עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי יודעים לעשות דוקו טלוויזיוני ברמה הכי גבוהה שיש, מהתוכן ועד הצורה. עם תחקיר מקיף, צילום מהמם, מרואיינים הישגיים ועריכה נפלאה. הם עשו זאת כשעבדו יחד בתכנית "עובדה" וגם בהזדמנויות אחרות.
דווקא לכן, כל כך חבל שהכישרון שלהם מתבזבז על "סיירת מטכ"ל", הסדרה החדשה שיצרו ועלתה השבוע במקביל ב-HOT8 וברשת 13. חשוב להבהיר: גם הסדרה הזאת, שעוסקת כפי שניתן להבין משמה באחורי הקלעים של היחידה הצבאית המובחרת, נראית נהדר וראויה לשלל מחמאות סגנוניות. אלא בעצם היא מאכזבת מאוד, ונמנעת מכל עמדה או מסקנה או מבט חיצוני ביקורתי. עם מה נשארנו? תשדיר שירות נוסף במפעל הטלוויזיוני של המיליטריזם העברי. באמת מזמן לא דיברנו על גברים במדים.
הסדרה התיעודית נפתחת בשקופית שמכריזה כי שלושה מתוך ששה ראשי הממשלה האחרונים של ישראל, כמו גם כל ראשי גופי הביטחון הנוכחיים, הם יוצאי הסיירת - וכי לנתון הזה אין תקדים בעולם. הנתון הזה מעניין כשלעצמו, אך הסדרה, לפחות בשלושת פרקיה שנשלחו לעיתונאים, כלל לא מנתחת אותו או שואלת את עצמה מה גרם לו.
תחת זאת היא מגוללת באמצעות אינספור ראשים מדברים - אינספור גברים כמובן, ולצידן כמות דוברות שניתן למנות על כף יד אחת - אירועים מרכזיים בתולדות היחידה (מבצע אנטבה כמובן, אסון צאלים, היתקלויות כאלה ואחרות), וסוגיות שונות (ההכשרה וסדנת השבי, הבדידות של המפקדים, הגיוס המוטה לטובת אשכנזים, התככים בין הקצינים ורוח היחידה).
אסנהיים נמצא שם ושואל את השאלות, אבל הוא לא לוקח לעצמו את תפקיד המספר, וממילא אין נראטיב כולל או למצער כרונולוגיה, מה שהופך את "סיירת מטכ"ל" יותר לקולאז' המבוסס על העלאת זכרונות - מעניינים ככל שיהיו - מאשר למסמך בעל ערך. עם כל הכבוד להצצה הנדירה למה שמסתתר שנים ארוכות מאחורי קוד של שתיקה, זה לא מספיק.
לצד השחזורים, תמונות הארכיון ואותם סיפורים שבדרך כלל נותרים בצללים, שני דברים מרשימים מאוד ב"סיירת מטכ"ל": אוסף המרואיינים ההישגי באמת, הכולל לצד נתניהו, בנט וברק גם שלל שרים ובכירים בעבר ובהווה; וההשקעה בצילום, מה שבא לידי ביטוי למשל בעריכת חלק מהריאיונות בבסיס הישן והנטוש של היחידה, מה שמחזק את ענני הנוסטלגיה שמלווים את הסדרה (רוב הריאיונות והשיחות עוסקות בשנות ה-70 עד ה-90, ונדמה כי המאה ה-21 נעדרת ממנה כמעט לחלוטין). זו מטאפורה נאה לפער שבין תהילת העבר והצל העלוב שלה בהווה.
עבור מי שאינם חובבי מיתולוגיה צבאית (מגזר לא איזוטרי בישראל), המעניין בסדרה הוא מה שעולה מתחת לסיפורי הגבורה: המקומות שבהם האתוס, הקודים והיהירות נפגשים עם כישלון, לעתים כישלון אנושי ולעתים כישלון צבאי. הסדרה מקדישה זמן רב לנקודות האלה, וזה ייאמר לזכותה - אבל גם במסגרת הזאת המבט שלה נותר בסופו של דבר מעריץ.
בשולי הדברים, עלייה של סדרה כזאת, דווקא עכשיו, ברגע כה בוער בחברה הישראלית, היא מופע כמעט תמוה. זה הסיפור שבוער כרגע לספר? ברגע הזה, צפייה ב"סיירת מטכ"ל: המבצעים, הסודות, האנשים" מעלה בעיקר שאלה אחת: למי אכפת?