אם יש משהו שמצליח להסב מעט נחת בימים אלו לדוד ליפשיץ, אחד מיוצרי "ארץ נהדרת" והכותב הראשי שלה, הוא שהתוכנית הצליחה להמציא את עצמה מחדש אחרי מתקפת 7 באוקטובר. "אני חושב שההצלחה הגדולה של 'ארץ נהדרת' בעונה הזאת ונתוני הרייטינג הגבוהים נובעים מזה שהמצאנו בעצמנו משהו מחדש. מצד אחד לקחנו לעצמנו תפקיד חשוב של להרים את המורל של העם, ומצד שני נכנסנו למקום של ההסברה. אני מרגיש שבכל עונה אתה יודע מה אתה הולך לעשות. פה באמת אתה לא יודע, וזה מצב של ניסוי וטעייה כל הזמן".
עשרים שנה לאחר שעלתה לאוויר, ועל רקע האסון הגדול ביותר שקרה במדינת ישראל, "ארץ נהדרת" אכן הפליאה בעונה הנוכחית להמציא את עצמה מחדש - וכבשה גם את טבלאות הרייטינג, השיגה ביקורות מהללות ועשתה עבודת הסברה מצוינת בחו"ל. ההצלחה הזאת אינה מובנת מאליה. אמנם "ארץ נהדרת" כבר שידרה הרבה פעמים במהלך מבצעים צבאיים אבל טבח 7 באוקטובר לא היה מעולם בישראל והוא העמיד את יוצרי התוכנית, ובהם התסריטאי הראשי ואחד המוחות המבריקים ביותר בטלוויזיה הישראלית דוד ליפשיץ, בדילמה לא פשוטה: האם נכון להעלות את התכנית? האם אפשר לצחוק בתקופה שאנשים לא מסוגלים לצחוק? האם מתאים לעשות סאטירה נוקבת או שעדיף רק לחבק? למרות האתגר העצום - "ארץ" שוב הצליחה במשימה בצורה מדויקת ומעוררת השתאות.
"לקח זמן עד שעלינו לאוויר", מספר ליפשיץ בריאיון לוואלה! תרבות. "בימים הראשונים לא נפגשנו בכלל. הכל היה אז מוקפא, גם לא היו בתי ספר, כל אחד היה בבית עם המשפחה שלו. בהתחלה אתה בכלל לא חושב על העבודה, זה היה לא מעניין. היה באמת נראה הזוי לגמרי לנסות להצחיק. המלחמה תפסה אותנו בעצם בשלבי פיתוח של העונה של 'ארץ נהדרת'. יש לנו פיתוח שלם לעונה שלא יצא לפועל. היו לנו כבר כל מיני מערכונים והיינו רגע מלהתחיל לצלם, ואז המלחמה פרצה ואתה משתתק לגמרי. אחרי שבוע ככה, מולי שגב אמר 'בואו נתחיל לשבת', לא בשביל לכתוב אלא כדי להתחיל טיפה לאוורר, לפתוח את הצינור ולתת למים להתחיל לשטוף קצת. בהתחלה לא ידענו לאן זה בכלל יילך. המערכון הראשון ששחררנו היה של אשר, שעשה דחיפה מטורפת בעונת המלחמה הזאת, עם המפונים".
המערכונים של אשר באמת עוצמתיים וחשובים. העדויות המטלטלות של הנוסעים על קרובי המשפחה שנרצחו היו מרסקות, ובגלל שהצופים בהתחלה לא ציפו לזה במערכון - זה היה מטלטל עוד יותר. יובל סמו דיבר איתם ברגישות עצומה תוך שהוא נשאר בדמות. האמנת פעם ש"ארץ נהדרת" תגרום לאנשים גם לבכות מעצב?
