ביותר ממובן אחד "שיחה נכנסת", סדרת הדוקו החדשה של יס על הנעשה במוקדי הסיוע של עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), היא מוצר כמעט אנטי טלוויזיוני. בכל אחד מהפרקים הקצרים שלה (אורכם נע בין רבע לחצי שעה), אנחנו מתוודעים לשיחה שהגיעה לאחד ממוקדי ער"ן ברחבי הארץ ולמוקדנ/ית שטיפל בה.
הסדרה, שיצרו שרון יעיש וגולן רייז ("עיניים של אבא"), הוקרנה לראשונה בפסטיבל דוקאביב האחרון כסרט באורך מלא, וכאן היא פוצלה לפרקים שניתן לראות גם באופן לא רציף. המקרים המובאים בה מגוונים, ועבור מי שמעולם לא פנו למוקד של ער"ן או התנדבו בו (או שניהם), סביר להניח שהם יעניקו תובנות חדשות על סוגי ההתמודדויות של הפונים. יש כאן בחור נמוך קומה שמתקשר למוקד בדרך לדייט ומספר למוקדנית על הקושי בחיים עם שונות חיצונית, איש מבוגר שרק לאחרונה איבד את אמו והתקשר בערב החג כדי שלא יעביר אותו לבדו, גבר ששוקל לסיים את חייו לאחר שנאסר עליו לפגוש את ילדיו, בן העדה הדרוזית שנשלח לרצוח את אחותו על מה שמכונה 'כבוד המשפחה' ועוד.
הצורה שבה "שיחה נכנסת" עשויה מראה לנו רק את המוקדנ/ית שקיבל/ה את הפנייה, אנחנו צופים בו או בה כשהם מקשיבים לאדם בצד השני של הקו, ומדי פעם השיחה נחתכת לטובת ריאיון של אותו מתנדב עם מראיין לא נראה. אבל רגע, יש כאן טוויסט! בתחילת כל פרק מופיעה על המסך כתובית גילוי נאות שלפיה השיחות המגיעות למוקדי ער"ן לא מוקלטות ונשארות פרטיות. ואכן, השיחות המובאות בסדרה הן רק שחזורים של פניות אמיתיות שהמתנדבים זוכרים, והצד של הפונה מגולם על ידי שחקנים שנשמעים רק בקולם.
הידיעה הזאת עלולה באופן טבעי לאכזב ואפילו להבריח לא מעט צופים שיבחרו לראות את "שיחה נכנסת" בשם הרצון שלהם לראות טלוויזיה מהחיים האמיתיים, ויראו בשחזורים מוצר משוחק או לא אותנטי. אולם בזכות ביצוע נהדר של מי שמגלמים את הפונים, ותסריטים מדויקים שמרגישים כאילו נכתבו לאחר היכרות עמוקה עם החומר, התוצאה מרתקת ואפילו מרגשת.
למעשה, "שיחה נכנסת" היא מעין פודקאסט מצולם - אם תרצו, וידאו קאסט - כאשר הצד הוויזואלי בה הוא תוספת נחמדה אך לא הכרחית. העלייה הבלתי פוסקת בנתוני ההאזנה לפודקאסטים מוכיחה שיש למוצר הזה ביקוש, והשאלה היא בסך הכל היכולת של היוצרים לספר סיפור קוהרנטי שיכול להחזיק זמן מסך ללא התבססות על אפקטים ויזואליים.
דבר נוסף שהופך את "שיחה נכנסת" לסדרה ששווה את הזמן שלכם היא ההתמקדות בהתמודדויות נפשיות, נושא שרבים כל כך סובלים ממנו ורק הלך והתעצם מאז מגיפת הקורונה, אבל עדיין קיים סביבו במידה רבה קשר של בושה ושתיקה. הפונים למוקד של ער"ן נשמעים כולם כאנשים אינטליגנטיים, רובם בעלי קריירות ומעגל חברתי שדואג להם, רחוקים מאוד מדימוי של אנשים בודדים ו/או נואשים, ועדיין, את הבעיות שבאמת מטרידות אותם הם בוחרים או בוחרות לספר לאדם זר בטלפון.
