רק לפני מספר שנים הגיעה הטלוויזיה לרוויה של "פשע אמיתי". אחרי מרדף אובססיבי בעקבות כל מקרה רצח עם ניחוח קל של מסתורין, והפיכתו לדוקו-ריאליטי דקדקני שחופר בכל הראיות, הדמויות והתיאוריות. כעבור שלב ביניים שבו הסיפורים האמיתיים הפכו לעיבודים דרמטיים מוזרים, הגענו לאבולוציה חדשה: פארודיות מודעות לעצמן שהן גם מקרה פשע בפני עצמו. החלוצה האמיתית והלא מוערכת של הז'אנר הזה, "חוליגן אמריקאי" הנפלאה שבוטלה בטרם עת, עשתה זאת בשיא גל סדרות הפשיעה המקורי. אלא שכיום הכבוד הזה מיוחס בעיקר ל"רק רוצחים בבניין" ולאחרונה גם ל"אפטר פארטי" - סדרות שמחפשות את זהותו של רוצח ובתוך כל עושות סיבוב על שיגעון הפודקאסטים בנושאי רצח והפענוח החובבני של מקרים שונים, או לכל הפחות איסוף רמזים וניתוח תיאוריות עד דק.
העניין הוא שלפארודיה יש תאריך תפוגה קצר הרבה יותר מהמקור. בסופו של דבר יש מספר מסוים של מוסכמות תסריטאיות שאפשר לרפרר אליהן לפני שהנושא ימוצה. לכן, נדרש טוויסט כדי להביא את הדבר הבא בתחום - וזה בדיוק מה שעושה "מבוסס על סיפור אמיתי" (במקור של פיקוק והחל מאמש, רביעי, ביס ובהוט). רק בשנה החולפת ראינו את ההשלכות של טוויסט כזה כש"דאהמר - מפלצת" שינתה את הפוקוס בז'אנר מהקורבנות אל הרוצח, וחידשה תופעה מצמררת מהעבר שהתבטאה לפרקים באהדה של ממש כלפי מי שהותיר אחריו גופות, טראומות וטרגדיות. "מבוסס על סיפור אמיתי" מייצרת חיבור בין פארודיית הפודקאסט של החובבנים האובססיביים לבין הרוצח הנרקיסיסט, ועם לא מעט חן מצליחה להפוך חומר מאוד נפיץ לבינג' כיפי וחכם.
במוקד הסדרה עומד זוג במשבר. נייתן (כריס מסינה, "מינדי", "חפצים חדים") הוא תקוות טניס שבשיאה גברה על לא פחות מאשר רוג'ר פדרר בטורניר יוקרתי, לפני שפציעה גרמה לו לפרוש ולהפוך למאמן נדכא של עשירים בקאנטרי קלאב יוקרתי בלוס אנג'לס. אווה (קיילי קווקו, "המפץ הגדול", "הדיילת") היא בת זוגו, שתקועה בעבודת תיווך כושלת בעודה בהריון, ובזמנה הפנוי מתאבססת עם חברות על פודקאסטים של מקרי רצח. ספוילרים קלים מכאן והלאה: החשבונות נערמים, התשוקה דועכת והמרמור ההדדי גדל, ובעוד השניים מחפשים את הדרך להחזיק את הראש מעל המים ולשמר את הזוגיות - נקרה בדרכם רוצח סדרתי פעיל (טום בייטמן, "רצח באוריינט אקספרס", "הסודות של דה וינצ'י"), שהגיע לעיר כדי לפצוח במסע רציחות חדש.
מבלי לספיילר יתר על המידה, האינטרסים המנוגדים מאוד של בני הזוג והרוצח משתלבים בחלום לתהילה באמצעות תהודת פודקאסטים. כך מתחילה לה שותפות מערערת ומעורערת, שכצפוי מסתבכת והולכת. הייחוד הגדול של "מבוסס על סיפור אמיתי" היא פתרון שאלת "מי עשה את זה" כבר בפרק הראשון. הפוקוס עובר מהניסיון לנחש מי עומד מאחורי הרצח, לעיסוק בניתוח שלו ושל קורבנותיו. זה טוויסט חכם לא רק בגלל הרענון התסריטאי, אלא כי הוא מאפשר להציב מראה לחולאים הגדולים של הז'אנר מבלי להיות מטיפני. פעם אחר פעם חוזר מאט, הרוצח, על המנטרה שמעריציו דורשים "חומרים חדשים וטריים", ומשחק בכך על התובנה שרף הגירוי עלה, ופענוח של מקרים לא מפוענחים "מסעיר" הרבה פחות מעיסוק ברוצח אקטיבי - לא משנים המחירים הכבדים שכרוכים בכך.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
כל הסדרות המומלצות של החודש
"הדוב": העונה השנייה של הסדרה מאתגרת את גיבוריה להעז - והתוצאה מופלאה
"עוצר נשימה" עונה 2: לא יכולתי להפסיק להגיד למסך בקול, "אלוהים ישמור, תשכבו כבר!"