"לא, ממש לא. אני עושה בתקופה הזאת הרצאות למפונים, אני תמיד מראה את זה ובכל פעם אני בוכה מחדש. מה שעבד בדבר הזה, מעבר לסיפורים האנושיים המטורפים, זה שסמו עצמו לא ידע על המקרים של האנשים. הוא חשב שהוא הולך לדבר עם מפונים. הצוות של המערכון שלו ידע מי נכנסים למונית שלו אבל סמו לא ידע. הם סמכו עליו ובנו על הרגישות והאינטילגנציה שלו, ומה שרואים שם אותנטי לגמרי. הוא שמע במונית בפעם הראשונה את הסיפור. אני חושב שגם הוא לרגע לא הבין איך מישהו שאבא שלו נרצח לפני כמה שבועות נמצא על המונית, בסיטואציה הזויה לגמרי. הוא הגיב לזה מאוד מהר ונכון ומהלב, והדבר המדהים שהוא הצליח לשמור על הקומדיה שם. שם זה לגמרי סמו, זה הבן אדם. זה משהו מדהים שיצא ממנו. אגב, אבא של סמו נפטר רגע לפני, אז בראש שלי יש משהו שמחבר בין הדברים, חיבור במצב הרגשי".
המערכון הזה של אשר הדהד לי במידה מסוימת את המהלך בסרט "החיים יפים": מתחיל קומי, קרקסי וקצת אינפנטילי, ובסוף - ברגע לא צפוי - בום, מכה חזקה בבטן. בסרט זה תופת השואה ובמונית של אשר אלו העדויות המטלטלות של הנוסעים על קרובי המשפחה שנרצחו.
"ההשוואה ל'החיים יפים' מצוינת. אני אפילו אשווה ואעלה, אם להיתלות לשנייה באילן הגבוה הזה: זה טיפה כמו לעשות 'החיים יפים' בשנת 1945, חודש אחרי שנגמרה המלחמה. זה ממש היה רגע אחרי לאנשים שישבו שם, שרק סיימו את השלושים ועדיין מפונים מביתם. אם אני מסתכל קדימה, אז ככה ייראה העולם החדש בישראל, אתה תצטרך לתת את המשקל, המשמעות והתוכן הזה, ובעתיד נראה עוד דברים כאלה. לגבי הקטע הספציפי הזה, גיליתי שאנשים מאוד רוצים לספר את הסיפור של המשפחה שלהם. וזה מה שהיה שם במונית, לספר את הסיפור של הבן אדם".
בעונה הזאת אתם כבר מכוונים למערכונים שירוצו בחו"ל ומצליחים בזה באופן מרשים, כלומר אתם צריכים להיכנס לראש של האמריקאים ושל הבריטים כדי להבין מה יצחיק בעולם. זה מעניין כי זה דורש הרבה ידע. איך כותבים בכלל מערכון לחו"ל בשונה ממה שעשיתם עד היום?
"עלית פה על נקודה מאוד נכונה. קודם כל זה שעבדנו עם אורחים מחו"ל, מייקל רפפורט וברט גלמן מ'דברים מוזרים', ברור שהם תורמים את חלקם במערכון. יש את לי קרן (התסריטאי והקומיקאי הבריטי, שהיה מכותבי "סרט המשך בוראט" - ש"ב) שמסתובב הרבה בארץ, הוא בא אלינו ומאוד עזר לנו במערכונים האלה. נגיד, במערכון השני על ה-BBC, שהיא מראיינת את סינוואר עם הבכי של התינוק, מערכון שהתפוצץ יותר בגדול, לי קרן אמר לנו 'חבר'ה, תמשיכו ללכת ל-BBC על הראש, זה נכון ותרתמו פה אנשים שגם אם אין להם צד במלחמת ישראל-חמאס - יש להם אנטי ל-BBC וכך תחברו אותם לנראטיב שלכם. זו עצה נהדרת שקיבלנו ממנו.
