פסטיבל הסרטים חיפה: המדריך המלא

כמדי סוכות, גם השנה יתקיים בכרמל פסטיבל הסרטים חיפה. החגיגה מתחילה בסוף השבוע הבא ותימשך עד סוף החג. מכירת הכרטיסים כבר החלה ומומלץ מאוד להזמין אותם מראש. הנה כמה סרטים מומלצים במיוחד למי שמסתערות על הקופות.




והנה כמה המלצות למסעדות בחיפה לכל באי הפסטיבל

הקרנת בכורה ישראלית לאחד הסרטים הטובים והמדוברים של השנה - יצירת המופת של הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר, המגיעה לחיפה לאחר שקטפה את הגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו של פסטיבל קאן. כיוון שהיא דוברת גרמנית, היא גם נחשבת כרגע פייבוריטית לקטוף את האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

הסרט מציג את סיפורם של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, ושל זוגתו הדוויג. השניים מתגוררים בסמוך למחנה, ואנחנו שומעים כל העת את הזעקות של היהודים שנטבחים בו. לזוג המאושר זה לא מזיז: הוא מתייחס להשמדה במוטיבציית שיא ובקרירות עניינית, כאילו מדובר בפרויקט פינוי-בינוי; היא, מצידה, עסוקה בטיפוח הבית והגינה, שהופכים למקומות האהובים עליה בעולם. כשבן זוגה מקבל קידום שמצריך רילוקיישן, היא לא מוכנה לעזוב.

הסרט עוסק במושג בנאלי, הבנאליות של הרוע, אבל עושה זאת בצורה לא בנאלית בכלל. גלייזר חתום על כמה מהקליפים היפים בכל הזמנים ועל שתי קלאסיקות מודרניות בפורמט של סרט באורך מלא, "לידה" ו"מתחת לעור", וכאן שוב מפגין שימוש מהפנט בכל אמצעי המבע הקולנועי, כולל המוזיקה המצמיתה של שותפתו הקבועה, מיקה לוי. הוא מגיע לפסגות האמנותיות הכי גבוהות כדי להמחיש לנו את הרוע האנושי בשיא השפל שלו. התוצאה תותיר אתכם ללא מילים, אבל גם עם הרבה מחשבות.

את רודולוף הס מגלם כריסטיאן פרידל המצוין, ואת הדוויג סנדרה הולר, שמככבת גם בזוכה דקל הזהב "אנטומיה של נפילה", שיוצג אף הוא בחיפה לאחר שכבר ערך את בכורתו המקומית בפסטיבל ירושלים, ואם החמצתם אותו בעיר הבירה - אל תפספסו אותו בכרמל.

היישר מפסטיבל ונציה שננעל לפני חודש יגיעו לכרמל כמה מן הסרטים המוערכים והמדוברים של האירוע, ושל העונה הקולנועית בכלל. לצערנו עוד לא זכינו לצפות בהם, אבל אנחנו לא יכולים לחכות. מדובר בין השאר ב"קפיטאנו", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי הנפלא מתאו גארונה ("ריאליטי", "דוגמן") שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל וב"הרוע אינו קיים", סרטו החדש של הבמאי היפני הנפלא ריוסוקה המגוצ'י ("גלגל המזלות", "הנהגת של מר יוסוקה"), שזיכה אותו בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל.

וים ונדרס היה אחד הבמאים הגדולים של שנות השבעים והשמונים, אם לא הגדול שבהם, והוציא תחת ידיו קלאסיקות על-זמניות כמו "אליס בערים", "פריז, טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין". מאז, הקריירה שלו הלכה ודעכה וכללה גם לא מעט סרטים תמוהים. "ימים מושלמים", שמגיע לכרמל הישר מפסטיבל קאן, הוא סרטו הטוב מזה שנים - קאמבק מרגש ונפלא.

בדומה ל"מלאכים בשמי ברלין", גם סרט זה מתגלה כשיר הלל לחיים, לפשטות של היופי וליופי שבפשטות. הפעם, ונדרס עושה דרך סיפורו של גבר בגיל העמידה המתפרנס מניקיון חדרי שירותים בטוקיו, ואנחנו מגלים כי אף שחייו לכאורה שגרתיים ואפרוריים - הם למעשה מופלאים, לא צפויים ומושלמים. קוז'י יאקושו זכה בפרס השחקן הראשי בפסטיבל קאן על התצוגה שלו בתפקיד הראשי.

עוד אחד מן הסרטים הבולטים של פסטיבל קאן האחרון. הוא מתרחש בצרפת של שנות השבעים ועוסק בסיפורו של פעיל שמאל קיצוני יהודי, שהואשם על לא עוול בכפו בשוד מזוין וברצח. מדובר בדרמת בית משפט שכמעט לא יוצאת בין ארבע הקירות של אולם הדיונים, ודרך העדויות השונות חושפת את הגזענות של המשטרה הצרפתית, שהפלילה את גולדמן רק בגלל שם המשפחה שלו. הסרט מתרחש כמעט כולו בדלתיים סגורות. היומרות שלו צנועות והוא עומד בהן, וניצב כמסמך היסטורי רלוונטי ומאיר עיניים.