זה אמור היה להיות הלהיט הבא של מארוול, אבל גם ניק פיורי לא מציל את הפלופ העצום הזה
"מבוסס על סיפור אמיתי" היא סיפור על קפיטליזם חזירי שפוגש אגו מפותח. מצד אחד, החוקרים החובבים שחולמים להפוך יום אחד למפורסמים עשירים, שעושים את הונם בצקצוק ציני על כאבם ואובדנם של אחרים (נושא שכוסה לא מעט גם ב"רק רוצחים בבניין"). אלא שהחלק המצמרר יותר הוא זה של הרוצח עצמו, מי שאינו יכול להסתובב בציבור ולהתפאר ב"הישגיו", אבל אובססיבי לא פחות להכרה וכבוד. כך נוצר מתח בלתי פוסק בין האינטרסים השונים, כשהצלחתו של כל צד תלויה באחר - ומנגד הם גם מי שמעכבים אלה את אלה. בחוכמה, "מבוסס על סיפור אמיתי" בורחת די מהר מסוגיות מוסריות בעניין, שהיו הופכות אותה לכבדה הרבה יותר - ומתמקדת בניסיון של הדמויות להמשיך מבלי להיתפס על ידי שלל הגורמים שסובבים אותן - חלקם חמדנים וחומרניים לא פחות מהם. ואף שהסדרה לא חוששת ללכת לכיוונים קודרים, היא מצליחה להפוך את החמדנות לכלי שמקליל אותה.
אחת הסיבות להצלחה של הסדרה ללכת בין הטיפות היא בייטמן, שעושה כאן עבודה נפלאה בתפקיד הרוצח. מאט לא רק מתאווה לפעולת הרצח מתוך טבע מעורער כמו דקסטר, אלא קנאי לאופן שבו המורשת שלו נתפסת ומפורשת על ידי הסביבה ממש כמו כוכב ריאליטי ממוצע. הקנאה הזאת מובילה אותו באופן משעשע למדי לתוכניות ואסטרטגיות שמזכירות אולפנים הוליוודיים שמנסים למחזר הצלחות, אבל יותר מכך היא עושה אותו הרבה יותר מסוכן ובלתי צפוי. הסכנה למורשתו הופכת את כולם למטרות אפשריות, ומגדילה את העוצמה שלו. היכולת של מאט למזג בתוכו את השילוב הזה של תאוות פרסום, צ'ארם קריפי ומן הסתם אלימות מתפרצת, צובע את הסדרה בשילוב מהנה של מתח, חרדה, ובלא מעט מקרים הוא פשוט מצחיק - עד כמה שזה נשמע מוזר בסיטואציה הזו.
מנגד, מסינה מביא לדמותו את הדחף לחפות על התקוות שהכזיבו, וללכת נגד אמונותיו כדי להשיג את מה שלא הצליח בדרכים ישרות. זה מסע אנטי-גיבור קלאסי, אבל הכישרון של מסינה לגלם דמויות מן הישוב שלא באמת משתדרגות לדרגת מאסטר מיינד - הופכות את החיבור הזה למהנה, בעיקר לנוכח מי שמככבת לצידו. לא בטוח שאם הייתם מתבקשים להמר מי מבין חברי קאסט "המפץ הגדול" יצליח בקריירה שאחרי, קווקו הייתה הבחירה הראשונה שלכם. והנה, לא רק שהיא עושה זאת בגדול, תוך הפגנת כישורי משחק נפלאים פעם אחר פעם - היא גם מציגה מגוון עשיר של גרסאות. ב"דיילת" היא האדם שנקלע לסיטואציה ומאלתר תוך כדי תנועה, כאן היא מי שהאובססיה מובילה אותה להמשיך גם כשרבים אחרים היו עוצרים. ובכלל, יש משהו מאוד מידבק ב"שיגעון" של קווקו, כזה שהוא במקביל קומי אבל גם מאוד אנושי. אגב, את המתכון הזה היא מביאה בהצלחה גם לדיבוב של הארלי קווין בסדרת האנימציה המעולה שנושאת את שם הדמות.
כל זה לא אומר ש"מבוסס על סיפור אמיתי" לא קופצת דרך חישוקים לוהטים במיוחד כדי לייצר את הסיטואציה המאוד קיצונית שלה. כך, למשל, מאט הוא אב לילד, שמופיע בשתי סצנות אבל לא באמת משפיע על מהותו או נדרש לסיטואציה, ונראה כמו שבריר של עלילת משנה שכנראה נזנחה מתישהו אבל לא עד הסוף. מאט בוודאי לא מתחשב בו כשהוא מתכנן את הרצח הגדול הבא. גם האופן שבו הדמויות עצמן ואלו שסביבן מצליחות לקפוץ למסקנות מאוד ספציפיות ומדויקות, או לייצר שורת מהלכים שלא סביר שתקרה במציאות (למשל, חפירה בטלפון שנפל בתיק כדי לאתר בו ראיות למשהו שלא היה אמור להיות ידוע) - לא תמיד אמינה עד הסוף, גם אם מבדרת. במקרים אחרים, עלילות משנה כמו חזיונות דמיוניים שעולים במוחן של הדמויות, בעיקר מתחום פנטזיות מין או אלימות, נראים תלושים מהמציאות - ולא תמיד ברור למה היינו זקוקים לחזות בהם.
ולבסוף, ישנו גם, ובכן, הסוף. סיום העונה, שמבלי להיכנס לפרטים, מייצר קליף הנגר תמוה שקשה להצדיק גם בצפיות חוזרות. בהחלט ייתכן שיימצא לו בדיעבד תירוץ סביר בעונה השנייה - ועדיין, הוא מדיף באופן די אירוני ניחוח מסחרי של סחיטת הלימון בטוויסט אחד יותר מדי. ובכל זאת, אחרי כל אלה "מבוסס על סיפור אמיתי" היא ניסוי מרענן ומהנה בז'אנר שבאמת כבר נדמה היה שלא ניתן לחדש בו - גם לא ברמת הצחוק. והנה היא מצליחה לייצר סיפור שהוא בו בעת מותח ומפתיע, וגם כזה שמצליח להסתכל על הז'אנר באופן שחושף את כל צביעותו. וכשכל זה מתכנס יחד לפחות מארבע שעות בסך הכל - מדובר בבינג' מהטובים שידענו ב-2023.