פסטיבל קאן הגיע אתמול לסיומו, ועכשיו זה זמן הסיכומים. כיוון שהאירוויזיון היה האירוע התרבותי הגדול שקדם לפסטיבל, וכיוון שצרפת העניקה לישראל דוז פואה, נעשה זאת בשיטת הנקודות, כש-12 הוא כמובן הציון הגבוה ביותר.
1.
פיצוץ האוכלוסין בפסטיבל היה השנה גדול מתמיד, והתורים ארוכים מאי פעם. עשרות אלפי אנשים התחרו על מאות מקומות. פגשתי בריביירה צעיר אמריקאי נלהב, שעמד בתור לפרמיירת הסרט החדש של ווס אנדרסון במשך לא פחות משבע שעות - ולא נכנס.
למרבה הצער, הסיפור הזה נוגע ללב הרבה יותר מהסרט עצמו - "אסטרואיד סיטי", העוסק במפגש של חובבי אסטרונומיה בעיירת מדבר אמריקאית באמצע שנות החמישים, ובראשם צלם מלחמה שזה עתה התאלמן ומתקשה לבשר על כך לילדיו. למרות העיסוק במוות ובאבל, ולמרות סוללת הכוכבים האינסופית - מטום הנקס ועד סקרלט ג'והנסן, לא מצאתי כאן ולו טיפה של רגש בתוך כל הדיאלוגים הקצביים, המתחכמים ו"השנונים". מצד אחר, אם מפרקים את הסרט לגורמים, אז ניתן להעלות לאינסטגרם כל שוט ושוט בו, ממש כאילו מדובר במנות מצולחתות היטב במסעדה טרנדית. ככה זה, אי אפשר הכל בחיים.
ואם לחזור לנקודת ההתחלה, לסיפור היה סוג של סוף טוב - הצעיר האמריקאי הצליח להיכנס להקרנה נוספת, אם כי רגילה ולא נוצצת. זה היה בשמונה וחצי בבוקר והוא כבר היה עייף ולא מרוכז, אבל הוא נהנה מהצפייה. הסרט יעלה לאקרנים בארץ בחודש הבא, ואז נוכל להמשיך את הדיון בו.
2.
במשך שנים, פסטיבל קאן התכחשו לקיומן של סדרות טלוויזיה באותה מידה שבה הם מתכחשים לקיומם של השפה האנגלית, נעליים שאינם נעלי עקב ותחליפי חלב. בתקופה האחרונה, הם התחילו להבין שכללי המשחק משתנים. וכך, השנה פינו את אחד הערבים להקרנת בכורה של סדרת טלוויזיה. לכאורה, אלה חדשות טובות ומרגשות, אבל באיזה סדרה הם בחרו? שלא נדע מצרות.
הסדרה הנבחרת היתה "איידול", ההפקה הנוצצת החדשה של HBO, בה יוצר "אופוריה" סם לווינסון חובר לדה וויקנד, כדי להציג את סיפורה של כוכבת פופ בגילומה של לילי-רוז דפ.
התוצאה התגלתה כמעין גרסה פרוורטית במיוחד של דור ה-Z למיתוס של פיגמליון: סיפור חניכה של זמרת צעירה, שנדרשת לעבור רצף ארוך של השפלות בידי גורו מסוקס כדי שתלמד איך לשיר, או נכון יותר לומר איך ללחוש, כי לפי החזון של דה וויקנד כאן, לחישות "סקסיות" הן השירה הנעלה ביותר שאישה מסוגלת וצריכה להגיע אליה.
זו סדרה דוחה, מבזה, שפלה ומשפילה, מחפיצה וסקסיסטית, ונוסף לכל גם חוטאת בייצוג אנטישמי של הדמויות היהודיות הרבות שבה - כולן מנהלות את עולם הבידור, וכולן נראות כאילו יצאו מהשטעטל. אולי פסטיבל קאן בחרו דווקא בה בכוונה, כדי שלהבא לא יצפו מהן לשבץ סדרות. והכי עצוב? "איידול" תעלה למסכים בעוד שבוע, גם בישראל. לווינסון חוזה שהיא תהפוך לסדרה המדוברת של הקיץ, והוא צודק - פרובוקציות פורנוגרפיות תמיד עושות את העבודה, בטח בימינו.
3.