בדומה ל"פרשת גולדמן", גם זוהי יצירה קולנועית מסוגת ה"מבוסס על סיפור אמיתי", וגם היא ערכה את הבכורה שלה בקאן. הפעם, זה סיפור שהתרחש באיטליה באמצע המאה ה-19: אומנת נוצרייה מטבילה ילד יהודי כי לפי אמונתה, זה ימנע ממנו סבל בעולם הבא. הכנסייה מכריזה שאין דרך חזרה, והוא נוצרי עד סוף ימיו, וחוטפת אותו מהמשפחה שלו כדי לספק לו את החינוך המתאים. במישור אחד, "חטוף" עוסק בקונפליקט בין דת ומדינה. במישור אחר, זה כמובן גם סרט על האנטישמיות של הכנסייה הקתולית. על הסרט חתום האיטלקי מרקו בלוקיו, שבגיל 83 הוא מוותיקי ובכירי הבמאים שפועלים היום באירופה, וגם כאן משקיע מאמץ רב כדי ליצור קולנוע אופראי וגדול מהחיים.

לפני חודש הלך לעולמו הבמאי האמריקאי-יהודי וויליאם פרידקין. ההספדים ציינו בעיקר את שני סרטיו המוכרים ביותר, שניים מהסרטים הבולטים ביותר של תחילת-אמצע שנות השבעים - "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים". פסטיבל חיפה יעניק הזדמנות לצפות בסרט הרבה פחות מוכר ומצליח שלו, שכישלונו הקופתי המוחץ ב-1977 היה האות לתחילת הדעיכה של הקולנוען, שמעולם לא השכיל לשחזר את הצלחותיו הראשונות וסיים את דרכו בשוליים של הוליווד.

"מכשף" אמנם נכשל בזמן אמת, אבל הפספוס היה של הקהל והמבקרים, לא של פרידקין - מדובר בסרט מדהים, ולא מוערך דיו. הבמאי האמריקאי התבסס כאן על הקלאסיקה הצרפתית "שכר האימה". בהשראתה, הוא מציג כאן את סיפורם של ארבעה גברים שהגיעו למבוי סתום, כל אחד מסיבותיו, ונאלצים לקחת משימת התאבדות - להוביל מטען של חומר נפץ בג'ונגלים של דרום אמריקה.

זה סרט גדול מהחיים על אנשים שהגיעו לשפל המדרגה. הוא מזכיר לנו איזה במאי מוכשר וחסר פשרות היה פרידקין המנוח, ועד כמה הוא הבין קולנוע. מנקודת מבט מקומית, שווה לציין כי אחת הדמויות היא טרוריסט פלסטיני נמלט, ואחת מסצינות הפתיחה מתרחשת וצולמה בירושלים. לפי הסיפורים מאחורי הקלעים, הפעלולנים איבדו שליטה, וסצינה של פיצוץ ברחוב הובילה לשבירת חלון במעונו של ראש העיר דאז טדי קולק.

רובן קאמפילו היה בן בית בפסטיבל קאן. הקולנוען הצרפתי השתתף בכתיבת התסריט של "בין הקירות" המופתי וגם ערך אותו (לורן קנטה ביים), והסרט זכה בדקל הזהב ב-2008. לפני שש שנים הוא ערך, כתב וביים את "120 פעימות בדקה" המצוין גם כן, והדרמה הזו זכתה בפרס הגדול של חבר השופטים - הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. השנה, היוצר ביים את פרויקט חייו - סרט בשם "אי אדום", המבוסס על ילדותו במדגסקר, כבן לאיש צבא שהיה מן השרידים האחרונים של הקולוניאליזם הצרפתי במקום.

מן הסתם, הבמאי ציפה לכך שפסטיבל קאן יקבל את הסרט לתחרות הרשמית שלו - אבל הריביירה טרקו את הדלת בפניו, במה שבטח היה סטירה מצלצלת מבחינתו. וכך, "אי אדום" הופץ מסחרית בצרפת בלי שהוקרן בקאן או באירוע קולנועי גדול אחר, ורק מאוחר יותר הוקרן בפסטיבל סן סבסטיאן. עכשיו הוא מגיע לחיפה.

הצפייה ב"אי אדום" מגלה למה בקאן הפנו את גבם לקאמפילו - זה אכן סרט משונה, שמשהו בו פשוט לא עובד, והניסיון שלו לנגן על התפר שבין התרפקות נוסטלגית לביקורת פוליטית קצת חורק. ובכל זאת, אפשר וכדאי לצפות בו. למה? ובכן, מהסיבה הברורה - כי העיסוק שלו בקולוניאליזם וכיבוש רלוונטי גם לנו. וגם בגלל שאפילו בסרטו החלש ביותר, הכישרון של הבמאי ניכר, והוא נהנה מהנוכחות של השחקנית נדיה טרסקיביץ', אחת הכוכבות העולות בצרפת.

