לא כולם יכולים לזכות במשהו. זאת לא אמירה בומרית על שיטות החינוך המודרניות, זה פשוט עניין של סטטיסטיקה - בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין התחרו 20 סרטים, מתוכם שמונה יצאו מטקס הסיום של הפסטיבל עם פסלון של דוב. את המוזהב קטף "דהומיי", סרט דוקומנטרי של הבמאית מטי דיופ, ואת הכסוף של פרס חבר השופטים - "A Traveler's Needs" של הבמאי הונג סאנגסו. בין הזוכים הנוספים נמצאים גם הבמאי נלסון קרלוס דה לוס סנטוס אריאס על סרטו "Pepe" והשחקנים סבסטיאן סטן ואמילי ווטסון על הופעותיהם ב-"A Different Man" ו-"Small Things Like These", שעליהם כתבתי בטקסטים קודמים. "גלוריה!" הוא אחד מסרטי התחרות שיצאו מהטקס בידיים ריקות, אבל הרשו לי להמר שהסרט הזה יהפוך ללהיט. אולי להיט צנוע, מהסוג שמופץ בסינמטקים או בבתי קולנוע איכותיים למיניהם, אבל להיט.
"גלוריה!" הוא סרט הביכורים של מרגריטה ויקאריו, זמרת פופ ושחקנית איטלקייה המגיעה משושלת קולנועית שכוללת אבא במאי, סבא שחקן ויוצר וסבתא שחקנית. זה סרט מוזיקלי, כמובן, שזכה להשוואות מתבקשות לסרטים כמו "הנזירות בלוז", "מארי אנטואנט" או "אמדאוס". הדרמה הקומית המוזיקלית הזו מתרחשת בכנסייה ונציאנית במאה ה-18, בו גרות ולומדות יתומות ונשים צעירות משולי החברה. תחת ניצוחו של מלחין מריר, הנערות והנשים במקום מנגנות ושרות במקהלה מוזיקה קלאסית מוקפדת בפני המבקרים בכנסייה. בתחתית שרשרת המזון נמצאת המשרתת תרזה (גלתיאה בלוג'י, "הקדרה") - בעלי הכוח רודים בה, התלמידות מרכלות לידה בחופשיות במחשבה שהיא אילמת.
מהפך מתרחש כשתרזה מוצאת במרתף מתנה מיוחדת שבדיוק הגיעה למקום - פיאנו-פורטה, כלי נגינה חדש דאז שיהפוך עם השנים לפסנתר המודרני. בעזרת הכלי היא מוצאת מחדש את קולה ונותנת דרור לכישוריה המוזיקליים, שעד אז נשמרו לחלומות בהקיץ ולמשחק בכלי נגינה מזדמנים או מאולתרים. המוזיקה שלה מושכת למרתף ארבע מוזיקאיות צעירות שחולקות איתה את הכלי יקר הערך, מי כדי להתאמן בנגינת יצירות קייאמות וקלאסיות ומי כדי ליצור מוזיקה אישית משלה. במהרה כל זה הופך לעימות בין ישן וחדש - מוזיקלי וערכי - על רקע הדי המהפכה הצרפתית.
הסרט מוקדש לדורות של מוזיקאיות אמיתיות שפעלו במנזרים ובכנסיות לאורך דורות ורוב יצירתן אבדה בראי הזמן, כך שאפשר לראות בו אגדה שמדמיינת להם סוף שמח. כיאה לכך, המוזיקה שתרזה וחברותיה החדשות יוצרות רחוקה למדי ממוזיקה אותנטית מתקופת הבארוק ומזכירה יותר פופ או שירי מחזות זמר מודרניים, כשמחוץ לעלילה המוזיקלית הסרט משתמש גם בפסקול מודרני במובהק. גם עלילת הסרט שומרת לעצמה את הזכות לעשות קצת שטויות, בשם הפנטזיה, אפילו שהסרט לא מתעלם מהגורל המדכא שהזדמן לא פעם לנשים במעמד נמוך (או בכלל) באותה התקופה. זה קצת מטופש לפעמים, אבל יש כאן מספיק יצירתיות ובעיקר מספיק לב כדי שזה יצליח.