לפני עשור, במהדורת 2014 שלו, הפסטיבל הציג שישה סרטים ישראלים. השנה, הוא הציג אפס. לא תשכנעו אותי שהסיבה לכך אמנותית ולא פוליטית. הקולנוע שעושים כיום בארץ לא פחות טוב או יותר גרוע ממה שעשו לפני עשר שנים, והוא בטח לא ראוי פחות מכל מיני סרטים מטריטוריות אחרות שהציגו כאן. במחילה, זה לא מריח טוב.
מה שכן פגשנו על המסכים בריביירה זה שחקנים המתגוררים גיאוגרפית בשטחי הארץ, אם כי הם לא הוצגו כישראלים. בסרט הירדני "Inshallah a Boy" כיכבו מונא חוא והיתאם עומארי שהוצגו כפלסטינים וחשוב מכך, הפליאו להציג עבודות משחק מצוינות. הסרט השתתף במסגרת הצד של שבוע המבקרים.
בתחרות הרשמית השתתף "The Old Oak" של קן לואץ', שעסק בחברות המפתחת בין מנהל פאב בריטי כושל בעיירה נידחת ומהגרת סורית שהגיעה למקום. מגלמת אותה אבלה מארי, שמתגוררת במג'דל שמס ולפי היחצן של הסרט, מגדירה את עצמה כ"חסרת לאום".
לואץ' מתכנן לתלות את הנעליים אחרי הסרט הזה, והקדיש את שירת הברבור שלו לשיר מחאה נגד הקפיטליזם, הלאומנות והימין הקיצוני. במבט אובייקטיבי, זה סרט יפה, אנושי ומרגש, שמיטיב להציע תקווה כאלטרנטיבה לפחד. אך במבט נוסף, אי אפשר להתעלם מעובדה פשוטה: הבמאי הבריטי גם מציע כאן חזון שבו מתפתחת אחווה בין נוצרים ומוסלמים, אך ליהודים אין מקום. בהמשך לכך, בדיוק כמו סרטו הקודם, גם "The Old Oak" לא יוקרן אצלנו בגלל החרם של הבמאי על ישראל. ההומניות שלו, כמו גם האמונה של הפסטיבל בחופש הביטוי והמחשבה, לא יודעים גבולות - עד שזה מגיע אלינו.
4.
אמנם לא ראינו סרטים ישראלים בפסטיבל, אבל שניים מן הסרטים הבולטים בו עסקו בהיסטוריה של האנטישמיות.
הראשון הוא "פרשת גולדמן" של סדריק קהאן, העוסק בסיפורו של פעיל שמאל קיצוני יהודי, שהואשם על לא עוול בכפו בשוד מזוין וברצח. מדובר בדרמת בית משפט שכמעט לא יוצאת בין ארבע הקירות של אולם הדיונים, ודרך העדויות השונות חושפת את הגזענות של המשטרה הצרפתית, שהפלילה את גולדמן רק בגלל שם המשפחה שלו. הסרט מתרחש כמעט כולו בדלתיים סגורות. היומרות שלו צנועות והוא עומד בהן, וניצב כמסמך היסטורי רלוונטי ומאיר עיניים.
השני הוא "חטוף" של מרקו בלוקיו, שבגיל 83 הוא מוותיקי ובכירי הבמאים שפועלים היום באירופה, וגם כאן משקיע מאמץ רב כדי ליצור קולנוע אופראי וגדול מהחיים. בדומה ל"פרשת גולדמן", גם זוהי יצירה קולנועית מסוגת ה"מבוסס על סיפור אמיתי". הפעם, זה סיפור שהתרחש באיטליה באמצע המאה ה-19: אומנת נוצרייה מטבילה ילד יהודי כי לפי אמונתה, זה ימנע ממנו סבל בעולם הבא. הכנסייה מכריזה שאין דרך חזרה, והוא נוצרי עד סוף ימיו, וחוטפת אותו מהמשפחה שלו כדי לספק לו את החינוך המתאים.
במישור אחד, "חטוף" עוסק בקונפליקט בין דת ומדינה. במישור אחר, זה כמובן גם סרט על האנטישמיות של הכנסייה הקתולית. הצרה היא שהתוצאה חוטאת בייצוג אנטישמי בעצמה. היהודים נראים כמו קריקטורות, הנשק המרכזי שלהם הוא הכסף של משפחת רוטשילד, והסצינה בה האפיפיור סובל מסיוט בו יהודים עורכים לו ברית מילה נראית כמו קטע מ"תרגיע". נוסף לכך, הסרט נוח מאוד לקתולים אדוקים, כי הוא מציג תמונת מציאות לפיה הילד היהודי החטוף חי בסבבה עם קיומו החדש כנוצרי.
