וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"ואן פיס": הסדרה של נטפליקס נהדרת בעיקר כשהגיבור לא נמצא על המסך

6.9.2023 / 0:00

סדרת ההרפתקאות החדשה של נטפליקס, המבוססת על האנימה-האולטרה פופולרית, מצליחה להיות גם מוזרה וגם מרהיבה, ובמקביל כל כך בלתי צפויה עד שהרצון לגלות מה עוד מתחבא בה מייצר רצון להמשיך. הבעיה ב"ואן פיס" טמונה בעיקר בדמות הגיבור, אך סובלת גם מכמה צרות נוספות

טריילר לסדרה "ואן פיס" (One Piece)/נטפליקס

יש משהו קסום בסיפורי פיראטים. מצד אחד הם מציגים את האסקפיזם המושלם, מרחבים עצומים ומלאי פוטנציאל, שבהם כל אחד יכול להמציא את עצמו מחדש. מנגד, ההתניידות בים כופה על הגיבורים להיכלא מרצון בתוך קופסאות עץ בגדלים שונים, שנדרשות לא רק להביא אותם מנקודה א' ל-ב', אלא לעמוד גם בעוצמה של איתני הטבע, וכמובן באלימות שתופנה כלפיהם מצד בני אדם אחרים. האופי ההרפתקני והדמויות שמאפיינות את הז'אנר, הפכו אותו לכזה שמשויך לילדים ובני נוער, למרות שהיצירות בו בנויות מהחומרים של דרמה אנושית מרתקת (כפי שהדגימה "מפרשים שחורים" המעולה). אולי כל זה קשור בתפיסת עולם מערבית, כי אם תשאלו אנשים ביפן מגילאי 7 ועד 70 - סיפורי פיראטים הם לא רק רלוונטיים, אלא מחברים בין גילאים וקבוצות אוכלוסיה. עוגן תרבותי של ממש.

אם היו מספרים לכם על יצירת קומיקס ש-516 מיליון עותקים ממנה נמכרו ברחבי העולם, והפכו אותה למצליחה בכל הזמנים - כנראה שלא הייתם מנחשים שמדובר ב"וואן פיס" ("One Piece"). יצירת המאנגה הזו כבר בת 26, עם לא פחות מ-1,100 פרקים בסדרת האנימה ושום סימן על כוונה להתכנס לכדי סיום. לא פחות מ-15 סרטים ו-56 משחקי וידאו שמבוססים עליה נעשו ביפן, בתי קפה ומסעדות שמבוססים עליה פרוסים במרחביה, ובאי קומאמוטו (מקום הולדתו של היוצר שלה) פזורים פסלים של גיבוריה. הדמויות כל כך פופולריות עד שעקפו מזמן גיבורים מוכרים של דיסני. אייצ'ירו אודה, האיש שעומד מאחוריה, אחראי לכל אחד ואחד מפרקיה, ובשני העשורים וחצי האחרונים לקח חופשה מצטברת של שלושה חודשים ממנה - חלקה כדי להתאושש מניתוח בעיניו.

מכאן השאלה הטבעית היא איך לא שמעו עליה יותר במערב. הסיבה המרכזית היא שבניגוד ליצירות מצליחות האחרות, כמו פוקימון, עיבוד האנימציה באנגלית היה רע מאוד. בחלק מהמקרים עלילות פרקים עורבבו או נחתכו בלי התייחסות לעלילה, באחרים סצנות הוחלפו ועודכנו בהתאם לגחמות פוליטיקלי קורקט שפגעו ברוחה הטיפשי-אך-מודע-לעצמו של הסדרה. בניגוד למקרים רבים אחרים, ההחלטה לייצר גרסת לייב-אקשן של "וואן פיס" נעשתה בשיתוף פעולה מלא עם אודה, שמשמש גם כמפיק בפועל. חלק מהמעורבים בה, כולל צוות השחקנים, הם עצמם מעריצים של הסדרה. כל אלה הבטיחו להעצים את אגדת המאנגה במולדתה, ולהביא אל שורותיה מעריצים חדשים. לזכותה של נטפליקס ייאמר שההשקעה הכספית בהחלט ניכרת.