טרסקיביץ' מככבת גם ב"הפשע כולו שלי", וזאת בצד רבקה מרדר, עוד אחת מן השחקניות הכי בולטות בצרפת כרגע. יחד הן מרכיבות את אחד הצמדים המלהיבים שנראו השנה על המסך הגדול.

השתיים מככבות בסרטו החדש של פרנסואה אוזון, שבדרך כלל הסרטים שלו זוכים להפצה מסחרית בישראל - אבל במקרה של "הפשע כולו שלי", פסטיבל חיפה תהיה ההזדמנות היחידה לראותו. אולי הסיבה לאי הפצתו בארץ היא שיש בו הרבה בדיחות פנים-צרפתיות. למשל - דני בון, המזוהה עם המבטא של צפון צרפת בגלל הופעתו בשובר הקופות "ברוכים הבאים לצפון", מגלם כאן דמות שיש לה מבטא דרומי כבד.

מעבר לכך, הסרט עוסק בצורה שנונה גם בנושאים אוניברסליים יותר - בראשם מאזן הכוחות בין המינים. הוא מתרחש בשנות השלושים, ושתי הכוכבות הצעירות מגלמות בו שתי חברות טובות, שאחת מהן עומדת לדין באשמת רצח של מפיק תיאטרון אשמדאי שתקף אותה מינית. המשפט הוא רק השלב הראשון בעלילה עתירת התפניות וההפתעות, שלא מפסיקה להפוך את הקערה על פיה. בשלב מסוים גם איזבל הופר מצטרפת לסוכה, והופכת את "הפשע כולו שלי" לחגיגה אולטימטיבית לחובבי וחובבות התרבות הצרפתית.

לפני שבע שנים, ביים ויליאם אולדרויד את "ליידי מקבת", אחד הסרטים הטובים של העשור הקודם, שגם גילה לקהל הרחב את פלורנס פיו. עכשיו הוא מציג את "איליין", אחד הסרטים הטובים של פסטיבל סאנדנס האחרון. גם הפעם הקולנוען עובד עם שחקניות מצוינות: במקרה זה, מדובר באן האת'וויי ותומסין מקנזי. הן מגלמות שתי נשים העובדות בכלא בניו אינגלנד של שנות השישים, ועל רקע החורף הקריר של המקום, מתפתח מותחן פסיכולוגי לוהט.

בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה לצאת "שמש נצחית בראש צלול", שהפך את מישל גונדרי לבמאי אהוב ברחבי העולם, וגם אצלנו - כל סרט שלו הוקרן כאן. הקולנוען הצרפתי לא ביים שמונה שנים אבל חזר בגדול עם "ספר הפתרונות", שערך את הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון וסחט מהקהל שאגות צחוק. זה סיפור על במאי נוירוטי, מפונק ומרוכז בעצמו, ועל תלאותיו מול המפיקים ומול זוגתו, וזה אמנם לא סרט גדול במיוחד - אבל לפחות הוא כיפי, ומספק לפסטיבל אתנחתא חיננית בין היצירות המדכאות שמאפיינות אירועים כאלה.

ונסיים בנקודת ההתחלה: את הפסטיבל מוציא לדרך "ז'אן דו ברי", שהיה מוקדם יותר השנה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן. למרבה הצער, זו דרמה תקופתית משעממת וסתמית למדי, והיא תיזכר רק בגלל שג'וני דפ עושה בה את הקאמבק שלו ואת תפקידו הראשון בשפה הצרפתית.

את "ז'אן דו ברי" ביימה מיוואן, מן הקולנועניות הבולטות בצרפת של השנים האחרונות, והיא מכבדת את פסטיבל חיפה בנוכחותה. הפסטיבל, מצידו, מקרין גם את אחד מסרטיה הקודמים, שהיה טוב בהרבה - למעשה, מדובר באחד הסרטים הטובים של העשור הקודם. מדובר ב"פוליס", סרט עלילתי על מחלק הילדים והנוער של משטרת פריז, על שגרת היומיום האינטנסיבית של השוטרים והשוטרות, המקרים הקשים מנשוא שהם נאלצים להתמודד איתם והמחיר הבלתי נסבל שהם נאלצים לשלם - והרגעים האחרונים והמצמררים כאן חושפים עד כמה הוא כבד. מאיוואן לא הסתפקה רק בשרביט הבימוי אלא משתתפת בדרמה הזו בצד אנסמבל יוצא מן הכלל של שחקנים ושחקניות. התוצאה מיישרת קו עם קלאסיקות המשטרה האמריקאיות של שנות השבעים, והיא סוחפת ומטלטלת מתחילתה ועד סופה.


פסטיבל הסרטים חיפה יתקיים בין חמישי 28.9 לראשון 7.10. לפרטים נוספים, מועדים ושעות הקרנה והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.