5.
בכל פסטיבל, תמיד מגיעה סצינה אחת שמצליחה לזעזע גם את מי שראו כבר הכל. השנה זה קרה ב"קלאב זירו" של הבמאית האוסטרית ג'סיקה האוזנר, במהלכו אחת הדמויות מקיאה ואז אוכלת את הקיא של עצמה. בתיאבון!
זה אחד הסרטים היחידים בקאן שהציגו אזהרת טריגר בכותרות הפתיחה שלהם. מיה וסיקובסקה מגלמת מורה שמתחילה ללמד בתיכון יוקרתי, ומצליחה לשטוף את מוחם של תלמידיה הפריבילגים ולשכנע אותם להפסיק לאכול, כי זה יהיה טוב לגופם, לנפשם ולכדור הארץ כולו.
הסרט שנון ועשוי לעילא ולעילא, ואפילו את סצינת הקיא הוא מציג בטעם טוב. אך למרבה האכזבה, בסופו של דבר הוא מפספס את ההזדמנות לדון בצורה עמוקה ורלוונטית בסוגיה חשובה כמו הפרעות אכילה, ובוחר בפתרונות צפויים למדי. עם זאת, האוזנר מבצרת בו את מעמדה כבמאית מסקרנת, ולכן משמח לדווח שהיא תגיע בחודש הבא לתל אביב כאורחת של פסטיבל הסטודנטים והסטודנטיות.
6.
"ז'אן דו ברי", סרט הפתיחה של הפסטיבל, עורר עניין בעיקר בגלל הנוכחות של ג'וני דפ שמככב בו ומדבר צרפתית לראשונה בקריירה, ומן הדיווחים בתקשורת נשמט בדרך כלל שמה של הבמאית - הקולנוענית הצרפתייה מיוואן, שרשמה לעצמה פסטיבל מוצלח. אמנם לא נהניתי מהסרט, אבל הוא זכה למשבצת הקרנה יוקרתית, קיבל ביקורות סבירות ואולי חשוב מכל, נרכש בידי נטפליקס.
בכלל, זה היה פסטיבל מוצלח לבמאיות צרפתיות - מיוואן, קתרין בריאה, קתרין קורסיני ובעיקר הזוכה בדקל הזהב ז'סטין טרייה, אליה עוד נגיע. דוגמה נוספת לכך היה "Just The Two of Us" של ולרי דונזלי, שנרכש להפצה בארץ. וירז'יני אפירה, השחקנית הכי בולטת ועסוקה בצרפת כרגע, מגלמת מורה המתחתנת עם מישהו שמסתמן כנסיך על סוס לבן, אבל אז מתגלה כגבר קנאי, רכושני, אלים ומסוכן. הבמאית הקפידה ללהק לתפקיד את מלוויל פופו, אחד הגברים האטרקטיבים בצרפת, כדי להמחיש שמפלצות מגיעות בכל מיני צורות. השחקן, מצידו, הסכים לגלם תפקיד שרבים היו נרתעים ממנו, ועושה זאת בצורה הטובה ביותר. הסרט מיטיב לתאר את החוויה שעוברת על נשים במערכות יחסים כאלה, ומשמיע קול זעקה חדה וצלולה.
7.
הפסטיבל החזיר את הצבע לפנים של תעשיית הקולנוע גם בגלל העסקות שנעשו בו. המרכזית שבהן: נטפליקס שילמה 11 מיליון דולר תמורת "מאי/דצמבר". מדובר בזכויות בצפון-אמריקה בלבד: אצלנו, למשל, הסרט שייך למפיץ קולנועי.
והנקודה המקומית: מעניין לציין כי בשתי עסקאות הפסטיבלים הכי גדולות לאחרונה, היו מעורבים ישראלים או ישראליות. זה התחיל בפסטיבל סאנדנס, בו נטפליקס רכשה תמורת סכום אסטרונומי את "משחק הוגן" בהפקת רם ברגמן, והמשיך עם "מאי/דצמבר", שאחת המפיקות שלו היא הישראלית לי ברודה.
