בואו נדבר רגע על מכוניות. לכל אחד ואחת יש את ההעדפות לגבי רכבים - גדולים, קטנים, משפחתיים, אדומים, "נשיים", עירוניים וכו'. על טעם וריח קשה להתווכח, אבל קשה עוד יותר לערער על הקונצנזוס שמעוררת מרצדס סדאן שחורה. בין הטקיות הנובורישית של טסלה לרכבי "האיבר הקטן" מנקרי העיניים, מרצדס-בנץ, אותה מכונית שהומצאה במפעל המאוחד של דיימלר ובנץ לפני כ-100 שנה, היא עדיין תו האיכות האולטימטיבי של שוק היוקרה - אצילית, דיפלומטית, מחויטת ובעיקר מסתורית.
יש כאלה שמרצדס שחורה מעוררת אצלם תחושות פחות נעימות. למשל, בקרב הדמות הראשית ב"ממי ברחנו, אימא?" ("Who Were We Running From"), מיני סדרה טורקית בת שבעה פרקים שעלתה לאחרונה בנטפליקס. מליסה סוזן ("שנת חורף") היא אישה חסרת שם הנמצאת במנוסה תמידית עם בתה במבי (אילול טומבאר). לשתיים אין בית, הן עוברות ממלון יוקרה אחד למשנהו. כשהאם רואה מרצדס שחורה, מתעוררים בה זכרונות רעים מהעבר ובעיקר צורך לארוז ולחפש מלון חדש. לא ייקח זמן רב לגלות שיש לה סיבות טובות לעשות זאת.
כדרכן של סדרות רבות בנטפליקס, גם "ממי ברחנו, אימא?" מתחילה חזק ונחלשת בהמשך. הפרק הראשון הוא, בעיניי, אחד הטובים שנראו השנה בז'אנר, ולא רק בזכות הרגעים הדינמיים שלו, אלא דווקא באלה השקטים יותר. המתח הרב בין האם לבת ובין שתיהן לסביבה מייצר כניסה ראויה לסדרה, המבוססת על ספרה של פריהאן מגדן מ-2010. כל צעד נבחן בדקדקנות מנקודת מבטן ומשודר היטב היישר לתחושותיו של הצופה.
היחסים בין האם לבמבי מורכבים עוד יותר ממערכת יחסים רגילה של אם ובתה המתבגרת. במבי אינו שמה האמיתי של הנערה, שזהותה האמיתית עלומה כמו זאת של אימה. את הכינוי היא קיבלה בעקבות הספר הקלאסי, שלא הותיר עין אחת יבשה מאז צאתו לאור לפני 100 שנים בדיוק והפך לאורים והתומים שלהן. ומן הסתם, כשאת מחוברת כל כך לבמבי ולסיום העצוב שלו, ההיקשרות וחרדת הנטישה גדלות לממדים מסוכנים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בספר הנפלא "שרודר" תיארה אמילי גייג' את מסעו של אב החוטף את בתו. לצד ההבנה כי מדובר בפשע פסול, ניכרת האהבה העצומה והמלחמה העזה שלו לשמור אותה בקרבתו. הנראטיב ב"ממי ברחנו, אימא?" אמנם מעט שונה (כשתצפו תגלו בעצמכם האם מדובר בחטיפה), אבל העיקרון זהה: קנאת הורה שיעשה הכול כדי שהילד לא ייפגע, לפחות מנקודת מבטו.
המתח הנפשי הרב שבו שרויות השתיים, כפי שמעיד שמה של הסדרה, מועבר מהן היטב, במיוחד בזכות סוזן הנפלאה. היא הסיבה העיקרית לכך שהצופים סופגים את אותה תחושת חוסר נוחות שהיא ובתה חוות. לאישיות שלה, הן כשחקנית והן כדמות שהיא מגלמת, יש את המאפיינים שיש לאותה מרצדס מפוארת: מראה אצילי שמשדר יוקרה ובעיקר מסתורין. שערה שחור וכך גם עיניה - גדולות, אפלות, מסקרנות ומשחררות מבט מצמית ובה בעת מפוחד, כל כולה דאגה מחד ואסרטיביות וקור רוח של רוצחת סדרתית מאידך.
אם הפרק השני עוד רוכב על המומנטום של הפתיחה הנפלאה, בשלישי מגיעה דעיכה גדולה ולאחר מכן הסדרה הופכת לעיסה חד ממדית ונטולת ערך מוסף. "ממי ברחנו, אימא?" סובלת מאותו סימפטום של סרטי הימלטות מודרניים - חורים עלילתיים חמורים שנגרמים ממחסור חמור בהיגיון. האם באמת בעידן המגה-דיגיטלי שבו אנו חיים יכול אדם שנמצא במנוסה מתוקשרת לעבור ממלון למלון, ממדינה למדינה, לתור במוניות ובעצם "להתחבא בשטח פתוח"? זה פשוט לא מתחבר, אבל גם אם מנטרלים את האלמנט הזה, מגלים עלילה שטוחה ונעדרת תחכום.
יעניין אתכן גם:
הסדרה "תרגיע" של לארי דיוויד צפויה להסתיים בעונה הבאה
סדרות מומלצות לאפריל 2023: כל מה ששווה לראות בטלוויזיה
דיסוננס בלתי נסבל: "דייזי ג'ונס והסיקס" היא יצירה מזויפת על יצירה אותנטית
אי- אמון, סחיטה, מרמור ונשמה: 9 הרגעים המדהימים של "יורשים"
אף על פי כן, הסדרה אינה בזבוז משווע של זמן. ראשית, משום שיש בה רגעים מהנים, נופים מרהיבים ואקשן לא רע לפרקים. שנית, כי המשחק האובר-דרמטי, המאפיין את הסדרות והסרטים הטורקיים, תפור לסוזן כמו דונר בכיכר טקסים. היא הסיבה לצפייה, בכל רגע מסקרן לעקוב אחריה, בלי קשר לעלילה.