אנחנו כמובן מאוד מודעים לעניין הליהוק במערכונים האלה. אמרו לנו, 'אולי תעשו על אנג'לינה ג'ולי?'. מולי אמר, בצדק, 'אין לנו את השחקנים לעשות את זה'. בגלל זה לא רואים סלבס מחו"ל שאנחנו מחקים, למרות שיש לא מעט כאלה שיוצאים נגדנו, כי לא נעשה צחוק מעצמנו ונעלה עם איזה חיקוי ישראלי-לבנטיני לדואה ליפה ולאנג'לינה ג'ולי. אז יש פה הרבה מאוד מחשבה והרבה התכוננות ואנחנו נעזרים באנשים מחו"ל להתכווננות וכמובן לאנגלית. מצחיק, אני מקבל הרבה פעמים מחמאות על המערכונים, אז אמרתי לאחד המחמיאים: אחי, אתה מכיר את האנגלית שלי, אני לא כתבתי את זה, אני כתבתי את הפרסית. במערכוני ההסברה אני נמצא יותר בפיתוח ומי שכותבים את זה הם בעיקר רשף שי ואיתי רייכר".
"אגב, עשינו בעבר מערכון על ה-BBC, באחד המבצעים הצבאיים, שבו מאור כהן היה כתב הרשת, אז מבחינתנו הלכנו על מערכון ואמרנו ששדרנית ה-BBC לא תדבר בעברית אלא באנגלית", מוסיף ליפשיץ. "משם בא המערכון הראשון ולא מתוך מחשבה לעשות הסברה, שמו את זה בטוויטר, השתמשו בזה לצרכים של ההסברה וזה התחיל לעוף. אז אמרנו, אוקיי, יש פה משהו באמת חשוב וזה כלי גדול, אני חושב שגם המצאנו את עצמנו תוך כדי".
המערכונים שכיוונו לחו"ל באמת עוררו עניין רב מעבר לים ועשו עבודת הסברה מעולה. מצד אחד, זה לא ממש מצחיק, אבל כשאתה צופה בזה אתה מתמלא גאווה וחושב לעצמך: חשוב לי שאנשים בחו"ל יראו את זה.
"אני חושב שזאת חוויה שמשותפת ללא מעט אנשים. תראה, יש מערכונים מסוימים שאנחנו אפילו אומרים, וואלה, אם היינו יכולים לשדר את זה רק לחו"ל - אז גם אחלה. נגיד היה לנו התלבטות מאוד גדולה בזמנו במערכון עם אשת ה-BBC שמראיינת את סינוואר עם הבכי של התינוק במערה שמפריע. התלבטנו מאוד איך יקבלו את זה בארץ. אמרנו, הלוואי ואת זה לא היינו צריכים להראות בארץ, כי זה מכוון לחו"ל. בסוף עשינו את זה. כשאתה מכוון לחו"ל אתה לא רוצה לפגוע פה, כי כשמכוונים לשם אתה יותר מוריד את הכפפות ורוצה לשים להם את האמת בפרצוף. אבל הקהל בארץ לדעתי דווקא מבין את המאמץ שכולנו עושים פה כרגע למען ההסברה".
איך הייתה העבודה עם הכוכבים מייקל רפפורט וברט גלמן? ומכיוון שיצרתם פה רף ציפיות מטורף אשאל: למה ג'רי סיינפלד לא הסכים להופיע במערכון?
"סיינפלד התפספס לנו אבל לא נורא. ברור שניסינו. ניסינו אפילו להרוויח ממנו רק איזה משפט. אבל הוא לא בא לפה בשביל זה ואני מבין את זה. אני חושב שהדבר הגדול והחשוב זה שכוכב בסדר גודל שלו בא לארץ. לא בניתי עליו. אגב, היה לנו בעונה הראשונה של ארץ נהדרת את ג'ייסון אלכסנדר. מייקל רפפורט וברט גלמן היו מאוד מקצועיים, נחמדים ואדיבים. מייקל מאוד שמח כשלימדו אותו קללות בעברית. הוא באמת מקלל מצוין. זאת היתה חוויה כיפית איתו. ברט גלמן היסטרי. הם נותנים תחושה נעימה לצוות. ברור לנו שאלה לא תנאים שהם עובדים איתם בחו"ל. אנחנו כל הזמן צוחקים שאין לנו את הקראוון שהם מכירים על הסט. יש הרבה עבודה לפני של מולי מול האנשים האלה, ואגב יש עוד כוכבים שאמורים להגיע לארץ בשלב זה או אחר. יהיו עוד הפתעות בהמשך".
