"למה השמש ממשיכה לזרוח? מדוע הים מגיח לחוף? האם הם לא יודעים שזה סוף העולם? הוא הגיע לקיצו כשאמרת שלום", כואבת בקולה הנוגה והרך סקיטר דיוויס את מילותיה של סילביה די. השיר "The End of the World" הפך לאורך השנים לסמלם של הלבבות השבורים, בעיקר בשל הדיסוננס שהוא מגלם בתוכו - בזמן שאתם מתאבלים, העולם סביבכם אינו עוצר מלכת. זה הזמן שבו אתם מגלים שאינכם אלא פסיק בקוסמוס. טרגדיות אישיות לא נספרות.
מדוע, מכל המנוני העבר, נזכרתי דווקא בשיר הזה? משום שבזמן שכולנו חווינו טראומה שתצלק את נפשותינו לעד, עלתה בנטפליקס סדרת האימה "נפילת בית אשר" ("The Fall of the House of Usher"), הפרויקט האחרון של מייק פלנגן ברומן שלו עם ענקית הסטרימינג, רגע לפני שהוא עובר לאולפני אמזון. עבור חובבי הז'אנר, כל סדרה של פלנגן מלווה בציפייה וראויה לחקירה מעמיקה, אבל הציבור הישראלי שרוי מה-7 באוקטובר בטראומה שלא יחוו אפילו הגיבורים הבדיוניים האומללים ביותר. מי בכלל יכול להשקיע את מחשבותיו באימה בידורית?
וכך, לא נותר אלא לתהות, ברמה האקזיסטנציאליסטית כמובן ומבלי להפנות ברצינות אצבע מאשימה, כיצד בזמן שהיקום סביבנו קורס "מעזה" בכלל נטפליקס העולמית להעלות סדרה חדשה.
בימים כתיקונם היה הצופה הממוצע מסתער על "נפילת בית אשר" באותו יום שבו עלתה, אבל אלה, כידוע, לא ימים כתיקונם. למי מאיתנו היה בשבועות האחרונים מקום בלב לאסקפיזם? רק לאחרונה, כשבערוצים השונים הפסיקו להביא לרלרנים חסרי ערך בשעות הקטנות של הלילה, הבנתי גם אני שהגיע הזמן לפנות מקום למעט בידור. הבחירה ב"נפילת בית אשר" הייתה התרופה. האם היא זו שאתם צריכים?
כבמאי שבחר להטביע חותמו על ז'אנר שנחשב לנחות, רוג'ר קורמן של עידן הסטרימינג, פלנגן לקח סיכונים גדולים לאורך הקריירה. הסרטים שלו נעו על הסקאלה שבין איום לסביר, ואת ההצלחה המסחררת נחל בסדרה הנפלאה "מי מתגורר בבית היל". הוא ניסה לשחזר אך לא הצליח באותה מידה עם "מי מתגורר באחוזת בליי". מאז עשה עוד שתי סדרות שבעיניי היו כישלון טוטאלי. האחת, "טקס חצות", הייתה קשקוש פילוסופי-תנ"כי מעיק, מעצבן ומתיש. ב"מועדון חצות" ניסה פלנגן להמציא מחדש את הז'אנר עם סיפורים רכים, לכאורה, שיחלחלו לנפש הצופה ופשוט הלך לאיבוד.
אחרי הניסויים הפחות מוצלחים, ב"נפילת בית אשר" פלנגן חזר לנוסחה המנצחת של "מי מתגורר בבית היל" ו"מי מתגורר באחוזת בליי", ובשל כך יכולה הסדרה להיחשב גם לפרק האחרון בטרילוגיה. מדובר, כפי שניתן להסיק מהשם, בהישענות על סיפורו הקצר של אדגר אלן פו (שתורגם לעברית על ידי אהרן אמיר בשם "מפלת בית אשר"), שעובד ב-1960 לסרט של קורמן. אלא שהמחווה אינה מסתכמת ביצירה אחת של פו, היא שיר הלל לסיפוריו ושיריו של סנדק האימה האמריקני. לכל אורך הסדרה שוזר פלנגן מוטיבים ואזכורים בולטים מפואמות שונות של פה, בראשן "העורב" ו"אנבל לי".
