סדרה גרמנית אלמונית שעלתה ביום חמישי שעבר בנטפליקס, כבשה תוך ימים ספורים את המקום הראשון בדירוג הסדרות הכי נצפות בישראל (ובמקומות נוספים בעולם). לא פלא. "ילדה יקרה" היא דוגמה מושלמת לסדרת מתח אפלה שלא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים שלה, ומצד שני לא מנסה לעשות להטוטים מיותרים. יש לה סיפור חזק מאוד (הסדרה מבוססת על רב המכר של רומי האוסמן) ודמויות מדויקות שלכל אחת מהן יש תפקיד מאוד מוגדר בתוך הפאזל שממנו מורכבת העלילה. יוצריה השכילו להשתמש בכל מה שיש להם לטובת יצירת דרמה מפותלת ומותחת.
זה מתחיל בתאונה. אישה בכתונת לילה נמצאת פצועה בצד כביש שחוצה יער עבות. הנהג שפגע בה ברח. האישה מחוסרת ההכרה והילדה בת ה-12 שאיתה מגיעות לבית החולים, והשוטרים מתחילים לנסות לפענח מה קרה שם. בזמן שהילדה האנה (ניילה שוברט המצמררת) מפגינה התנהגות מאוד משונה ולא אופיינית לילדים, ומשחררת פרטי מידע עליה ועל אמא שלה שרק מבלבלים את החוקרים - אי שם בעיר אחרת המקרה מגיע לאוזניו של בלש המשטרה גרד בולינג (האנס לואו). משהו בסיפור על אישה בלונדינית, בשנות ה-30 לחייה, בשם לנה, שנראית כאילו היא בורחת מגורל מזעזע, גורם לו לחשוב על תיק פתוח שאותו הוא חוקר כבר 13 שנה - היעלמה של לנה, חברת ילדות שלו.
האם לנה מחוסרת ההכרה היא לנה האבודה? איך זה ישפיע על הוריה, שחיים כל השנים בחוסר ידיעה, מתנדנדים בין תקווה לייאוש ולא מצליחים להמשיך בחייהם מאז שנעלמה? מה ירגישו כשיכירו את האנה, שאולי היא הנכדה שלהם? כל אלה הן השאלות הפשוטות, כי הסיפור הרבה יותר סבוך והאמת יותר מטורפת.
מה שהסדרה הזאת יודעת לעשות, וזה אחד הדברים החשובים ביותר שסדרה מסוגה חייבת לדעת לעשות, זה לשמור שתמיד נהיה צעד אחד מאחורי העלילה. זה לא שיש פה טוויסטים מטורפים, אלא פשוט סיפור מפותל עם הרבה גילויים אפלים ומזעזעים, ואנחנו הצופים מגלים חלקים מהאמת בדיוק בקצב שבו רצו היוצרים שנגלה. לא מעודדים אותנו לנסות לנחש מה באמת הולך שם, כי נבין בדיוק כשנקבל את הרמז הבא. יש סדרות שמדגישות את רגעי הטוויסט ועושות מהם ארוחה שלמה, אבל "ילדה יקרה" היא לא סדרה של מתח כגימיק, והאימה הפסיכולוגית נובעת מכך שכל מה שקורה שם לגמרי סביר ויכול לקרות באמת.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לכל הסדרה! אם עוד לא צפיתם, מומלץ להפסיק לקרוא כאן.
יעניין אתכן גם:
"מי את ארין קרטר?": הציפיות הנמוכות הופכות את הסדרה לבינג' מושלם מתחת למזגן
"אימפריית הכאב": הסדרה של נטפליקס גרועה אפילו יותר כשמשווים אותה ל"דופסיק"
"פשוט ככה" ממשיכה להיות בדיוק כמו "סקס והעיר הגדולה": מפשלת אבל מהנה
הוליווד משקשקת: סרט ההופעה של טיילור סוויפט שובר שיאים - ומאיים לקבוע כללי משחק חדשים
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יש אין סוף דרכים לספר סיפור על אישה וילדים שחיו שנים רבות בשבי, בידיו של מטורף פנאטי. לא רק שראינו סרטים וסדרות כאלה וקראנו ספרים, גם במציאות אנחנו שומעים מדי פעם על פרשה מזעזעת כזאת. ההבדל בין העיבודים השונים הוא במה רוצים להתמקד, ועל מה רוצה היצירה לדבר איתנו. במקרה הזה, מבינים רק באמצע הסיפור שהסדרה היא על טראומה, איך היא מפעילה אותנו, ומשנה את נקודות המבט של כל הדמויות. למרות שלפרקים היא מתחזה לכזאת, זו לא סיפור על ילדה פסיכופטית או על אישה שהיא קורבן, היא לא עוסקת בניתוח הנפש הסכיזופרנית של הגבר המתעלל ולא בהידרדרות של השוטר שלא מצליח להניח לתיק הלא-פתור או במחירים שמשלמת החוקרת הראשית בחיים הפרטיים שלה. במקום זה, נותנים לנו להכיר את הדמויות לאט לאט, תוך כדי שהן משרתות את התקדמות העלילה, עד שאנחנו מבינים שלכל אחת מהן יש כאב, פצע פסיכולוגי, שמנחה את כל ההחלטות שלהן.