במידה מסוימת, המערכונים הבינלאומיים שלכם מעט מדבררים עמדות שהימין אמר כל השנים. זה גרם לך לחשוב שאולי טעיתם כל השנים?
"לא. קודם כל, אני חושב שלבחון את ההשקפה שלך מאז 7 באוקטובר זה דבר נכון. אני חושב שצריך לרפרש לא מעט דברים. אני לא חושב שזה דבר רע. אותי מבהיל הרבה יותר כשאני רואה אנשים שלא השתנה שום דבר אצלם, שלא בוחנים אפילו את הדבר הזה. אני לא חושב שזה לקח אותנו למקומות של הימין. באופן אישי אני עדיין מאמין בפתרון מדיני וברור לי שצריך אחרי שהדבר הזה ייגמר ללמוד ולהבין איך אפשר לנהל פה בישראל חיים נורמלים, אבל זאת סיטואציה נורא קיצונית. אני להשקפתי וארץ נהדרת להשקפתה מעולם לא ראינו בחמאס בן שיח או מישהו לגיטימי. התכנית תמיד ראתה בחמאס גוף טרור ותמיד ראתה בהעברות כסף אליו דבר לא נכון. יש לנו קטע מלפני שנתיים שביבי מארגן מזוודות כסף לסינוואר. תמיד דיברנו נגד עניין 'ניהול הסכסוך', שזה מושג לא נכון ברובו, גם במקרה של בנט וגם במקרה של ביבי. אין דבר כזה לנהל את הסכסוך. זה התפוצץ לכולם בפנים. הדעה שלנו והדעה האישית שלי נשארה אותו דבר. אני אצביע לאותה מפלגה שהצבעתי עד היום. אבל ברור שצריך להראות את הצד הקיצוני. מדברים הרבה על התפכחות. לא התפכחתי מבחינת הדעה הפוליטית שלי. הייתה לי אכזבה מהתקשורת המערבית ומהכדורגל העולמי".
מה יותר חזק אצלך: הרצון כאזרח שביבי יעוף מחיינו, או הרצון כתסריטאי שביבי יישאר כי הוא וטירלוליו מרימים לכם הכי הרבה להנחתה?
"בעניין הזה, הדעה האישית שלי היא פחות חשובה. קורה לפעמים שאנחנו עושים את הפאנל באולפן וביבי לא נמצא ואז זה מרגיש ממש כאילו סיטקום שהדמות הראשית בה לא נמצאת. זה כמו לארי דיוויד בלי לארי דיוויד, סיינפלד בלי ג'רי סיינפלד. ביבי הוא הרכז של קבוצת הכדורסל הזאת. זה לא רק אצלנו אלא בתקשורת בכלל, זה חלק מהשיח המאוד בעייתי שנהיה פה של כן-ביבי לא-ביבי, בזמן שלא מטפלים בכל הבעיות שקיימות במדינה. אני ו'ארץ נהדרת' לא קובעים את המציאות ולא משפיעים עליה. יש לי עניין לשקף ולהעביר ביקורת על הדברים הקיימים, לא משנה אם זה יהיה מישהו מהשמאל או מישהו מהימין. אבל הייתה לנו עונה טובה בלעדיו, והמדינה תצטרך בסוף ללמוד לחיות גם בלעדיו".
לפני חודשיים צוינו 20 שנה לעליית התכנית הראשונה של "ארץ נהדרת". אתה היית שם מהרגע הראשון. האמנת אז שאפשר למצוא עבודה כל כך יציבה בטלוויזיה?