עוד בוואלה

"מי את ארין קרטר?": הציפיות הנמוכות הופכות את הסדרה לבינג' מושלם מתחת למזגן

לכתבה המלאה

איניאקי גודוי, מורגן דיוויס, הסדרה "ואן פיס" (One Piece). נטפליקס,
מה שעובד באנימציה, הופך להיות מעצבן די מהר בגרסה החיה. "וואן פיס"/נטפליקס

הסיפור של "וואן פיס" סובב את מאנקי די לופי (איניאקי גודוי), נער צנום שחלומו הגדול הוא להפוך לפיראט הגדול בכל הזמנים. השאיפה הזאת לא מבוססת, לכאורה, על שום דבר מעשי כי לופי הוא לא ימאי מוצלח, שודד מפורסם או אפילו יודע לשחות - אבל זה חלק מהקסם. ואם כבר קסם, בעולמה של "וואן פיס" קיימים פירות ייחודיים שמעניקים למי שאוכלים אותם כוחות מוזרים. לופי הפך בזכות אחד מהם לאיש גומי של ממש. הוא יכול להאריך ולמתוח כל חלק בגופו עד אינסוף, להחזיר חזרה דברים שנורים או נזרקים עליו וכיוצא באלה.

הדרך של לופי להוכיח שהוא אכן הגדול מכולם היא לצאת בעקבותיו של פריט אוצר אגדי בשם וואן פיס, שגדולי וטובי הפיראטים חיפשו במשך שנים וכשלו להניח עליו את ידיהם. בדרך להגשמת החלום לופי מרכיב סביבו צוות של מנודים ונדכאים שונים. רורונואה זורו הוא לוחם מיומן בחרב, נאמי היא גנבת עם לב זהב, אוסופ מיומן ברוגטקה ובסיפורי גוזמאות מומצאים על הרפתקאותיו - וכל אלה הם רק הצוות הקרוב. כיאה ליצירה עם 1,100 פרקים, לאורך הדרך פוגשת החבורה אינספור אויבים וחברים, וחלקם מפציעים בעונה הראשונה של הסדרה.

הדבר הבולט ביותר בגרסת המאנגה של "וואן פיס" הוא ההכרה שלה באבסורדיות של עצמה. אודה בחר באלסטיותו של לופי כי זה נשמע לו טיפשי, ובהתאם גם השתלשלות האירועים ואפילו הקרבות מלווים כל העת בקריצה. חלק מהותי בקריצה הזאת טבוע במאפיינים של הז'אנר, שמאפשר להיות מוגזם בלי להרגיש אינפנטילי. המעבר ללייב-אקשן הוא כבר סיפור אחר. באופן כללי, כל אדפטציה חייבת לשנות מחומר המקור כדי לאפשר לעיבוד לחיות כיותר מצל חיוור של המקור. השאלה מה לשנות ומה להשאיר הפילה כבר לא מעט יצירות מאנגה שניסו לעשות את המעבר הזה בעבר (למשל "קאובוי ביבופ").

וינסנט ריגן, הסדרה "ואן פיס" (One Piece). Casey Crafford/Netflix,
מכירה באבסורדיות של עצמה. "וואן פיס"/Casey Crafford/Netflix
אלו לא רק דמויות מאוסות וחד ממדיות שכביכול בולטות בזכות האופטימיות המנותקת מהמציאות שלהן, אלא גם התחושה שהן הופכות את כל מה שסביבן לאינפנטילי ורדוד. אם כל מה שנדרש כדי לשנות את גורלכם הוא נאום אפוף קלישאות, כנראה שהבעיה היא בכם

ההיקף העצום של "וואן פיס", על המקומות והדמויות במרחביה, עובר כאן מצוין. הים כל כך עצום ומלא בסיפורי צד והרפתקאות, עד שהעונה הראשונה אפילו לא מתחילה את המסע אחר האוצר - וזה לא גורע ממנה. קרבות ימיים, קרבות יבשתיים, יצורים מיתולוגיים, רגעי אימה (נסו לחשוב מה היה קורה אם לאדוארד מ"המספריים של אדוארד" היה נמאס להיות נחמד) ורגעי ביזאר (נסו לחשוב מה הדרך הכי משונה לתת למישהו אגרוף). כאן טמון החלק הכיפי של "וואן פיס", זה שהופך אותה להרפתקה שגדולה הרבה יותר מהאנד גיים שלה. הפרקים הראשונים שלה הם כאלה, ולכן גם מייצרים את התחושה שהיה כאן פיצוח נהדר של אדפטציה מאוד לא פשוטה. היא מצליחה להיות גם מוזרה וגם מרהיבה, ובמקביל כל כך בלתי צפויה עד שהרצון לגלות מה עוד מתחבא בה מייצר רצון להמשיך.

