כשמשחק הווידאו "The Last of Us" ראה אור ביוני 2013, הוא זכה מיד לביקורות משתפכות. המבקרים הכתירו אותו כיצירת מופת פורצת דרך שהמדיום מתחלק ללפניה ואחריה. הם שיבחו את האופן שבו הוא מנתץ את הגבולות הנרטיביים שמשחקי וידאו החילו על עצמם, את הרגש החזק שמנחה אותו ואת הסיפור, תיאור הדמויות הנשיות והלהט"ביות, החיבור הכן והנוגע ללב בין שתי הדמויות הראשיות וההתפתחות שלהן לאורך הזמן, הדילמות המוסריות שהשחקנים ניצבים בפניהן בנעלי הגיבור, הוויזואליה הסינמטית המרהיבה. כבר עם צאתו הוא הוכתר כאחד המשחקים החשובים ביותר בדורו והטובים ביותר אי פעם.
"The Last of Us" הפך להצלחה קופתית גדולה, ולאורך השנים מכר מעל ל-20 מיליון עותקים, שהובילו לגרסת רימאסטר ולמשחק המשך שיצא ב-2020. כמובן, הוליווד לא יכלה להתעלם מכל השמחה הזו. כבר עם צאתו של המשחק תוכננו לו עיבודים קולנועיים שבסופו של דבר לא יצאו לפועל. הרעיון הוסיף להתגלגל עד שב-2020 הודיעה HBO שהיא עובדת על גרסה שתחלוש על עלילת המשחק הראשון. השבוע, כמעט שלוש שנים אחרי כן, הגיעה הסדרה אל המסך (ומשודרת בצמוד ביס, הוט וסלקום טיוי מדי יום שני). הישראלי לשעבר ניל דרוקמן, שיצר את המשחק, אחראי גם על העיבוד הטלוויזיוני לצד קרייג מייזין, העומד מאחורי המיני-סדרה עטורת התשבחות "צ'רנוביל" (שאת חיבתו למשחקי וידאו אפשר להסיק גם מתפקידו הקטן בעונה השנייה של "מסע אגדי", בה גילם את בוחן המשחקים האנטיפת).
עלילת "האחרונים מבינינו" מתרחשת כעשרים שנה אחרי שפטרייה טפילית השתלטה על גופיהם של בני אדם, והפכה אותם לזומבים שרק מבקשים להפיץ את הבשורה לאחרים על ידי נשיכות ושאר מגעים לא נעימים למראה. ברבות השנים העולם התחלק לאזורי בידוד בשליטת הצבא, שבהם חיה רוב האוכלוסיה ששרדה, וכנגדם "הגחליליות", מחתרת ששמה לה למטרה לשים קץ לרודנות. בין לבין יש מובלעות של קהילות אנושיות - כאלה שרק מבקשות לחיות בשלווה ככל הניתן וכאלה שמנסות לשרוד על חשבונם של אחרים. באקלים הזה, ג'ואל (פדרו פסקל, "משחקי הכס", "המנדלוריאן") הוא שורד מחוספס שיחד עם זוגתו טס (אנה טורב, "פרינג'", "מיינד האנטר") מתבקש להעביר נערה, אלי (בלה רמזי, היא ליאנה מורמונט הקטנה והרושפת ב"משחקי הכס"), במסע חוצה יבשת אל חוליה אחרת של הגחליליות, כי מסיבה כזו או אחרת טמונה בה חשיבות גדולה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
חלק ממה שהפך את המשחק "The Last of Us" לאהוב כל כך הוא ההשראה הישירה שנקט מהז'אנר שאליו הוא חוזר כעת בגרסתו החדשה - יצירות זומבים ואפוקליפסה קולנועיות - אולם מה שכל כך מרענן כמשחק וידאו, הופך פחות חדשני ומקורי בגלגולו הטלוויזיוני. כבר ראינו סדרות כאלה. יצירות על עולם פוסט-אפוקליפטי מייאש וחרב שבו אדם לאדם זאב, עם מציאות שבה צריך לפחד מבני אנוש לא פחות מאשר מפני הזומבים. עולם שבו אי אפשר לסמוך על זרים וצריך לפחד ממפלצות מכל סוג, ובכל זאת תכופות מבצבצים בין הסדקים החסד והחמלה, מלבים דילמות מוסריות מורכבות.