"חד משמעית לא. זאת באמת לא הייתה הכוונה. 'ארץ נהדרת' הייתה המחליפה של 'רק בישראל' בקשת. זאת תכנית שנולדה במקרה כי ארז טל הלך לערוץ 10. מעולם הוא לא עשה שם תכנית אבל זה בא משם. לא דמיינו את זה גם בגלל שתכניות מוצלחות היו עושות באותו זמן ארבע או חמש עונות. עבדתי קודם ב'חלומות בהקיציס' ועשיתי דברים עם אלי ומריאנו. אני אפילו לא בטוח במאה אחוז שהייתי נשאר במקצוע הזה אם לא הייתה 'ארץ נהדרת'. היו לי הרבה מחשבות בזמנו על עבודה במשרד פרסום או דברים אחרים, היה לי ברור אז שאם תוך שנה-שנתיים משהו לא נתפס אני אתחיל להסתכל הצדה. ואז זה נתפס. זה היה דבר מדהים. גם בעונות הראשונות, עד סוף עונה שלישית, לא חשבנו שזה משהו שיכול לעבוד".
אחרי עשרים שנה ב"ארץ נהדרת", זה לא עייף אותך או שחק אותך?
"באופן טבעי יש רגעים שאתה טיפה מותש. הטקסט 'ביבי נקודותיים' זה הדבר שכתבתי הכי הרבה בחיים שלי. יש את הרגעים שזה קצת מעייף אבל אני חושב שמה שמרים מאוד זאת גם חבורת האנשים שאני עובד איתה ביומיום. בסוף זה גם מקום עבודה וחלק גדול ממקום עבודה זה האנשים שמקיפים אותך, ממולי הבוס והעורך הראשי וכל התסריטאים האחרים שלגמרי נהיו חברים שלי. זה הפרלמנט שלי. בגלל זה אני אוהב את הימים הטיפה רחוקים מהתכנית כי בהם יש פחות לחץ ואז המחשבות עפות ל-80 מיליון כיוונים ואפשר להגיע לדברים יותר פרועים וחסרי אחריות מאשר יומיים לפני התכנית".
זאת העונה הראשונה שלך ב"ארץ נהדרת" בלי אסף שלמון, אחד מיוצרי התוכנית לצדך ולצד מולי שגב. אתה נשארת במפעל והוא עבר לשוויץ בעקבות עבודה בכירה של אשתו. איך זה מרגיש בלעדיו?
"שלמון כמובן מאוד חסר לי. תמיד היה איזה דיאלוג ביני לבינו, שהיה קצת מעל הראש של שאר האנשים בחדר, איזה תדר מסוים שאנחנו - ביחד עם אלי ומריאנו - משדרים בו. תמיד היינו מצחיקים אחד את השני ונותנים כל מיני שמות של אנשים מנתניה שזאת המומחיות שלנו. את זה אין עכשיו. זה שונה. אבל התכנית הוכיחה את עצמה כמערכת מאוד משופשפת והתגברנו על הדבר הזה. ברור שהוא היה מוסיף הרבה אבל התכנית נוע תנוע. אגב, הוא איתנו בקבוצת ווטסאפ אז מדי פעם הוא תורם את חלקו אם צריך משהו. בסוף לכל אחד יש את הרצון הזה לגור כמה שנים בחו"ל. אני מרוצה בשבילו, זה כיף גדול".
לצערנו השאלה על מיעוט הנשים בין כותבי "ארץ נהדרת" עדיין אקטואלית. יצוין שכותבת אצלכם עדי מסיקה אבל כמעט ואין מישהי שנשארה לאורך שנים. למה זה קורה? לא הגיע הזמן לשנות את זה?
"מאוד אשמח ואני מאוד רוצה שיהיו כותבות. הדלת שלנו לגמרי פתוחה. אני לא כל כך יודע מה לענות על זה. אני לא זה שמחליט מי נכנס לחדר כותבים. אני רוצה ומברך ואשמח שיהיו כמה שיותר נשים כותבות".
מחר בערב (שישי) תעלה העונה השלישית של שעשועון הטריוויה הכיפי "מלך הערוץ" בערוץ הספורט אותו מגיש ליפשיץ. בתכנית משתתפים מתחרים מהבית, חובבי ספורט, שזוכים לחיזוק ועזרה של שחקני עבר והווה, עיתונאים, ידוענים ופרשנים. כל תכנית מוקדשת לתחום ספורט שונה, בהתאם לתחומי ההתמחות והבקיאות של המתחרים באולפן: כדורגל וכדורסל ישראלים, NBA, ליגת האלופות ועוד.
