הטייס צ'רלס לינדברג היה בשנות ה-30 וה-40 אחד האנשים המפורסמים ביותר בארצות הברית. בכל זאת, הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה שחצה בטיסה ישירה לבדו את האוקיינוס האטלנטי. כמו רבים אחרים בארצו, גם אחרי שגרמניה הנאצית החלה לכבוש את שכנותיה, הוא הביע התנגדות למעורבות אמריקנית במלחמת העולם השנייה וכניסה לעימות מול הרייך השלישי, שאותו כיבד. לינדברג ביקר בגרמניה כמה פעמים לאורך שנות ה-30, והוא ואשתו, שראתה באדולף היטלר "מנהיג גדול שהושמץ בידי תעמולה יהודית", אף שקלו לעבור לוואנזה, אותו פרבר נחמד ושקט של ברלין, שלימים נודע בנסיבות מחרידות שאותן כמובן אי אפשר היה לשער באותה תקופה.
תכנית הרילוקיישן הוקפאה בעקבות פוגרום ליל הבדולח, שבו נאצים לצד אזרחים מהשורה תקפו באלימות יהודים, אנסו נשים, פגעו ברכוש והרסו חנויות ובתי כנסת. "הערצתי לגרמנים ניגפת בפני אבן כזאת. אני לא מבין את הפרעות האלה. זה נראה מנוגד לחוש הסדר והחכמה שלהם. אין ספק שיש להם בעיה יהודית מורכבת, אבל זה הכרחי לטפל בה באופן כה חסר היגיון?", כתב. בפעם אחרת, בעקבות מסע ימי שבו נתקל בפליטים יהודים שעשו את דרכם לאמריקה, כתב לינדברג ביומנו כי מוטב שארצות הברית לא תקלוט עוד מהם. "מעט יהודים מוסיפים כוח ואופי לארץ", רשם אז, "אבל יותר מדי יוצרים כאוס". בספטמבר 1941, כשאירופה כבר שוקעת במלחמה כוללת וברצח המוני אך עוד לפני שאמריקה הצטרפה אליה, האשים לינדברג כי שלוש קבוצות דוחפות לכניסה למלחמה: ממשל רוזוולט, הבריטים והיהודים - והזהיר כי "שליטה והשפעה יהודית גדולה על הקולנוע, העיתונות, הרדיו והממשלה שלנו מהווה סכנה גדולה לארצנו".
הסנטימנט האנטי-יהודי של לינדברג, התנגדותו לכניסה למלחמה ולהקלה על עלייה של פליטים יהודים לא היו חריגים בארצות הברית של התקופה, גם אם לא תמיד אלו היו כל כך בוטים. שנים של שפל כלכלי גדול, זיכרון החורבן של מלחמת העולם הראשונה ומורשת של גזענות אמריקנית לבנה ושנאת זרים מסוגים שונים השפיעו עמוקות על האופן שבו הציבור האמריקני והממשל בוושינגטון הגיבו לעליית הרייך השלישי ולפשעיו נגד היהודים. כזכור, וושינגטון הצטרפה למלחמה בסופו של דבר ומילאה תפקיד מרכזי בהכרעה שלה ובהבאת בכירי המשטר הנאצי לדין, אבל האם היא באמת עשתה כל שיכלה?
זה הנושא שעומד במוקד "ארה"ב והשואה" - יצירה דוקומנטרית בשישה חלקים שיצרו יחד עבור שירות השידור הציבורי האמריקני PBS צוות הדוקומנטריסטים המהולל קן ברנס, לין נוביק, שרה בוטסטיין וג'פרי וורד - אותם מוחות שעמדו מאחורי האפוס התיעודי רחב היריעה "מלחמת וייטנאם" ועל עוד שלל סדרות מצליחות ומוערכות לאורך השנים. אחרי ששודרה בארצות הברית לפני כמה חודשים, היא עושה את דרכה לישראל, בתאגיד החל ממחר, ובעוד כשבועיים בערוץ HOT8.
זו קלישאה לכתוב על סדרה שהיא חובת צפייה, אבל "ארה"ב והשואה" היא באמת כזאת: יצירת מופת דוקומנטרית, עם נראטיב חד אך לא שטוח, שפע של פרטים וחומרי ארכיון שמאורגנים היטב, וכנות חותכת באשר לעבר האפל של ארצות הברית (ומנגד, גם כלפי הביטויים האמיצים והיפה ביותר שלה). כמו כל יצירה טובה באמת העוסקת בעבר, היא שופכת אור גם על ההווה, ועל האופן שבו המורשת הזאת משפיעה עד היום לא רק על הימין הקיצוני בארצות הברית ועל האנטישמיות שהולכת ומתגברת בה, אלא גם על הדיון הלאומי הסוער שמתנהל בה בעשור האחרון על הגירה. הייתי ממליץ עליה לכל אדם, לא רק ליהודים או לאמריקנים, המעוניינים להבין לעומק כמה מהרגעים הדרמטיים ביותר של המאה ה-20, ועד כמה השפעתם נוכחת גם היום.