ועכשיו לסרט עצמו: מאחורי המצלמה עמד הבמאי טוד היינס. הוא שב לשתף פעולה עם ג'וליאן מור, שבין השאר כיכבה אצלו ב"הרחק מגן עדן". הפעם, הכוכבת מגלמת אשת משפחת שהיתה מעורבת בסקנדל סנסציוני: היא ניהלה רומן עם ילד בחטיבת הביניים, שהפך לבן זוגה והקים איתה משפחה. נטלי פורטמן מגלמת את השחקנית שתגלם אותה בסרט על אודות הפרשה, והשתיים מבלות יחד בהכנה לצילומים. הכוכבת רוצה לדעת עוד ועוד, ולחשוף כל טפח אפשרי כדי להתכונן לתפקיד.
התוצאה היא מיץ עסיסי ומהנה לשתייה. הבעיה: "מאי/דצמבר" הוא מסוג הסרטים שאתה צריך לחפש ביקורות של אחרים כדי להבין מה הפואנטה שלהם, וגם אז אתה לא בהכרח מבין. הציון בינתיים הוא שלושה כוכבים מתוך חמישה, לפחות עד שמישהו יסביר לי טוב יותר.
8.
"מבט מסוים" היא מסגרת הצד החשובה בקאן, והזוכה בו השנה התגלה כ"How To Have Sex", סרט הביכורים של הבמאית הבריטית מולי מאנינג ווקר. הבחירה הזו היתה צפויה, ומובנת מאליה לכל מי שצפה בו.
מנקודת מבט מקומית, הדבר הכי עצוב בסרט הוא שמגיע לו תואר נוסף - הסרט שהכי קל יהיה לעשות לו עיבוד ישראלי. הוא עוסק בצעירה הנוסעת עם חברותיה לחופשה של מסיבות בריכה ואלכוהול בקפריסין. מצד אחד ניצב הלחץ החברתי שמופעל עליה לאבד את בתוליה, ומצד אחר ניצבים הגברים הטורפים באי. אפשר לנחש איך זה ייגמר.
מאנינג ווקר מיטיבה לחתור תחת הקלישאות שבהן מציגים בדרך כלל סיפורים כאלה, נמנעת מסנסציונית בתיאור התקיפה ומתמקדת במה שקורה אחרי, ולא במעשה עצמו. כיאה לסרט ביכורים, יש כאן הרבה רגעים בוסריים, אבל יש גם הרבה החלטות בימוי מרתקות. רגע אחד שלא אשכח מתאר איך הגיבורה הולכת לבדה בסמטה נטושה, מלאת פסולת וריקה מאנשים, והמצלמה לא זזה כשהיא הולכת ומתקרבת אליה, מדגישה את המסע שהיא עוברת ואת המשא שהיא סוחבת.
בניגוד מוחלט לתכנים הקשים של הסרט, מאנינג ווקר היתה אחראית לאחד הרגעים המקסימים בפסטיבל. הבמאית עזבה את הרייביירה אחרי הקרנת הבכורה כבר לפני כמה ימים, ואז קיבלה שיחת טלפון משמחת שביקשה ממנה לחזור מיידית לקאן כדי להתייצב בטקס חלוקת הפרסים. היא עברה מסלול מכשולים מפרך כדי לחזור, אבל הטיסה שלה התעכבה, והטקס התחיל בלעדיה. יו"ר חבר השופטים ג'ון סי.ריילי כבר הכריז על הזכייה שלה בהיעדרה, ובאקט אצילי התחיל לפצוח בשירה כדי למשוך זמן בתקווה שבכל זאת תמצא את דרכה לאולם לפני סיום הערב - מה שאכן קרה, והבמאית המאושרת רצה פנימה בנעלי התעמלות.
9.
הנה עוד דבר טוב שקרה לפסטיבל. כפי שכתבו באינדי ווייר, הוליווד חזרה להאמין בו. בשנה שעברה היא השיקה בריביירה את "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"אלביס" שהפכו לשניים מן הבלוקבסטרים הגדולים מאז הקורונה, וגם זכו לשלל מועמדויות לאוסקר, והשנה היא הביעה אמון בקאן כשבחרה בו להציג את הקרנת הבכורה העולמית של "רוצחי פרח הירח", סרטו החדש של מרטין סקורסזי.
כמו במקרים של "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"אלביס", גם הפעם זה היה מחוץ לתחרות הרשמית, וכמו אז, גם הפעם ההחלטה הוכיחה את עצמה. "רוצחי פרח הירח" יצא מקאן כפייבוריט לאוסקר - בקטגוריות הסרט והבימוי, וגם בקטגוריות המשחק בזכות עבודתם של רוברט דה נירו, ליאונרדו דיקפריו ולילי גלדסטון.
