אגתה כריסטי עזבה את האחוזה כבר לפני כמעט חמישים שנה, אבל מורשתה משגשגת מתמיד. אחרי שהתרבות הפופולרית סיימה (כמעט) ללעוס את שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל מכל צדדיו, הטלוויזיה והקולנוע גילו בעשור האחרון מחדש את המותחנים המבריקים של כריסטי, את השנינות שלהם, ואת היכולת החריפה שלה לבאר מערכות יחסים בין אישיות, לאבחן את הצביעות, השקר, ההתנשאות והגזענות של בני המעמדות הגבוהים על הנמוכים, ולהמחיש כיצד אנשים מהוגנים כביכול מתפתים, בשל תאוות בצע או בשרים, לרצוח. לא לחינם קבע עמיתי, מבקר הקולנוע של וואלה! אבנר שביט, כי כריסטי היא למעשה אף אחת מאנשי השנה החולפת בתרבות הפופולרית.
וכך, לצד סדרת העיבודים הקולנועיים הכושלת של קנת בראנה, עם "רצח באוריינט אקספרס" ו"מוות על הנילוס" הנפוחים, ולעומתם הפרודיות השנונות של "רצח כתוב היטב" ו"תראו אותם רצים", שמלאות באהבה לחומרים האלה ורוחם ניכרת בהן היטב - בשנים האחרונות הטלוויזיה הבריטית מפיקה למעשה כמעט מדי שנה, ופחות או יותר באותה עונה, סדרות קצרות בנות שלושה פרקים לפי הרומנים הבלתי נשכחים של הסופרת הגדולה.
וכך, אחרי עיבודים מוצלחים כמו "ולא נותר אף אחד", "תעלומת האליבי החסר", "תעלומת האלפא-ביתא" ועוד, מגיעות לישראל שתי עבודות נוספות של ה-BBC: "תעלומת המגייה השחורה", עיבוד חופשי למדי לספר שנקרא באנגלית "The Pale Horse" (היא זמינה בהוט ונקסט טי-וי), ו"למה לא שאלו את אוונס", שמבוסס על הספר באותו השם (זמינה גם בהוט וגם ביס). שני הספרים ראו אור גם בעברית.
שתי הסדרות מגיעות אלינו יחד, אבל לא נוצרו כך. "תעלומת המגייה השחורה" עלתה אצלנו כשנתיים לאחר השידור המקורי בממלכה המאוחדת, בעוד "למה לא שאלו את אוונס" הוא טרי יותר, ומגיע חודשים ספורים אחרי ששודר שם. כל עיכוב הוא כנראה לטובה, כי כך קיבלו מעריצי כריסטי בישראל, שהחתום מעלה נמנה עליהם, מנה גדושה וכפולה לפתיחת השנה החדשה.
בשתי הסדרות לא מככבים בלשים כגון הרקול פוארו המתוחכם ולא ג'יין מארפל המבריקה, אלא אנשים רגילים. ב"תעלומת המגייה השחורה" הגיבור הוא מארק איסטברוק (רופוס סוול, "האיש במצודה הרמה") הלונדוני, אלמן טרי יחסית, שבור ומנותק, מנוכר לאשתו החדשה. בוקר אחד הוא מתעורר ומגלה שהמאהבת שלו מתה, ונמלט בבהלה מהמקום. כעבור זמן קצר, עם או בלי קשר, הוא נקרא לחקירת משטרה אחרי שנמצאה גופה נוספת של אישה שלא פגש מעולם, אך בגרביה התגלתה רשימת שמות - ששמו ביניהם. הוא מחליט לנסות לפתור את התעלומה בעצמו, ומגלה קשר מעורר תימהון בין סדרת המקרים הללו, כמו גם מות אשתו, לשלוש מכשפות כפריות שחוזות את העתיד. כביכול, אנשים פונים אליהן כדי לבקש "לסלק מכשולים" אנושיים באמצעות קללה - והקורבנות אמנם מתים, לכאורה בנסיבות טבעיות. האמנם כישוף שחור?
לאורך שלושת הפרקים הסדרה משחקת בין שורת אירועים תיאטרליים, הפחדות, סיוטים ומיתות שאין להן הסבר - ומצליחה לטלטל את מארק, שנקרע בין הרציונליות והבוז שלו למיסטיקה הזו, לבין הרעיון שנותן פשר קסום לכל הפשעים הללו. החששות שלו, הסודות האפלים שלו והבלבול הרגשי שלו מוסיפים לתמהיל מתח וחרדה שישאירו את הצופים על הקצה.
"תעלומת המגייה השחורה" מציגה שחזור תקופתי של לונדון בתחילת שנות ה-60, עידן נטול מצלמות ביטחון, טלפונים ובדיקות DNA, ועם בתים גדולים וסטייל שעבר מן העולם. כאן, פחות או יותר, נגמרת גם היומרה האמנותית שלה, כשלפחות מבחינת עיצוב, משחק ודיאלוגים - יש בה מן הגנריות הסתמית. הגיבור עצמו נותר עם מבט אטום לאורך רוב הסדרה, מה שאמנם משרת את הדמות הכבויה והמסוגרת הזאת, אבל מקשה להתמסר אליו.
