ב-2014 הקדיש ג'ון אוליבר את הקטע המרכזי ב"השבוע שהיה" בהנחייתו לנייטרליות הרשת - אידיאל שדוגל ברעיון שמידע דיגיטלי חייב לקבל התייחסות שווה, ללא קשר למי יצר אותו, ולא להיות מופלה מבחינת שיתוף, הגבלת מהירות או כל מכשול לא הוגן אחר. הבעיה הגדולה עם המושג הזה היא שהוא כל כך משעמם, עד שעצם העיסוק בו גורם לאנשים לאבד עניין ולהתנתק. זאת למרות שהוא בעל חשיבות עליונה לאופן שבו כולנו צורכים את המידע שלנו, ומכאן גם לאופן שבו מתעצבת תפיסת העולם שלנו. כל זה הוביל את אוליבר לאמירה המבריקה הבאה: "אם אתם רוצים לעשות משהו מרושע, שימו אותו בתוך משהו משעמם. אפל יכולה להכניס את כל 'מיין קאמפף' לתוך הסכם המשתמש שלה, ואתם עדיין תלחצו על 'מסכים' בכל פעם מחדש".
זאת נקודת פתיחה מצוינת כדי להתחיל לדבר על "אנשי הטלמרקטינג", סדרת הדוקו החתרנית של HBO, שהפרק האחרון שלה עלה אתמול (שני) גם ביס, הוט וסלקום טיוי. הקושי המרכזי שלה הוא שתחום עיסוקה הוא "האנשים האלה שאתם מנתקים להם את הטלפון בפרצוף, וגם זה רק אם הם הצליחו לעבור את סינון הספאם שלכם". הקושי מתגבר עוד יותר אם אתם לא אמריקאים, כי ההתרחשות שהיא מתעדת קשורה עמוקות לחולאים המובנים של המוסדות האמריקאים, חמדנות קפיטליסטית ופטריוטיות מעוותת. אלא שהסתכלות עליה ככזאת תגזול מכם יצירה שהיא לא רק מאירת עיניים ושוברת לב, אלא גם רלוונטית מאוד. בכל הצדדים שלה נמצאות שכבות חלשות שמנוצלות על ידי גופים חזקים ודורסניים, רק כי הם יודעים לפעול היטב באזורי השיעמום. להרדים את כולם בעודם שודדים וגוזלים את דרכם להתעשרות מהירה.
יעניין אתכן גם:
"פשוט ככה" ממשיכה להיות בדיוק כמו "סקס והעיר הגדולה": מפשלת אבל מהנה
"הדוב": העונה השנייה של הסדרה מאתגרת את גיבוריה להעז - והתוצאה מופלאה
אל תצאו אל השרב: 5 סדרות שיעשו לכם חשק לקיץ בלי לעזוב את המזגן
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
האזינו לשיחה על הסדרה עם איריס קול ב-103FM
יוצר הסדרה הוא סאם ליפמן-סטרן, שנשר מהתיכון בגיל 14 והתקבל לעבודה באחד המקומות היחידים שהיה מוכן להעסיק אנשים כמוהו: חברה בשם "המנהל לפיתוח ציבורי". במבט ראשון היא נראית כמו מקום העבודה הראשון של רבים מאיתנו: אופן ספייס עמוס מוקדנים במשמרות, שמרוויחים משכורות מינימום בשירות גוף עשיר. אלא ש"המנהל לפיתוח ציבורי" לא היה באמת עסק, אלא הונאה מובנית היטב בתוך הליך משעמם. החברה נהגה לשלם לגופים שונים, בעיקר אחוות של שוטרים אבל גם עמותות לנפגעי סרטן וגופים דומים נוספים, עבור הזכות לגייס תרומות בשמם. בפועל, 90% מהכספים זרמו לכיסם של מפעילי החברה, ורק 10% מהתרומות הלכו למטרות הצדקה שהתורמים חשבו שהם תומכים בהם, וגם אלו - כפי שיסתבר מאוחר יותר - לא הגיעו למי שזקוקים להם.