תמצאו כאן פיראטים עם גרזן במקום יד, ליצנים פיראטים רצחניים, אנשי דג, זחלים שמשמשים כמכשיר קשר, ושאר ביזאר שנשמע מאוד טיפשי על הנייר - אבל איכשהו מצליח לעבור בקונטקסט של הסדרה לכיף טהור. גם האופן שבו הקרבות מבוימים, בין אם בים, ביבשה, בחרב או באגרופים, מייצר מגוון מאוד מהנה, שכן אף אחד מהם לא דומה לאחר. אויבים שונים משתמשים בטקטיקות שונות שדורשות מהגיבורים מחשבה איך לעבור אותם, ואם זה מזכיר לכם משהו - גם ב"וואן פיס" חשבו עליו. ההצגה של כל אחד מהפיראטים שבהם נלחם הצוות מתחילה עם פוסטר מבוקש שלו ועליו סכום הפרס של הסגרתו, והסכומים הולכים ועולים כל העת - ממש כמו משחק שבו הבוסים הולכים והופכים סבוכים יותר ככל שמתקדמים.

בצד הפחות טוב, ניכרת כאן חוסר החלטיות די צורמת של טון. בראש ובראשונה מדובר בלופי עצמו. אמנם נכון, זה הקסם של הדמות בגרסת המאנגה. היא די חסרת אונים, אופטימיות ולויאלית באופן קיצוני וממציאה קאצ'פרייזים מוזרים לכל מהלך סיום בקרב שלה. אבל מה שעובד באנימציה, הופך להיות מעצבן די מהר בגרסה החיה. לופי נע בין נאומי מוטיבציה נדושים לזעקות התלהבות מוגזמות על כל הישג, ומדמות שאנחנו אמורים לרצות בהצלחתה - התחושה היא שרק מחכים לסצנות שבהן הוא לא מופיע. אפשר היה לפתור את העניין הזה עם כיוונון נכון יותר של הדמות, אבל הבחירה לקחת אותה כהעתק-הדבק פוגעת בה.

ובכלל, וזה כבר פחות בגלל "וואן פיס", הטד לאסוזיציה (או שמא הלזלי נופיזציה, ליודעי ח"ן) של דמויות טלוויזיה - מיצתה את עצמה לחלוטין. אלו לא רק דמויות מאוסות וחד ממדיות שכביכול בולטות בזכות האופטימיות המנותקת מהמציאות שלהן, אלא גם התחושה שהן הופכות את כל מה שסביבן לאינפנטילי ורדוד. אם כל מה שנדרש כדי לשנות את גורלכם הוא נאום אפוף קלישאות, כנראה שהבעיה היא בכם.

איניאקי גודוי, הסדרה "ואן פיס" (One Piece). נטפליקס,
תתגמש רגע במקום אחר. איניאקי גודוי בתפקיד לופי, "וואן פיס"/נטפליקס

הצד השני של בעיית הטון הוא ש"וואן פיס" מנסה לדלג באופן מאוד מגושם בין צחוק לטרגדיה. גם זו נדוניה שמגיעה מתוך יצירת המקור, שנוגעת בנושאים כמו מחאה נגד ריכוז העושר בידי קבוצות מיעוט ועבדות, אבל שוב - לא כל מה שעובד שם, עובד גם כאן. וכך סיפורים על יתמות, רצח ואובדן, רעב ונטישה, מתערבבים באנשים שמגיעים לקרב חרבות עם רוגטקה ודגים אנושיים שמשתמשים באלכוהול ככלי נשק יצירתי. העומס הזה, שמגיע לקראת אמצע הסדרה ונמשך בחלקה הסופי, מכביד מאוד על הקלילות וההנאה שבבסיס, וכמובן שלא עוזרת לכך העובדה שכל פרק אורך כשעה - מבלי להצדיק את הזמן הזה. הפרקים מרגישים ארוכים ועמוסים במידע, שכביכול אמור לייצר הזדהות עם הדמויות - אבל בפועל פשוט מיותר בלא מעט מקרים.

על אף התחושות המעורבות שמעוררת העונה הראשונה, ישנה התקווה שחוסר האחידות וההחלטיות האלה נבעו מהצורך להציג ולהעמיק בגיבורים, גם אם לא בהכרח בצדק (פרק שלם על קורותיה של דמות משנית שמצטרפת לצוות באיחור, למשל, היה ממש מיותר). אלא שעכשיו, אחרי שכבר עברנו את כל אלה, אולי "וואן פיס" תוכל לשוב לקלילות הביזארית של תחילתה - עם המסע נגד כל הסיכויים של צוות נדכאים אל התהילה, כשמולם קמים נבלים הולכים ומתעצמים, בכוח ובמוזרות. ואם כבר תיקונים, אולי גם אפשר לכוונן את הגיבור הראשי לגרסה קצת פחות מאוסה, אחרי הכל מדובר בבחור גמיש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully