ, שם היא מתחברת עם דור חדש של ילדים בפוינט פלייס תחת עינה הבוחנת של קיטי והמבט חמור הסבר של רד.
בתור הטלוויזיוני של ימינו, המשוכות של "מופע שנות ה-90" שונות בתכלית מאלה של הורתה. אם הסדרה המקורית איבדה את דרכה בגלל ריבוי הפרקים (בסביבות 22 לעונה) וכמות העונות שהיה עליה לנפק, במקרה של הספין-אוף הבעיה הפוכה: העונה הראשונה מסתיימת תוך עשרה פרקים בלי שבאמת תצליח להתגבש. קל לשכוח שגם לסדרה המקורית היו חבלי לידה לפני שמצאה את הקצב שלה, אבל כן, החן והכימיה בין חברי הקאסט הצעירים היה שם ממש מההתחלה, והם באמת היו מעולים. לא בכדי כמעט כולם עשו חיל גם בשנים שאחרי כן.
האם זה יקרה גם הפעם? קשה לומר. אפשר לסמן בקרב הקאסט הצעיר כמה בולטים, בפרט קאלי הברדה (שנולדה ב-2007, כמעט שנה אחרי סיום הסדרה המקורית) בתפקיד ליאה. לגמרי אפשר להאמין שהיא הבת של אריק ודונה הן מבחינת האופי והן מבחינת המראה. יש לה את אותו הומור יבש ונוירוטיות מאופקת וחמודה שהפכו את אביה לעוגן מושלם כל כך ב"מופע שנות ה-70", ואת אותה רוח חופשית ותעוזה שהפכו את אמה למושא אהבה מצודד במקור. למרבה הצער, שאר הנערים סביבה פחות מרשימים (וריין דוי בתפקיד אוזי פשוט נורא ואיום), וסביר להניח שחלק גדול מזה נובע מכך שאין להם ולכותבים זמן לתת להם לצמוח באמת.
סאם מורלוס בתפקיד ניקי היא דוגמה טובה לזה: היא מתחילה את הסדרה כמעט כטאפט ברקע שעיקר תפקידה הוא להתמזמז עם החבר שלה נייט (מקסוול אייסי), אך עד סופה היא משתדרגת והופכת לאחת היותר מוצלחות ועגולות שבהם. בשלב הזה הסדרה עצמה מבינה שאין באמת חיבור בין נייט הטיפש לניקי החכמה והשאפתנית, ובהתאם גם העלילה שלהם הולכת למקומות שמקשים על הקשר הזה. אלא שבשלב הזה המומנטום נפסק: העונה נגמרת ואיתו קיץ 1995.
הקונספט של "מופע שנות ה-90" כמו מכפיף את עצמו בפני אילוצי הנדל"ן שמכתיבה נטפליקס. אם כל עונה היא רק הרפתקה קצרה שבמסגרתה ליאה חוזרת לוויסקונסין, אנחנו יודעים שהמומנטום לא נמשך גם כשהנערים לא על המסך, תחושת הרעות נגדעת עד לפעם הבאה - אם תהיה כזו - במקום להמשיך לחיות בדמיון של הצופה.
ולמרות זאת, העונה הראשונה של "מופע שנות ה-90" לא רעה. אף שחלק גדול מהבדיחות לא בדיוק פוגע, היא רצופה רגעים של צחוק בקול רם וקומדיה מוצלחת להפתיע. חזרתו של דור הסבנטיז נעה בין הכיף בקטנה (מילה קוניס ואשטון קוצ'ר מבליחים כג'קי וקלסו), דרך שמחה לנוכח פרצופים ישנים (טומי צ'ונג ששב לתפקיד ליאו הסטלן), ועד לקווי עלילה בשרניים ונהדרים (ווילמר ולדרמה בתור פז). כמה מהעלילות והרגעים הישנים ממש משוכפלים כדי להחזיר אותנו אל הלך הרוח, כמו חבית הבירה שנופלת לידי הנערים רק בלי הברז שיתחבר אליה, או הניסיון להיראות נורמלית מול קיטי ורד כשאת מסטולית, או אריק ודונה שיושבים לשוחח על הוויסטה קרוזר. תרבות הפופ של הניינטיז זוכה כמובן לשלל אזכורים, המענג והגדול שבהם הוא מסיבה ברוח "בוורלי הילס 90210". גם יחסי השכנות מתרעננים בעזרת אנדריאה אנדרס, בתפקיד שרי הטראשית והחמודה.
ואחרי ולפני הכל, העוגן האמיתי של סדרת הבת הוא קיטי ורד. הסבתא עוטפת באהבת יתר כדרכה, הסבא ממשיך להיות קשוח ולאיים שנעליו ייכנסו לעכוזים, אבל במקרה הזה דמותו סבלנית ומתוקה בהרבה כמתבקש מהיחסים בין סב לנכדה, בניגוד לאבא ובן. העברתם לחזית היא העדות ליכולת של "מופע שנות ה-90" לשחק עם היתרונות הגדולים שלה, בראשם אותם כיסופים נוסטלגיים. גם אם לא כיף לבלות עם כנופיית 1995 כשם שהיה עם חבורת 1976, הסדרה יודעת על אילו נקודות ללחוץ. לו יינתן לה זמן להתפתח ולהיסגר על עצמה, יש סיכוי טוב שתהיה מלבבת בדיוק כמו הסדרה המקורית בשנותיה הקסומות וימיה המאושרים.