ובכל זאת, מדובר במותחן יעיל, מספק לחובבי הז'אנר, ואפילו מתעסק בכמה נושאים מעניינים - ובראשם האופן שבו רגשות כמו פחד, ייאוש ואשמה משחקים תפקיד בהתבססות של אמונות תפלות, לעומת הקור הרגשי של הרציונליות. הדיון הזה משליך גם על האופן שבו הדמויות - והצופים, שמשתתפים בעצמם במשחק הניחושים - ממהרים למצוא חשודים. חוץ מזה, מארג הדמויות מציג תמונה עגומה על המוסר הירוד של החברה הגבוהה ובכלל, ועל הקלות שבה אדם מהוגן מתפתה להפוך את עורו ולרצות במותו של אדם אחר.
"למה לא שאלו את אוונס?", שעל העיבוד שלו חתום יו לורי ("ד"ר האוס"), היא משהו קצת אחר. לעומת "תעלומת המגייה השחורה" היא מענגת יותר, משוחקת נפלא וכתובה נהדר - גם אם הסיפור עצמו פחות מעניין ומורכב. כאן הסיפור מתפרס על פני ארבעה פרקים, אף הם בני 40 וקצת דקות.
הגיבור שלנו הוא כאן הוא בובי ג'ונס (וויל פולטר, "הרץ במבוך", "דופסיק"), בנו של כומר שחי בעיירה בריטית קטנה, וטרן טוב לב של הצי הבריטי שלא ממש יודע מה לעשות עם עצמו. בעיצומו של משחק גולף במסלול שבו הוא משמש נושא כלים, הוא מזהה לפתע אדם ששוכב למרגלות הר. כשהוא מגיע אליו, האיש הפצוע ממלמל "למה לא שאלו את אוונס?", ומת. זמן קצר אחר כך, הוא נפגש במקרה עם חברת ילדות בשם פרנקי (לוסי בוינטון, "רפסודיה בוהמית", וגם "רצח באוריינט אקספרס"), בת אצולה חריפה ואמיצה, שאותה לא ראה מזה שנים. בין הפלירטוטים היא משכנעת אותו לחקור את מותו של האיש, ולנסות להבין מי זה הם, מי זה אוונס, ומה הם היו צריכים לשאול אותו. ככל שהם מתקדמים גדלות גם ערימת הנפגעים ורשימת החשודים, ושני החוקרים בעצמם הופכים למטרות.
בסיפור הזה מעורבות גם תאוות בצע, סוציופתיה, התחזויות ובריונים חסרי מעצורים, אבל האמת היא שזה לא מאוד משנה. זהו סיפור טיפוסי על צוואות, מילים אחרונות, והשקרים הכפייתיים של אנשים מהוגנים, עם געגוע מסוים למרחב הכפרי הבריטי ולתמימות שהוא מייצג. יש כמובן גם אחוזה, רעל ואישה יפהפייה במצוקה. קשה לומר שהסדרה הזאת מעוררת מחשבה או מעלה לאוויר איזו שאלה עמוקה, כלומר: מלבד השאלה "למה לא שאלו את אוונס", שהפיתרון שלה בסופו של דבר סתמי ומעורר פיהוק.
ובכל זאת, "למה לא שאלו את אוונס" סוחפת, הרבה בזכות שני השחקנים הראשיים שמובילים אותה. הכימיה בין הווטרן התמים לצעירה העשירה והשנונה נהדרת, כשלוסי בוינטון פשוט נפלאה בכל סצנה שהיא מופיעה בה. נדמה שלא משנה לאן הסיפור הולך, הצופה רוצה להמשיך איתם, אפילו לעוד סדרה. גם לורי עצמו, קונלת' היל (ואריס מ"משחקי הכס") ואפילו אמה תומפסון הגדולה משתתפים כאן בתפקידים קטנים ומוצלחים. האנסמבל הזה ממקסם את היתרונות של המותחן הרגיל למדי הזה, והופך אותו בכל זאת לבינג' חביב ונעים.
בשולי הדברים, "תעלומת המגייה השחורה" ו"למה לא שאלו את אוונס?" מזכירות שבינג' מהנה לא נדרש להתפרס על שמונה פרקים או תריסר, ושאפשר לספר סיפור מלא ושלם בשלושה-ארבעה פרקים ולסיים שבעים. וכך, בלי להימרח ובלי להימתח, הסדרות האלו מזמינות את הצופה להישאב לתוך תעלומות בריטיות אלגנטיות בעטיפה יפהפייה, מספקות פתרון אלגנטי לערב חורפי קליל ומבהירות למה מלכתחילה התמכרנו לספרים של אגתה כריסטי.