לזכותה של "ארה"ב והשואה" ייאמר קודם כל שהיא לא מפחדת, בניגוד לרוח התקופה, להקיף סיפור עצום מימדים באמצעות נראטיב חובק-כל, במקום להתמקד בזווית צרה ופחות תובענית. הסדרה מחולקת כאמור לשישה פרקים, שכל שניים מהם מתייחסים לתקופה אחרת. השניים הראשונים עוסקים בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת אחרי 1933, ועד לליל הבדולח. למול המיתוס של ארצות הברית, המונצח על פסל החירות בפואמה המזמינה את "ההמונים הכמהים לנשום כבני חורין", הפרקים הללו מתמקדים במיוחד באופן שבו בשנים אלה הולכת ונסגרת "הדלת המוזהבת" למהגרים מאירופה, ובמיוחד - במקרה או שלא במקרה - לאלו המגיעים ממוקדים של יישוב יהודי, בנתיב שעשוי היה להציל את חייהם של המעוניינים בכך. במקביל, הפריחה של תיאוריות אאוגניות בארצות הברית וחוקי הפרדה בין לבנים ושחורים בארצות הברית משמשים באותה תקופה השראה להיטלר, למשפטנים הנאצים ולחוקי נירנברג. צמד הפרקים הבא מוקדם לשלוש-ארבע השנים הבאות, פריצת המלחמה, והדיון הציבורי באשר להצטרפות אליה, כמו גם בחלחול האיטי של המידע על רצח היהודים; והשניים האחרונים מטפלים כבר בהצטרפות ללחימה, במאמצי ההצלה שארצות הברית מימנה וגם בשאלה השחוקה על האם יכול וצריך היה הצבא האמריקני להפציץ את אושוויץ או לא (הסדרה משמיעה כמה עמדות בנושא, ולא מכריעה ביניהן).
לכל אורך הדרך היא סוקרת את פעולות הבית הלבן, ומציגה את הנשיא פרקלין דלאנו רוזוולט ואשתו אלינור דווקא כמי שהבינו היטב את המתרחש וניסו לקדם שלל מהלכים נגד גרמניה הנאצית ובעד הפליטים היהודים; את תגובת הנגד למאמצים אלו במוסדות הפוליטיים האמריקניים ובחברה האזרחית, שנבעה ממניעים בדלניים, כלכליים או לפעמים מאנטישמיות ממש; וגם את מבטם של יהודי אמריקה המודאגים על המתרחש ואת הוויכוח הפנימי ביניהם.
במקביל, וזה אינו פחות חשוב, הסדרה מקפידה לסקור את כל המהלכים העיקריים הרדיפה נגד היהודים והרצח ההמוני שלהם ושל קבוצות נוספות - סיפור המתובל באמצעות עדויותיהם של פרטים, פליטים יהודים שהצליחו להימלט בזמן, כמו גם ניצולי שואה. לצופים הישראלים החלקים האלה יהיו מוכרים למדי, אך הסקירה הזאת משרתת בכל זאת כמה תכליות: קודם כל, להמחיש את שוויון הנפש האבסורדי שרווח באמריקה במקביל לקטסטרופה המוסרית שהשתוללה באירופה; להאניש את האירועים האיומים האלה באמצעות פנים אמיתיות של אנשים שמעטים מהם עוד חיים בינינו; וגם כדי ללמד על הפרק ההיסטורי הזה את האמריקנים של היום, שלפי סקר של הוועד היהודי-אמריקני שפורסם בשבוע שעבר כמעט מחצית מהם לא בטוחים, למשל, כמה יהודים נרצחו בה. הדברים חשובים פי כמה למול העלייה העקבית באירועים אנטישמיים והפצה של קונספירציות נגד יהודים בארצות הברית בשנים האחרונות.
ואמנם, הסדרה מסתיימת בקולאז' מהיר ומבהיל של ביטויים אנטי-יהודיים מאז ועד היום, מפגני "עליונות לבנה", תיאוריות קונספירציה ופשעי שנאה, פיגועים בבתי כנסת והעצרת המחרידה בשרלוטסוויל. מול תופעות כאלה חובה להישיר מבט ולהשתמש בנשקים החזקים ביותר: האמת והיושר - וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.
הטענה הבודדה שיש לי כלפי "ארה"ב והשואה" נוגעת לנקודת תורפה קבועה בסרטים היסטוריים ובביוגרפיות, והיא השאלה מה קורה אחרי שהסיפור כביכול מסתיים. היא לא מרחיבה מספיק על התנועות הנאו-נאציות באמריקה ועל פשעיהן, וגם לא על האופן שבו טיפלה התרבות האמריקנית בזיכרון השואה והנחילה אותו לציבור האמריקני, למשל בקולנוע (בנושא זה מומלץ הסרט הדוקומנטרי "עד מדומיין: הוליווד והשואה"). אלה פרקים שיש דברים רבים לומר עליהם, והם במידה רבה משלימים את הסיפור שהסדרה מספרת.
העשייה התיעודית של "ארה"ב והשואה" היא לכאורה שמרנית ותבניתית, אין בה פירוטכניקה או הרפתקנות ויזואלית: ארכיון, ראשים מדברים, כרוניקה. הכי פשוט בעולם. אבל זו טעות לחשוב כך: ברנס וחבורתו טווים כאן נראטיב מסחרר, חריף, חד ואנושי, וגם אם אורכו עומד על מעל ל-300 דקות - נדמה שאין בו ולו שנייה אחת מיותרת. זהו סיפור מורכב, הגון ורב-שכבתי, אבל אין בו כפל משמעות, עמימות או הנחות סנטימנטליות להיסטוריה. במילים אחרות: ככה עושים את זה.