"זו עונה שלישית של השעשועון, שהוא בייבי שלי", אומר ליפשיץ, "אני מאוד שמח שמנכ"ל ערוץ הספורט תומר תורג'מן הולך איתו, וכנראה שבצדק כי מאוד אוהבים את התכנית, אני מרגיש את זה גם במגרשים שאני מסתובב, אני מקבל הרבה תגובות. זה שעשועון שהפרסים שבו לא משמעותיים, אבל טריוויה של ספורט זה הדבר שאוהדי ספורט הכי אוהבים להתעסק בו, כי כל העניין בספורט זה 'אתה זוכר את המשחק הוא?', 'אתה זוכר את הגמר הזה?', 'איך קראו לשחקן ההוא?'. משם עלה הרעיון לשעשועון. אני אוהב את ערוץ הספורט כי זה מקום שאתה יכול להיות בו חופשי לחלוטין, אתה ממציא כל הזמן דברים והשעשועון עצמו מתקדם ומתעצב יותר ויותר. השנה התכניות הן נושאיות. יש שופטים נגד שחקנים, חלוצים נגד שוערים, מאמנים נגד שחקנים".
בתכנית הראשונה שתשודר בשישי יתחרו שחקני הכדורגל פיני בלילי ועמרי קנדה נגד שחקני הטלוויזיה אמיר שורוש ויניב סוויסה. "זה היה כיף", אומר ליפשיץ. "אנשים כמו אמיר שורוש, שהוא כוכב ענק, גם בזכות 'קופה ראשית' ו'ארץ נהדרת', כשהם פתאום נפגשים עם שחקני כדורגל הם מסתכלים עליהם בעיניים כלות וזה מחבר אותם למקום שהם היו צעירים ואוהדים. זה מאוד מגניב. התכנית השנה מנסה לייצר את המפגש של הבידור והספורט ביחד".
איך זה מרגיש להצליח ללכת בעקבותיהם של שמות גדולים כמו מודי בר און, טל פרידמן וספי ריבלין, שידעו לעשות את המעברים בין בידור קלאסי לבידור ספורטיבי?
"זה משהו שמאוד משמח אותי. זאת נישה שהרחבתי אותה עם השנים. בעיני הקומדיה קיימת כל הזמן בספורט. בספורט אנשים מתייחסים נורא ברצינות למשהו שבסוף הוא לא באמת רציני. אין לו באמת משמעות על החיים שלך ביומיום. המשחק הרי לא באמת קורה לך אלא לקבוצה, זה לא ישנה לך את החיים בצורה זאת או אחרת. יש פה התייחסות נורא רצינית למשהו לא רציני - אבל מפה גם לגמרי באה הקומדיה של הספורט בכלל. וזה מקום שאתה לגמרי ילד".
"הייתי מעריץ קרוב של מודי, והייתה סוג של חברות בינינו", ממשיך ליפשיץ. "הוא תמיד היה סופר מקסים, מפרגן ופותח דלתות. בתקופת 'ליגת האלופות' הייתי מתקשר אליו או שולח לו הודעות עם כל מיני רעיונות למונולוגים ולדברים, וגם כשזה לא היה רעיון טוב הוא היה אומר 'אה, מעניין' בחן הגדול שלו. ו'מעניין' של מודי זה אומר זה לא מה שאני אעשה אבל תודה על ההצעה. את זה אגב אימצתי לגמרי, אז אם מישהו שולח לי הודעות ואני כותב לו 'מעניין', שיידע שזה לא תפס אותי.