הסרט עוסק ברציחות האוסייג', אחד מן הסיפורים המזעזעים בהיסטוריה האמריקאית העכשווית: רצח שיטתי של ילידים אמריקאים שהתרחש באוקלהומה בתחילת המאה הקודמת, בניסיון להשתלט על תמלוגי הנפט של שבט האוסייג'.
זה אולי לא הסרט הכי טוב של סקורסזי, פשוט כי התחרות קשה, אבל זה לבטח הסרט הכי אפל וביקורתי שלו, המציג את דברי ימיה של אמריקה כהיסטוריה של הונאה, השמדה וגזל. כמה חודשים אחרי שחגג יום הולדת שמונים, הבמאי הוותיק מוכיח כי יש לו עוד אינסוף הפתעות בשרוול, והוא שולף כאן שפן אחרי שפן כדי לשמור על עניין ועל מתח במשך כשלוש שעות ועשרים דקות (!).
הסרט יעלה באולמות הקולנוע בארץ וברחבי העולם באמצע אוקטובר, ואז יהיה זמין באפל טיוי פלוס. תאגיד הענק השקיע מאות מיליונים ב"רוצחי פרח הירח" ויכול להיות מרוצה מן ההימור, שעשוי להביא לו אוסקר שני בשלוש שנים אחרי שכבר זכה בפסלון הודות ל"קודה".
10.
ועכשיו נעבור לשלושת הסרטים האהובים עליי בפסטיבל. שלושתם גם זכו בשלושת הפרסים המרכזיים בתחרות הרשמית, אם כי בהיררכיה שונה מאשר אצלי.
הראשון הוא "אנטומיה של נפילה" של ז'סטין טרייה, שאצלי קיבל את מדליית הארד, אבל בטקס החשוב באמת זכה בדקל הזהב - הפרס החשוב בפסטיבל ואחד היוקרתיים בעולם הקולנוע. זו הפעם השלישית בלבד בהיסטוריה הארוכה של הפסטיבל שהדקל מוענק לאישה - והפעם השנייה בשלוש שנים שאישה צרפתייה זוכה בעיטור, אחרי שז'וליה דוקורנו עשתה זאת לפני שנתיים על "טיטאן".
מדובר בסרטה הארוך הרביעי של הבמאית הצרפתייה ז'סטין טרייה. סנדרה הולר מככבת בו כסופרת גרמנייה מצליחה, שבן זוגה הכושל והצרפתי נופל למותו. השאלה היא אם שם קץ לחייו, או שדחפה אותו.
רוב הסרט מתרחש בין כתלי בית המשפט, אבל התוצאה היא לא דרמה משפטית וגם לא מותחן פשע אמיתי. לא ברור מה בדיוק קרה בין המנוח ואלמנתו ביום מותו, אבל ברור שהזוגיות שלהם מתה הרבה קודם לכן, ו"אנטומיה של נפילה" בוחן כיצד זה קרה. אפשר גם היה לקרוא לו "תמונות מחיי נישואין".
כמו רוב סרטי הפסטיבל, גם "אנטומיה של נפילה" ארוך - שעתיים וחצי. טרייה מצליחה לשמור על עניין הודות לנקודות מבט שונות, בראשן בנם המשותף של הזוג, שהתקשה לסבול את הריבים הבלתי פוסקים ביניהם, ומגלה תבונה יוצאת דופן לגילו הצעיר. מעל כולם מתעלה הולר. למרות שהיא גיבורת הדרמה הזו, השחקנית לא מנסה לעצב דמות אידיאלית. תחת זאת, היא בונה דמות שלמה, מורכבת ואותנטית - אישה מעוררת הערכה ורתיעה באותה מידה, שגם אם לא אשמה באופן פלילי במותו של בן זוגה, אפשר להאשים אותה בהרבה דברים אחרים. אז מה, אפשר להגיד את זה גם על כל אחד מאיתנו. ככה זה בני אדם.
"אנטומיה של נפילה" עשוי לעילא, בלי נפילות. התסריט, עבודת הבימוי ותצוגות המשחק: הכל כאן ברמה הגבוהה ביותר, אך המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא הנכונות של טרייה לחטט בקרביים של הדמויות, והצורה המדוקדקת והרגישה שבה היא עושה זאת. כיאה לשמה, התוצאה היא שיעור באנטומיה של תשוקה ושל רגשות, והצפייה בה מרגשת מאוד.
11.