רודריק אשר (ברוס גרינווד) הוא איל הון, בעליה של פורצ'ונטו, חברת תרופות מושחתת המספקת אופיואידים ממכרים ומסוכנים. במשך שנים רודף אחריו התובע הכללי אוגוסט דופאן (קרל לאמבלי) ומנסה להרשיעו, אך ללא הצלחה. רודריק, ששת ילדיו ואחותו מדלין מנהלים ביד רמה את החברה, אך כשאסון כבד פוקד את המשפחה הוא קורא אליו את דופאן ומחליט להתוודות על פשע נורא.
תוצאת הפרויקט הזה של פלנגן כל כך מהפנטת ומרגשת, עד שהעזתי לתהות אם הסדרה הזו עולה אפילו על "בית היל". זו מחשבה שהיא בגדר של כפירה כמעט, אולם במובנים רבים היא דווקא הגיונית, משום שמדובר ביצירה מתוחכמת, מחלחלת ומפעפעת לתוך הנשמה כפי שלא הצליחה לעשות אף סדרה שלו עד כה. למעשה, נראה שפלנגן פשוט קיבץ טכניקות מהסדרות הקודמות ויצק תוצר מבריק. כן, יש קלישאות אימה כמו חתולים שקופצים מארונות ועוד שאר טכניקות של הבהלות זולות, יש גם מסר צדקני, פשוט כי פלנגן לא יכול בלי, אך זה אינו העיקר. לזכותו ייאמר שהוא לא מכור לבהלות פתע, אלא משתמש בהן במקרה הזה בתבונה ומוהל אותן היטב עם דיאלוגים מחכימים, חלקם מקפיאים. מלבד המחוות לפו, הסדרה שופעת בהומאז'ים ליוצרים אחרים, כמו למשל נאום על לימון שמזכיר מונולוגים מוצלחים מסרטיו של טרנטינו והצדעות לסרטים כמו "בית קברות לחיות" ו"האזרח קיין".
להגיד שפלנגן שומר אמון לשחקנים יהיה אנדרסטייטמנט, גם אם לא ניקח בחשבון את רעייתו קייט סיגל, שכרגיל מפציעה פה בתפקיד משנה, כמעט כל הקאסט הרחב עבד תחתיו בסדרות ובסרטים קודמים. גרינווד, שהיה מביך ב"המשחקים של ג'ראלד" (הסרט עצמו זוכה בסדרה לקריצה חביבה) נותן תצוגת משחק אמינה הפעם. קרלה גוג'ינו הנהדרת והחושנית, ששיחקה אז לצדו, שובה לב בתפקיד ורנה המסתורית. סמנתה סלויאן שכיכבה ב"טקס חצות" שוב נכנסת היטב לדמות מוטרפת, הפעם בתור טמרליין, בתו של רודריק. רהול קוהלי מכניס כהרגלו ממד קומי לתפקיד, ולפני שנעצור ברשימה הארוכה נציין את הג'וקר בחפיסה, שהוא דווקא לא שחקן בצוות הקבוע של פלנגן - מארק המיל, שעבור רובנו לעולם יהיה לוק סקייווקר אבל כאן מפציע בתור עו"ד מפוקפק במיוחד.
"נפילת בית אשר" תשאב מכם אנרגיות באופן חיובי, לשם שינוי בימים הללו. היא כובשת, סוחטת, מעוררת מחשבה, מחלחלת ובעיקר עושה מה שסדרה בת שמונה פרקים צריכה לעשות - כיף שיעביר את הזמן. תמיד טוב שיהיה בנמצא מוצר ראוי לצפייה. בתקופה הזאת זה אפילו הכרחי.