רק לפני חודש הסתיימה "המתים המהלכים" אחרי 11 עונות, והיקום שלה עדיין ממשיך עם שפע של סדרות בת. אחת הסדרות הטובות של השנה שעברה הייתה "תחנה אחת עשרה", שאמנם אין בה זומבים אבל יש מגפה שמחתה את רוב האנושות, וגם עלילתה מתרחשת בעיקר עשרים שנה אחרי האירוע המחולל. ויש עוד המון מסוגן, מ"ליל המתים המהלכים" כמובן, שכולם היו בניו, דרך "הדרך" של קורמק מקארתי וכלה ב"סוויט טות'" - רבות מהן עולות על הדעת במהלך הצפייה ב"האחרונים מבינינו".
ולמרות זאת, הסדרה החדשה של HBO היא מהמובחרות שבז'אנר. נקודת הפתיחה שלה מצמיתה בפני עצמה כי המדע שמאחוריה, כפי שהוא מוצג בסצנת הפתיחה המעולה, לגמרי אמיתי, וככזה הופך את האפשרות למגפת זומבים לאחת המפחידות שנהגו בז'אנר. הוא נולד מהתיעוד האיקוני של ה-BBC ב"עולם מופלא" מ-2006 (הנה הוא כאן, מצמרר לא פחות ממה שקורה ב"האחרונים מבינינו").
על המצע הזה בונה הסדרה עולם מתפורר בצורה מרשימה ושופעת, כמתבקש מהתקציב העשיר של ענקית הכבלים (ההערכות הן שהתקציב נע בין 10 ל-15 מיליון דולר לפרק). מאחר שמדובר בסיפור מסע, כל פרק מציג סטים חדשים של עיי חורבות, כולם מורכבים ומפורטים לעילא. זו התכה מרשימה בין ביצוע לתסריט, שבפני עצמו מלא בבחירות יצירתיות חכמות. חלקן נעשה כבר במקור ומפותח בחוכמה על ידי העיבוד, אחרות בלעדיות לגרסה הטלוויזיונית. בחירות שיש בהן טוויסט קטן על מה שכבר ראינו בעבר בז'אנר, שמרעננות את הארכיטיפים ומחברות אותנו לדמויות ולמציאות שבלב הסדרה. דוגמה מושלמת לכך היא הבחירה לפתוח את הסיפור מבעד לעיניה של שרה (ניקו פרקר, "דמבו" החדש, בתה של השחקנית תנדיווה ניוטון), בתו של הגיבור (שימו לב, ספוילרים לפרק הראשון בהמשך).
תקצירי הסדרה מציבים במרכזם את דמויותיהם של פסקל ורמזי בלבד, כך שקשה לא להסיק מיד מה יעלה בגורלה של הנערה החמודה הזו, וזה שובר לב עוד לפני שקורה משהו. העובדה שקריסת העולם מובאת לנו בראש ובראשונה באמצעות החוויות של נערה צעירה, כזו שלא מודעת ולא בהכרח מבינה מה מתרחש, הופכת את הדברים האקראיים, המוזרים והכאילו-קטנים שהיא נתקלת בהם לעוד נדבך בטרגדיה הממשמשת - הפרטית והגלובלית. נער בכיתה שזרועו משקשקת בלי משים, השכנה הזקנה שרוטטת מאחוריה על מושבה והכלב שבוהה בה לאחר מכן, אשתו של השען שמגרשת אותה מהחנות במפתיע.