"עבדתי עם ספי ריבלין בערוץ הספורט לפני כמעט 25 שנה בתכנית שקראו לה 'אופסייד'. באיזשהו מקום היו בה קצת את הזרעים של 'בובה של לילה'. לפני שהייתה 'בובה של לילה' מנכ"ל הערוץ פנה אליי עם רעיון לעשות תכנית בידור עם בובות של ספורטאים, אמרתי לו שאין לי את הזמן המלא לעשות את זה, אבל חיברתי אותו בזמנו עם אלי בן דוד ומפה נולדה התכנית. אלי לקח את זה למקומות היסטריים שלא יכולתי להגיע אליהם. בגלל זה כשאנשים מתבלבלים ונותנים לי מחמאות על 'בובה של לילה' - אני לא מתקן, כי יש לי מעורבות גם בזה".
במלאת 85 שנה להולדת אריק איינשטיין ו-75 שנה להולדת עלי מוהר, ב"ארץ נהדרת" יצרו השבוע גרסה סאטירית חזקה לשירם "אמרו לו", בו שרה דמותו של ביבי: "אמרו לי שלרפורמה ושיסוי יהיה סוף עצוב, אמרו לי שלחזק את החמאס יחזור בסיבוב", ובהמשך: "אך הוא לא למד שום לקח ואין לי שכל גם להתפטר". דמותו של איינשטיין מתחברת לליפשיץ גם משום ששניהם חולי ספורט בכלל והפועל בפרט. "פעם ניסינו להביא אותו לשחק ב'זוהי סדום', נדמה לי לתפקיד שמוטי קירשנבאום בסוף שיחק", מגלה ליפשיץ. "זה לא הסתדר. את אריק לצערי לא יצא לי להכיר אבל עם סימה נפגשתי כמה פעמים. אריק הוא אהבה ענקית. מערכוני הספורט של אריק הם עד היום הכי טובים שנעשו אי פעם. הייתה הרגשה כיפית לעשות את 'אמרו לו'. הדלפתי בקבוצות של הפועל בווטסאפ שאני נמצא בהם שזה הולך להיות וזה שימח".
לאור הצלחת הנבחרות הצעירות בכדורגל ובכדורסל, מה קורה במהלך הדרך שזה מתקלקל בנבחרת הבוגרת?
"אחרי הצלחת הנבחרות הצעירות, רצינו לעשות מערכון שגם בפוליטיקה מבינים שמה שאנחנו צריכים פה זה מנהיגים עד גיל 21. אני חושב שזאת שוב הוכחה, אפרופו מה שקורה במדינה, שיש פה חומר אנושי מצוין, יש פה כוחות טובים שברבות השנים מסתאבים, נהיים מושחתים יותר וחלטוריסטיים יותר. ואז באסונות גדולים המדינה לא מתפקדת. זה בעיני באמת בא מאותו מקום".
ביוני האחרון הגיע לכותרות גיא ליפשיץ, בנו של דוד, עם פרסום תמונה שבה הוא נראה מבצע תנועת חניקה לעבר רגב פנאן ממכבי תל אביב. לאחר הסערה שהתעוררה, גיא התנצל על כך. "תראה, הוא התנצל, הוא הבין שהוא עשה טעות. הוא ניהל שיחה עם רגב עצמו יותר מפעם אחת. רגב היה נורא מקסים, ואחרי כמה ימים שלח הודעות לגיא ושאל 'איך אתה, טיפה תוריד את הראש ועוד מעט זה יעבור, הכל בסדר'. רגב ניחם והרגיע את גיא. זה מאחורינו. טעות של ילד בן 21 שהבין ולמד ממנה. נגמר. זה לא משהו שמאפיין אותו ולא משהו שמאפיין אותנו".
עוד שנה אתה בן 50. אתה אוכל על זה סרטים?
"אני מדבר איתך והגב שלי תפוס. אני זוכר את סבא שלי בן 50 פחות או יותר. האמת אני לא אוכל על זה יותר מדי סרטים. אני מכבד את הגיל שלי, נקרא לזה כך. ברמה החיצונית, אגב, אני לא עשיתי שום דבר. לא הזרקתי, לא צבעתי, לא שום דבר. עשיתי סתימה בשיניים אולי".
חבל, אתה מקושר למאפרות הכי טובות בארץ, אם היית מעוניין שיטפלו בך כמו המאפר של ביבי.