העובדים של "המנהל לפיתוח ציבורי" היו בכוונת מכוון אסירים משוחררים, חסרי בית, מכורים לאלכוהול וסמים, ושאר נדכאים משולי החברה שהסכימו גם לשכר הרעב וגם למהות הנבזית של העבודה. הם הורשו לעשן, להזריק, לשתות, לקיים יחסי מין וכל פעילות אחרת שרק רצו בה במהלך העבודה - בתנאי שעמדו ביעדי הגיוס שהוצבו להם. מי שלא הצליח? הוחזר חזרה לרחוב או מצא את עצמו חזרה לכלא. הקורבנות של המוקדנים היו באופן אירוני מקביליהם בחברה: קשישים על הבטחת הכנסה, מהגרים ושאר אוכלוסיות קלות לניצול, שהופרדו במהירות ובנחישות הארד-סיילית כמעט אכזרית מכספם בחסות תקווה שכוונותיהם הטובות יזכו אותם בחיבת המשטרה. מרגע שהתרומה הראשונה ניתנה, נפתח הסכר והמתרימים היו חוזרים שוב ושוב בנחישות לגזול עוד ועוד כספים עד למקרים של פשיטת רגל.
תחילתו של הפרויקט הוא במשמרות של ליפמן-סטרן כעובד בחברה בתחילת שנות האלפיים. באותם זמנים הוא תיעד את האווירה ההזויה שסביבו (כולל אנשים שנרדמים תוך כדי משפט או מזריקים במשרד), כדי להשיג צפיות ביוטיוב. במוקד הוא הכיר את פטריק ג'יי פספאס, מכור כבד לסמים, שהפך לאגדה מקומית בזכות יכולתו להשיג יותר תרומות מכל מוקדן אחר - אף ואולי בגלל שהיה תחת השפעת סמים בכל שיחה ושיחה. אלא שככל שהימים חלפו, דווקא האנשים השקופים במוקד החלו לשאול שאלות על מהות עבודתם ולתהות לגבי המחירים. העובדה שהארגון נסגר ונפתח בכל פעם בשמות חדשים, או שינה את אופי פעילותו רק במעט כדי לחמוק מביקורת הרשויות - עזרה להתעוררות הזו.
התעוזה הגדולה של "אנשי הטלמרקטינג" היא במידה רבה תולדה של הנאיביות של יוצריה וכוכביה. בניגוד ל"דופסיק" ו"אימפריית הכאב", יצירות תעודה שהציבו את הזרקור בנוגע למגפת האופיאודים הנוראית על משפחת סאקלר ותעשיית התרופות שלה, כאילו שרשויות הבריאות והרופאים לא העלימו עין מהסכנות שבהן ואיפשרו את הפיכתם לצרה הנוראית שהיא - "אנשי הטלמרקטינג" מעזה לרדוף אחרי האנשים החזקים באמת. אף שהם יודעים היטב מי הם ראשי "המנהל לפיתוח ציבורי" וכמה התעשרו על חשבון קורבנותיהם, ליפמן-סטרן ופספאס מבינים שזהו רק קצה הקרחון בסיפור. העובדה שמערכת שלמה איפשרה את הקיום שלה ושל עשרות חברות כמוה, עד למכת מדינה שגוזלת מי יודע כמה מיליארדים מאנשים חלשים, היא הסיפור האמיתי כאן. מעט מאוד אנשים היו אמיצים מספיק כדי להצביע עליה.