זה ניכר במיוחד בהתנהגות של הילדים, ובעיקר האנה. הסדרה בנתה נרטיב ראשוני שבו בתחילת הסיפור אנחנו שואלים את עצמנו האם בת ה-12 החכמה הזאת היא קורבן, או שמא היא הצד המתעלל? האם היא פועלת מתוך האהבה ללנה או שהיא סוכנת רשע שתפקידה להשאיר את האישה הנמלטת עמוק בתוך הכלא? אם זה היה סרט אימה או סדרה פחות מתוחכמת, התשובה היתה יותר פשוטה. ב"ילדה יקרה" אין תשובה אחת. האנה היא התוצר של הבית בו גדלה. היא לא רואה דרך אחרת ולא מבינה שבעיני העולם החיצוני ההתנהגות שלה נראית פסיכופטית. מראים לנו אותה חוזרת שוב ושוב על המנטרה "זכרתי הכל מדויק. עשיתי הכל נכון. אני ילדה גדולה", וזה אולי מרתיע אותנו, גורם לנו לחשוב שלילדה האינטליגנטית הזאת יש בעצם מוח מחושב של רוצחת סדרתית. אבל ברגע שמבינים את הטראומה שמוטמעת בתוך האישיות שלה, אפשר להבין שזו מנטרה של הרגעה-עצמית.
בשורה התחתונה האנה היא ילדה קטנה שכל עולמה התהפך. כל מה שהיא יודעת זה לשרוד על ידי שמירה על החוקים והכללים, וזה מה שהיא ממשיכה לעשות בכל רגע, כי מנסיונה בסופו של דבר אבא חוזר הביתה ואז יש שכר או עונש לכל מעשיה. היא מצאה סוף סוף "לנה", אימא, שיכולה למלא את התפקיד, והיא פוחדת לאבד אותה.
אנחנו רואים תצוגה אמינה מאוד של טראומה מורכבת גם בדמותה של אותה "לנה" האחרונה, זאת שברחה, זאת ששמה הוא בכלל יסמין (קים ריידל). היא לוקחת על עצמה לסגור את הפרשה הזאת כשהיא מבינה שאין שום סיכוי שהיא תוכל לחיות כרגיל, גם עכשיו שהיא כביכול לא בשבי. שלא כמו הילדים, היא לא גדלה לתוך המציאות הלא נורמלית שהפוגע המסתורי יצר. יסמין הבינה בכל רגע כמה נורא הדבר שקרה לה, ואנחנו רואים אותה נשברת, ומאבדת תקווה, ומאבדת את היכולת להתנגד ל"תכנות" של הפוגע. נכנעת. אבל לא באמת - כי היא עדיין מצליחה לנצל הזדמנות ולברוח. אבל כשהיא "חוזרת למציאות", היא מגלה שהניצול, הפגיעה, חקקו בה פצעים כל כך עמוקים, עד שהזהות שלה התחילה להיסדק. האם היא יסמין או לנה? קים ריידל נותנת הופעה מדהימה בדקויות שלה, ומעבירה לנו - רוב הזמן ללא מילים בכלל - את מורכבות הנפש הפצועה, שמנסה להיזכר מי היא אבל חוזרת שוב ושוב להיות לנה.
בסדרה יש שני ילדים, האנה ויונתן, אבל בגלל שעברית היא שפה שוביניסטית, כשמתרגמים את שם הסדרה מ-"Liebes Kind" חסר המגדר, חייבים לבחור ב"ילדה יקרה" הספציפי, וזה שם את כל משקל הסדרה על הדמות של האנה. היא אמנם דומיננטית ביותר, אבל האם היא מרכז כל הסיפור? ממש לא. לנה/יסמין חשובה לא פחות. ככל שהסדרה מתקדמת מתברר כי "הילדה היקרה" היא אולי בכלל לנה המקורית. הבת שנחטפה ונעלמה לפני 13 שנה, זאת שחיי הוריה סובבים סביב היעדרה, זו שנותרה תעלומה בלתי פתורה בליבו של הבלש. זו שהיתה האובססיה הראשונית, שעליה מבוססות כל הלינות האומללות שבאו אחריה ולא הצליחו להחליף אותה. אנחנו מקבלים הוכחה שזה אכן נכון בשם בפרק האחרון: "עבור לנה". אפשר לומר שכל הסיפור הזה, וספציפית הסוף שלו, נועד כדי לכבד את זכרה.