ואם כבר מדברים על סרטים שכנראה יזכו ליותר אהבה מהקהל הרחב מאשר בפסטיבלי קולנוע מפונפנים, תוכניית הפסטיבל כללה השנה גם סרט נטפליקס של אדם סנדלר. הבחירה הזו מעלה כמה שאלות, בראשן "מה לעזאזל", אבל חשוב לזכור שסנדלר כבר כיכב בעבר בסרטים שאפתניים מעט יותר מ"מגודלים" או "תקועים בחופשה". הראשון היה "מוכה אהבה" המוזר להפליא של פול תומאס אנדרסון משנת 2002 ובהמשך סרטים כמו "שמור עליי", שבו שיחק אדם שאיבד את משפחתו באסון התאומים, "סיפורי מאירוביץ'" המצוין של נואה באומבך ו"יהלום בלתי מלוטש" של האחים ספדי, חביב מבקרים שרבים האמינו (לשווא) שיעניק לו מועמדות לאוסקר.
הסרט החדש, "בחלל שנותר" ("Spaceman"), כנראה לא יביא אותו למועמדות הנכספת בשנה הבאה, אבל לגמרי פיזר קצת אבק כוכבים על השטיח האדום של ברלין. משתתפים בו גם פול דיינו, קארי מאליגן ואיזבלה רוסליני, אבל הקהל שהתאסף סביב השטיח האדום כנראה הגיעו לראות אותו, על פי השלטים שנשאו את תמונותיו וכיתובים כמו "תודה על הכל, אדם". מרגשת במיוחד הייתה הפגישה בינו לבין אישה שהגדירה את עצמה כגדולת מעריציו, וקיבלה ממנו חתימה וחיבוק.
הסרט, שיגיע לנטפליקס כבר ביום שישי הקרוב, הוא עיבוד לספר בשם "Spaceman of Bohemia" מאת ירוסלב קאלפר, שבהתאם לשמו מספר על קוסמונאוט הנשלח לבדו אל החלל החיצון בשמה של ממשלת צ'כיה. אותו קוסמונאוט, יעקב, חווה בדידות קשה על אף שהחללית מאפשרת לו קשר רציף עם צוות המשימה בכדור הארץ ואף עם אשתו לנקה, שמדברת איתו דרך מתקן תקשורת מיוחד שהותקן בביתם. כשחוצן דמוי עכביש ענק צץ בחללית שלו הוא לא בטוח אם מדובר במזיק או בהזייה טרופה, אבל במהרה השניים מתיידדים והוא מעניק לו את השם האנוש. לנקה, שנמצאת בהריון מתקדם, מתכננת פרידה חד צדדית מבעלה, כשבינתיים הוא וחברו החדש מנסים להבין מה השתמש בסיפור האהבה והאם עוד אפשר לשקם אותו.
"החלל שנותר" הוא מדע בדיוני מהסוג המהורהר, המדכדך והפילוסופי, שבו המסעות בחלל החיצון מאפשרים לדון במצב האנושי מזווית חדשה ומעניינת. דוגמאות כמו "בין כוכבים" או "סולאריס" עולות לראש תוך כדי הצפייה. ואכן, יוהאן רנק, במאי קליפים שהתקדם לטלוויזיה ומוכר במיוחד בזכות המיני-סדרה המוערכת "צ'רנוביל", מביים את הסיפור הזה באותה הרצינות. זה גם היה עובד לו, אם התסריט היה מסוגל לעמוד בקצב. מאליגן ודיינו מצוינים בתור לנקה והאנוש, הצילום טוב, האנימציה לא רעה, המוזיקה יפה והאווירה המלנכולית והרומנטית שממש מתחננת בפנינו שנבכה וניזכר באהבות העבר האבודות שלנו. מדי פעם אפילו יש רגע קומי מוצלח של סנדלר, או סצנה שבה האנוש מתענג על צנצנת ממרח שוקולד, כדי שלא נטבע בכבדות.