זהו סיפור אנדרדוג אמיתי, שכן ליפמן-סטרן הוא לכל היותר צלם/במאי חובב ששיאו בצילום חתונות, ופספאס הוא מכור בעל לב זהב, שנחוש בדעתו לכפר על חלקו בתעשייה הזו והופך לפנים של התחקיר. התוצאה היא יצירת גונזו שלא מתביישת לרגע בפגמיה. באחת מהסצנות פספאס רודף אחרי מרואיין פוטנציאלי בעוד ידיו מלוכלכות מארוחה שנאלץ להפסיק בפתאומיות, באחרות הוא שוכח את שמו של המרואיין, מתעקש לשוחח עם מרואיינים כשהוא מרכיב משקפי שמש, מיקרופון נשכח על גופו של מרואיין והשניים נדרשים לרדוף אחריו בעוד המרואיין משוחח עם אחרים - וכך הלאה. הצילום רחוק מלהיות מהוקצע והניסיונות של השניים "לעשות מייקל מור" נגמרים לרוב בסילוק מהבניין. הפחד של פספאס ממטוסים מוביל אותם לנסוע ימים ארוכים ברחבי ארה"ב, בניסיון למצוא מקורות שיסכימו לדבר איתם ולחשוף עוד מההיקף של הונאת הטלמרקטינג. האותנטיות הזאת מעניקה לסיפור הרבה לב ואמפתיה כלפי גיבוריו המשניים והראשיים. תחושות שלא בטוח אם היו מתממשות במקרה של יצירה מהוקצעת וערוכה למופת.
למעשה, ליפמן-סטרן נדרש לעזרתו של קרוב משפחה שאותו לא הכיר עד השנים האחרונות, במאי האינדי אדם לואו, כדי שיסייע לו להפוך את אוסף התיעודים, הנסיעות והראיונות הבלתי מהוקצעים ליצירה. לואו הבין עד כמה האותנטיות של ליפמן-סטרן ופספאס סייעה להצלחה של המסע שלהם, ולכן הותיר ואף הדגיש את כל הפגמים והפדיחות הקטנות שמאחורי הקלעים. מה שביצירה אחרת היה סמל למבוכה, נענד כאן בגאון כסמל לתעוזה. וכך "אנשי הטלמרקטינג" מצליחה להדהים פעמיים: היא הופכת נושא משעמם וטכני למעורר עניין ונוגע ללב, ומצליחה לערער את הגורמים החזקים שמאפשרים את התופעה דווקא בגלל שכוונות היוצרים הטהורות כל כך ברורות כאן, וקשה מאוד למצוא בהן אג'נדות נסתרות.
ספוילרים לסוף הסדרה מכאן ואילך. עצרו את הקריאה כאן אם אתם לא רוצים לדעת איך היא מסתיימת.
זו גם הסיבה שסיומה של הסדרה הוא למעשה בהפוך על הפוך ניצחון גדול של שני המוקדנים לשעבר. בפועל הם מגיעים למבוי סתום כשפגישה יוקרתית עם חבר קונגרס, לו הם מציגים את ממצאיהם, מסתיימת בנפנוף של שניהם על ידו ועל ידי צוותו (בעוד במשרדו תלויים לראווה סמלי תחנות המשטרה השונות בקונטיקט. הוכחה ברורה לנאמנותו). אלא שדווקא הכישלון הזה מצביע יותר מכל על הקשר המערכתי שהם ניסו לחשוף לאורך כל הדרך: פוליטיקאים שמעלימים עין משחיתות משטרתית, שמעלימים בתורם עין מניצול ציני של אוכלוסיות חלשות לטובת בצע כסף, ואף גוזלים את הכסף הזעום שכן הגיע אליהם לטובת טיולי סקי והנאות פרטיות. מערכת עיוורת לניצול בדיוק כמו עם האופיאודים. בעולם כל כך ציני לא בטוח שהתגליות האלה יובילו בהכרח לתיקון העוולות, אבל כשהם חשופים כך לעיני כל - ניתן סוף סוף להתוודע אליהם ואל האנשים סביבם, להזהיר ולהיזהר. להפוך את השיעמום לסנסציה.