בעשור האחרון הרעיון של ילד מת בעברו של הגיבור הפך להיות קלישאה עצומה, מאפיין טרגי מן המוכן שאמור להעמיק ולעגל את הדמות בלי יותר מדי מאמץ. אך נדיר להכיר את הילד הזה לפני מותו במשך פרק זמן ארוך, לחוות דרכו את ההתרחשויות המשוגעות ואת ההשפעה על ההורה בזמן שהיא קורית. בסיפור כמו זה, שבו עשרים שנה לאחר מכן הגיבור נאלץ ללוות נערה אחרת, הפתיחה הזו עוזרת לנו לדעת ולהרגיש תמיד מה מבעבע בתוכו גם בלי לומר זאת בפירוש. היא תורמת לאיפוק שמזין חלק גדול מכוחה של "האחרונים מבינינו", לתכליתיות של הסדרה ושל ג'ואל, שחורץ גורלות וקוטל אנשים בלי לחשוב פעמיים. זה העולם שהם חיים בו וזה העולם שמתחולל בו, וכשאלי אומרת לו "השעון שלך שבור", אנחנו יודעים שלא רק השעון.
יעניין אתכן גם:
זה סרט פעולה מטופש, מחופף - וממש נהדר
הספר החושפני החדש של הנסיך הארי מבהיר דבר אחד גדול: זו מלחמה
ניתוק, סמוך על סול, הלוטוס הלבן, נערות דרי: מצעד סדרות 2022 - עשר הגדולות
לא שהסדרה עצמה חפה מסדקים. לאורך העונה הראשונה (שכל תשעת פרקיה נשלחו מראש לביקורת) מגיחים פה ושם סיפורים פחות מעניינים, כאלה שמרחיבים את היקום שלה (כמו פרק שעוקב אחר בני זוג ששורדים במשך השנים בפינה מאובזרת ומאובטחת שחצבו לעצמם) או מעשירים את ההיסטוריה (כמו פרק שחוזר אל לילה אחד מסוים מעברה של אחת הדמויות, ומניב את הפרק הכי משמים בעונה). ברם רוב הזמן האיזון בין אקשן מרעיש ומפחיד לבין דרמת דמויות שמייצרת אצלנו אכפתיות כלפיהן, הוא הדבר שמרומם את "האחרונים מבינינו".
ומעל הכל זורחת מערכת היחסים הנרקמת בין ג'ואל לאלי. הפיכתה מ"מטען" שעליו ועל טס להעביר ממקום למקום, לכדי משהו שעשוי למלא את הוואקום בנפשו, ומבחינת הנערה עצמה - מישהו ומשהו שהיא יכולה למצוא בו את מקומה ולהשתייך אליו - הם האלמנט היפה ביותר בסדרה. פסקל עושה עבודה טובה מאוד בתפקיד ההתגלמות האנושית המסוכסכת והגסה של שטח אפור, אבל בלה רמזי היא זו שגונבת את ההצגה, בדיוק כשם שעשתה ב"משחקי הכס". היא מתעלת נפלא את ההומור וההתרסה של דמותה, ואחראית לבדה לכמה וכמה רגעים של פרצי צחוק רמים חיוניים בתוך כל העגמומיות הקיומית של "האחרונים מבינינו". בידיה, וגם הודות לכתיבה המצוינת, דמות המתבגרת הלעומתית שעלולה להיות כל כך מעצבנת - כפי שלימדו אותנו קים מ-"24", דיינה מ"הומלנד", פייג' מ"האמריקאים", קונור מ"אנג'ל", קרל מ"המתים המהלכים" כמובן, ועוד רבים ומתישים - הופכת לדבר הכי טוב בסדרה.
הפרק הראשון המהמם מסתיים במנוסתם של שלושת הגיבורים מאזור הבידוד. לאחר מכן אנחנו חוזרים אל הדירה שג'ואל וטס עזבו, הרדיו מתחיל לפעול ו-"Never Let Me Down Again" של דפש מוד מתחיל להתנגן. איזו בחירה מעולה וסמלית. אנחנו יודעים שבהסתמך על הקוד שלהם שירי אייטיז מבשרים על צרות, אבל השימוש דווקא בשיר שעוסק בנסיעה עם החבר הכי טוב, ששומר על בטחונו בתקווה שלא יאכזב אותו שוב, ומסתיים במילים "הכל בסדר הלילה", משכינה אוטומטית גם תקווה לצד האיום. זה קו עדין בין הפורענות לאור, ו"האחרונים מבינינו" מיטיבה להלך עליו לכל אורכה.