"נכון, אבל לא עשיתי. אני באמת מרגיש שאני חי עם זה בשלום. אני חי לגמרי בשלום עם הגוף שלי. אפרופו ראיונות, לפעמים זה מראה לך איך היית פעם. אני הרבה יותר שמח מהבן אדם שנהייתי מהבן אדם שהייתי. אני לא חושב שהייתי כזה חכם כשהייתי צעיר. הייתי אולי נלהב מדי".
אחרי שני בנים גדולים מנישואיך הראשונים, הבאת לעולם עם בת זוגתך טליה סלנט ילדה שכעת בת שנתיים וחצי. אמנם זה לא מתקרב לגיל הסיבוב הנוסף שעשה בראבא בהורות, ובכל זאת איך זה מרגיש?
"זה מצחיק, כי יש לי לא מעט חברים בגילי שהם ב'סיבוב הראשון', במרכאות, שאני מאחל להם שזה גם יהיה הסיבוב היחידי שלהם. קיציס מבוגר ממני ויש לו ילדה גדולה משלי בשנה. לסמו שמבוגר ממני יש ילד קטן. לזרחוביץ' יש. אני התחלתי נורא מוקדם. זה שונה עכשיו כי זאת בת אחרי שני בנים, והיא מרימה לי כמו שרק בת של אבא יכולה להרים, בעניין הזה כל השמועות היו נכונות. זה נורא מגניב הקטע הזה. אני מאוד נהנה מזה. זה עוד משהו שמשאיר אותי צעיר".
ולהיות בן זוג של מישהי שצעירה ממך ב-17 שנה - זה גורם לך להרגיש צעיר יותר או זקן יותר?
"אני חושב שיותר צעיר. יש הבדל בין תרכובת לתערובת. תרכובת זה משהו שמקבל משהו חדש וחיים משל עצמו. אז התרכובת הזאת של הזוגיות והמשפחה שיש לי עם טליה לגמרי קיבלה חיים משל עצמה. נוצר פה משהו חדש ולגיל באמת אין משמעות בו. אפרופו מה שציינתי מקודם, אני לא מסתובב עם צמידים על הידיים ושיזוף מלאכותי במועדונים. החיים שלנו רגילים. אני אוהב את אשתי, יש לנו משפחה נהדרת ופער הגילאים בכלל לא רלוונטי".
היית בכיתה עם אלי ומריאנו ואסף שלמון. מה עדיין נשאר בך מאותה ילדות נשכחת ב"מאפיה הנתנייתית"?
"זה נמצא בי המון. אני גר הרבה יותר שנים בתל אביב מנתניה אבל בתל אביב אני עדיין נוסע עם ווייז ובנתניה לא. זו בעיני הדוגמא הכי טובה. עדיין קיים בי המבט הזה של להיות קצת מהצד בתל אביב, וגם קצת לצחוק ולבקר. התל אביביות ההארד קור עצמה עדיין מצחיקה אותי באיזשהו מקום. מצד שני, הדבר הזה מלכתחילה מאוד נתן לי, לשלמון, לאלי ומריאנו את הדרייב לבוא ולהצליח פה ולעשות את זה. אני בא ממשפחה שאין לה שום קשר לעולם התקשורת ולעולם הטלוויזיה. יש משפט מפורסם על דניס רודמן, שהיה שחקן NBA והיה מלך הריבאונדים והוא בגובה 2.01 מטר, זה לא כזה גבוה יחסית לכדורסל, בטח לא בשביל להיות למלך הריבאונדים. ואז מישהו אמר: 'היכולת לקלוט ריבאונד זה לא המרחק שלך מהסל - אלא המרחק של איפה שנולדת מניו יורק'. אז מבחינתי זה לגמרי חלק מהעניין, אני מרגיש שאני צריך להוכיח, שאני צריך להצליח, שאף אחד לא סידר או יסדר לי איזה ג'וב בתקשורת או בתעשייה וידאגו לי בקטע של 'אבא שלי ידבר עם ההוא'. עניין הווייז זו הדוגמא הכי נכונה".