אם חייזרים היו חוטפים אותי, ומבקשים ממני להמליץ להם על סרט אחד בפסטיבל קאן שאם יראו אותו הם יתאהבו באנושות ויחמלו עליה, הייתי ממליץ להם על "Fallen Leaves" של אקי קאוריסמקי, שזכה בפרס חבר השופטים, השלישי בחשיבותו בפסטיבל.
לכאורה, כמו רוב הבמאים הוותיקים בקאן, קאוריסמקי שוב עושה אותו סרט, לא שזה בהכרח רע במקרה שלו. שוב זה סיפור על דמויות משולי החיים, הפעם מובטלת המתאהבת באלכוהוליסט. שוב ההומור יבש. שוב הגישה חסכונית. אנדרה ווילמס, אחד הכוכבים הקבועים שלו, אמר לי פעם שקאוריסמקי אף פעם לא מצלם יותר משני טייקים, כי חבל לו לבזבז חומרי גלם - "לכל דבר בחיים יש כל כך הרבה ערך בעיניו".
ובכל זאת, הסרט הזה שונה מן העבודות הקודמות של הבמאי הפיני - "Fallen Leaves" הוא הסרט הכי רומנטי שלו. ארבעים שנה בדיוק אחרי סרט הביכורים שלו, קאוריסמקי מגיש סרט בשני טייקים על אהבה במבט ראשון.
ב"Fallen Leaves", כרגיל בסרטים של קאוריסמקי, לא קורה כלום. מה כבר יכול לקרות לאנשים אפורים שגרים במדינה עם מזג אוויר אפרורי? אך בו בזמן, הכל קורה ב"עלי שלכת" - כלבים עונים לטלפון, אנשים מתאהבים, מתים קמים לתחייה, ולמרות המשתמע משמו, האביב תמיד מגיע. אי אפשר להירדם בסרט של קאוריסמקי, כי בכל דקה ודקה הקהל מתפקע מצחוק, ואם החייזרים יצפו בו וגם יסתכלו מסביבם על האחרים שצופים, הם יחשבו עלינו דברים יפים.
12.
ולעומת זאת, אם החוצנים היו מבקשים לראות סרט שמציג את האנושות בשיא השפל שלה, לא הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי ממליץ על "The Zone of Interest" של הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר, שזכה בגרנד פרי - השני בחשיבותו בפסטיבל.
הבמאי מציג כאן את סיפורם של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, ושל זוגתו הדוויג. השניים מתגוררים בסמוך למחנה, ואנחנו שומעים כל העת את הזעקות של היהודים שנטבחים בו. לזוג המאושר זה לא מזיז: הוא מתייחס להשמדה במוטיבציית שיא ובקרירות עניינית, כאילו מדובר בפרויקט פינוי-בינוי; היא, מצידה, עסוקה בטיפוח הבית והגינה, שהופכים למקומות האהובים עליה בעולם. כשבן זוגה מקבל קידום שמצריך רילוקיישן, היא לא מוכנה לעזוב.
את רודולוף הס מגלם כריסטיאן פרידל המצוין, ואת הדוויג סנדרה הולר, שכיכבה גם בזוכה דקל הזהב "אנטומיה של נפילה", והיא ללא ספק הכוכבת הכי גדולה של הפסטיבל השנה והקמע הרשמי שלו.
הסרט עוסק במושג בנאלי, הבנאליות של הרוע, אבל עושה זאת בצורה לא בנאלית בכלל. גלייזר חתום על כמה מהקליפים היפים בכל הזמנים ועל שתי יצירות מופת בפורמט של סרט באורך מלא, "לידה" ו"מתחת לעור", וכאן שוב מפגין שימוש מהפנט בכל אמצעי המבע הקולנועי, כולל המוזיקה המצמיתה של שותפתו הקבועה, מיקה לוי. הוא מגיע לפסגות האמנותיות הכי גבוהות כדי להמחיש לנו את הרוע האנושי בשיא השפל שלו. התוצאה הותירה אותי ללא מילים, אבל גם מלא מחשבות.
מתי נוכל להמשיך את הדיון בסרט? לא ברור. כרגע, דווקא אצלנו אין לו הפצה. שאלתי על כך במסיבת העיתונאים הרשמית לאחר הטקס, והמפיקה אווה פושצ'ינסקה הרגיעה אותי ואמרה "זה עניין של זמן. המפיצים הישראלים נלחמים על הסרט". המשך יבוא.