בדומה למתנדבים במוקדי ער"ן, שאמנם עוברים הכשרה ארוכה של מספר חודשים אך לא מוגדרים כרופאים או מטפלים, גם "שיחה נכנסת" נוקטת בגישה לא ביקורתית כלפי הגיבורים שלה. בהתאם, גבר שחטף את בנותיו יזכה לאותו היחס של גבר ערירי שמפחד למות לבד. הרגעים הבאמת מרגשים הם אלה שבהם מתגלה שבין המוקדנ/ית שעל הקו לבין הפונה יש קו מקשר שלא היו יכולים לדעת עליו. כך במקרה של הגבר נמוך הקומה שעולה על הקו מול מוקדנית נמוכת קומת אף היא, שבנוסף חולה בפוליו.
למרות שהיא מרתקת ומעניינת, "שיחה נכנסת" רחוקה מלהיות מושלמת, ולרגעים רבים מדי נוקטת בגישה כמעט יחצנית לעמותה שהיא מסקרת. אחד החסרונות הגדולים שלה הוא שהיא לא שואלת שאלות קשות או שאלות בכלל את המתנדבים, למשל לגבי פספוסים שהיו להם או מקרים שהסתיימו באופן שלילי.
לעומתה, "מנתחים" שעלתה לאחרונה בכאן 11 צוללת לנימי נפשם של הגיבורים שלה ומצליחה להעביר את מכלול השיקולים והפחדים של המקצוע הכי מורכב בעולם. הדוקומנטריסטית עידית אברהמי ("חילמי שושא מת מעצמו") שיצרה את הסדרה, מתמקדת כבר שנים בבעלי מקצועות שונים, ומצליחה להביא נקודת מבט חדשה על העוסקים בהם. כך קרה עם "העיתונאים" שתיעדה את קריסת העיתונות המודפסת בישראל, ועם "סיפורי בדים" על המתרחש מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה בישראל.
"מנתחים", אשר בכל פרק מציגה סיפור של מנתח/ת אחר/ת ונכנסת איתם אל תוך חדרי הניתוח (אזהרת צפייה ניתנת למי שרגישים לדם והפרשות שונות), מגיעה בתזמון רגיש במיוחד. במישור הפוליטי קיימת מה שמכונה מחאת החלוקים הלבנים, במסגרתה עוד ועוד רופאים המתנגדים למהפכה המשפטית בוחרים לעשות רילוקיישן ו/או נוקטים בצעדי מחאה שונים. במישור החברתי, האלימות הגואה בחברה הישראלית לא מדלגת גם על הרופאים, שסופגים כמעט מדי שבוע אלימות.
בתי חולים וחדרי ניתוח הם לוקיישן מועדף על יוצרים, מהדרמה הסבונית "האנטומיה של גריי" ועד סדרת הדוקו "המתמחים" - לא משנה באיזה ז'אנר תבחרו, ברגע שתשימו במרכז בית חולים, הדרמה תעלה לאין שיעור. אחת המעלות הגדולות של "מנתחים" היא העובדה שהיא מצליחה לחדש בשדה רווי כל כך.
בפרק הראשון, למשל, אנחנו פוגשים את פרופסור רחלי גרוסמן, מהמנתחות הבכירות במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים איכילוב בתל אביב, נשואה ואם לשניים, שמסבירה את הבחירה שלה לעסוק באחד המקצועות המורכבים בעולם. אברהמי מצליחה לגרום לגרוסמן להכניס אותנו עמוק לתוך נימי נפשה, ולהציג לנו את ההתמודדות שלה עם מקצוע שבו כישלון במקרים רבים משמעו מוות של מטופליה.
בנוסף, אנחנו נחשפים לצד אחד אחר של עולם הרפואה שרבים אולי לא הכירו: המאבקים הפוליטיים המתקיימים בין רופאים על תפקידים בכירים. גרוסמן רוצה להחליף את מנהל המחלקה שעתיד לצאת לגמלאות ולהיות האישה הראשונה בתפקיד, וקל להיסחף אחרי הכריזמה השקטה שלה. כך יצא שגם בלי מוזיקה מלודרמטית ורופאים שנראים כמו מרדית' גריי ומקדרימי, "מנתחים" היא טלוויזיה סוחפת ומרגשת.
"מנתחים" משודרת מדי יום שלישי ב-21:15 בכאן 11.
"שיחה נכנסת" זמינה במלואה ביס ויאודי.