כמה גרועים הימים שבהם אנחנו נמצאים, עד שמיני סדרה על מלחמת העולם השנייה נחשבת אסקפיזם? ובכן, גרועים מאוד. והאמת, שהסדרה "כל האור שאיננו רואים" של נטפליקס, בבימויו של שון לוי ("פרויקט אדם", "לילה מוטרף במוזיאון" ומפיק בפועל של "דברים מוזרים") עושה הכול כדי שנאמין שהיא אסקפיזם: היא מציגה סיפור על קשר בלתי אפשרי ומעשייה על העצמה, כוח נשי, הטוב שבאדם המצפוני שמתגבר על כל מוראות המלחמה, וכל זה על רקע חופי צרפת המופלאים, יהלומים נדירים ואגדות פלאיות שטבען אינו ברור. השיחות נערכות בבתים מרהיבים ובמאפיות - בכל זאת צרפת - בעוד רצח והרג מתרחשים רק באופן מטושטש, ברמיזה. זה מסתיים כמובן בנשיקה נגד כל הסיכויים ובניצחון הטובים על הרעים. קיטש מוחלט, סיפור פשוט וקל לעיכול, בעולם שבו אין שום דבר כזה.
היות שמדובר בקלישאה מההתחלה ועד הסוף, הפסקאות הקרובות לא יכבדו את חוקי משטרת הספוילרים.
הסדרה, המבוססת על רב המכר וזוכה פרס הפוליצר באותו שם שכתב אנתוני דואר, מחולקת לארבעה פרקים בני כשעה. היא מגוללת את סיפורה של מארי-לור, נערה פריזאית עיוורת המסתתרת בעיר הנמל סן מלו (אריה מיה ליברטי, בעצמה כבדת ראייה, בתפקיד המשחק הראשון שלה), לשם נמלטה עם אביה (מארק ראפלו, "הענק הירוק") עם הכיבוש הנאצי של צרפת. השניים ברחו לשם בניסיונם להסתיר אבן יקרה מופלאה, ספק מקוללת, כדי שזו לא תיפול ברשתו של הרייך השלישי. מרי היפהפייה והגיבורה אולי עיוורת, אבל מבריקה, רגישה וקרת רוח, ובעצם היא רואה את העולם בבהירות רבה יותר מרוב האנשים. באמצעות משדר הרדיו המחתרתי של דודה הלום הקרב ממלחמת העולם הראשונה (יו לורי, "האוס") היא מתקשרת עם העולם, מקריאה סיפורים ועל הדרך מצפינה ידיעות סודיות. על כן, הצבא הגרמני בעקבותיה, כמו גם קצין פסיכופת (לארס איידינגר, "שיעורים בפרסית", "רעש לבן") שנחוש למצוא את האבן המסתורית כדי להציל את חייו ממחלה כלשהי ורומס כל מה שעומד בדרכו.
אלא שבין חיילי הוורמאכט בעיר נמצא גם ורנר פנינג (לואיס הופמן, "אפל"), הגרמני הטוב, יתום וחנון רדיו שבעל כורחו הפך לחלק ממכונת המלחמה הנאצית שבה כמובן אינו מאמין. במסתרים, תחת עיניהם הפוקחות של מפקדיו חסרי הרחמים, הוא מאזין לשידוריה של מארי - על פני אותו התדר שהאזין לו בדבקות בילדותו ושמר לו אמונים כל חייו. ורנר הגאון, שתפקידו הוא לאתר שידורי רדיו פיראטיים - עבירה שעונשה הוא מוות - מועל בתפקידו ומוכן לירות בעמיתיו ובמפקדיו רק כדי לשמור על מי שמשדר על התדר היקר לו מכל. שרשרת של צירופי מקרים, פקודות אכזריות והצלה ברגע האחרון - הכול מתרחש בימי הכיבוש האחרונים, כשהאמריקאים מפציצים את העיר וכוחות בעלות הברית כבר מתקרבים אל שעריה - מובילים את הנערה הצרפתייה מהרזיסטאנס והחייל הגרמני זה לזרועות זה.
ליברטי מקסימה בתפקיד הראשי, אבל כאן פחות או יותר מסתיימות המחמאות. הכל כל כך אסתטי ומתוק עד בחילה. העיר הצרפתית הציורית, המשחק מלא הפאתוס, התסריט רווי הנוסחאות והדמויות הקריקטוריות - כל זה נראה תלוש מכל מציאות בכלל, וממלחמת העולם השנייה בפרט. בעוד כל הדמויות הנאציות הן פרודיה, גרוע במיוחד איידינגר כאנטגוניסט הראשי, מין חיקוי מופרע ולא מנומק של משהו בין האנס לנדה מ"ממזרים חסרי כבוד" לבין יריביו הארכיאולוגים הבוזזים של אינדיאנה ג'ונס. כדי לקעקע עוד את האמינות הקלושה של הסיפור, כמובן שכל הגרמנים והצרפתים מדברים ביניהם באנגלית.
ההקפדה על המעטפת הדביקה הזאת היא כנראה הדבר שמוציא הכי הרבה מן הדעת. נוצרה פה במפורש ומתוך כוונת מכוון יצירה טלוויזיונית שמתרחשת ברקע הקטסטרופה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, אבל כל כולה מעשיית התבגרות נאיבית, סטרילית וסנטימנטלית, עטופה בצמר גפן מתוק ופצפוצים, שמזכירה יותר סרטים של דיסני לגיל הרך. יש משהו כמעט לא מוסרי ואפילו איגנורנטי בגישה שמטשטשת כל דבר שלא עושה נעים בסוף היום מול הספה. יש דברים שהקהל האמריקני מעדיף שלא לחשוב עליהם, כנראה, או סתם לא לדעת.
מעל לכל מרחף איזה משל מקושקש על כוחה של המדיה לדבר על הדברים היפים והערכים גם בזמנים של מלחמה ושנאה. הסדרה מסתובבת סביב רדיו-חובבים, אבל הנמשל ברור: ככה תעשיית הבידור האמריקנית, כולל נטפליקס, אוהבת לחשוב על עצמה - נשאית של המסרים והערכים הטובים בעולם אכזרי מאוד. בימים כאלה, כשברור מתמיד עד כמה הטלוויזיה, כלי התקשורת והמדיה הישנה והחדשה יכולים להיות במקביל גם סוכנים של בורות, שנאה, תוכן רעיל ושקרים, גם המוטיב הזה נדמה - כמו שאר חלקי הסדרה - בעיקר כמו חלום רחוק מן המציאות.
המיני-סדרה "כל האור שאיננו רואים" זמינה במלואה בנטפליקס.