ובכל זאת, התסריט שם, מפריע לסרט להפוך מדרמה רומנטית בינונית וסבירה למשהו מיוחד באמת. קריאה זריזה של תקציר הספר המקורי והשוואתו לגרסת הסרט מגלה הסבר אפשרי לבעיה - הוליוודיות יתר. אמנם לדמויות עוד יש שמות צ'כיים וקצת היסטוריה שקשורה לזו של המדינה האירופאית, אבל הרבה אלמנטים פוליטיים, עצובים או אפלים יותר מהספר התפוגגו בדרכם אל המסך, כדי ליצור סיפור אהבה אוניברסלי וקל יותר לעיכול. זאת לא חייבת להיות בעיה, אבל הסרט פשוט מרגיש לא שלם ומלא פוטנציאל לא ממומש, כנראה בגלל שהוא באמת רק חלק מתוך סיפור אחר שלא עומד בפני עצמו.
הטיפול הפסיכולוגי המזורז שהאנוש מעניק ליעקב לא לגמרי משכנע, וגם האספקט המד"בי רק חצי עובד. העלילות של לנקה אפילו פחות מעניינות, ומסתכמות בצילומים יפים ותובנות גנריות ברמת "אנשים צעירים עושים טעויות". אגב, אם כבר מדברים על שטויות הוליוודיות מוכרות ומבאסות - האנשים הצעירים האלה הם מאליגן, שמסתכלת על גיל 40 מלמטה, וסנדלר, שקרוב יותר לגיל 60, אבל כנראה טוען ששניהם צעירים מאוהבים ומבולבלים. באופן דומה, החייזר קורא לדמותו של סנדלר "בן אנוש רזה", כינוי שחוזר כל כך הרבה פעמים שהתחלתי לחשוד שמדובר כניסיון היפנוזה לצופים.
נסיים בנימה חיובית יותר עם אחד האירועים המשמחים ביותר בפסטיבל השנה - הענקת פרס דוב הזהב למפעל חיים לבמאי מרטין סקורסזה. שמו של סקורסזה הולך לפניו כאחד היוצרים הבולטים והמשפיעים בתולדות הקולנוע, כשהחודש הוא רשם הישג נוסף עם מועמדות עשירית לאוסקר על הבימוי הטוב ביותר, יותר מכל במאי אחר שחי כיום. סקורסזה קיבל את הדוב המוזהב שלו מידיו של במאי אגדי אחר - וים ונדרס - שקיבל את אות הכבוד הזה בפסטיבל ברלין 2015. סקורסזה אף התארח לשיחה מעמיקה עם הבמאית ג'והנה הוג ("המזכרת"), הזמינה לצפייה במלואה ביוטיוב (ראו למעלה). בשיחה הוא מדבר על הסרטים והתנועות הקולנועיות שהשפיעו עליו בתחילת דרכו, על ההפקה של כמה מסרטיו הבולטים וכן על רוחניות והביטוי שלה בסרטיו, כולל סרטו המתוכנן הבא שצפוי לעסוק בדמותו של ישו.
במסיבת העיתונאים שנערכה איתו בפסטיבל התייחס סקורסזה לעתיד הקולנוע כפי שהוא רואה אותו - וסירב להספיד אותו בטרם עת: "אני לא חושב שהקולנוע גוסס, הוא משתנה. קולנוע אף פעם לא היה אמור להיות דבר אחד. התבגרתי איתו כדבר אחד: אם רצית לראות סרט הלכת לקולנוע. בין אם האולם היה טוב או רע, זה היה אולם. זו תמיד הייתה חוויה משותפת. אבל הטכנולוגיה משתנה בצורה מהירה ומתישה כל כך, ככה שהדבר היחיד שבאמת אפשר להיאחז בו זה הקול האישי. את הקול הזה אפשר לבטא בסרטון בטיקטוק וגם בסרט של ארבע שעות או במיני סדרה של שעתיים".
סקורסזה התייחס גם לחשיבותם של פסטיבלי קולנוע והיכולת שלהם להפוך את העולם ל"קרוב וקטן יותר" ולאפשר לאנשים להכיר אלה את אלה ותרבויות שהיו זרות להם. הרצון לקרב בין אנשים ותרבויות הוא גם זה שעומד מאחורי פעילות הפרויקטים שיזם, The Film Foundation ו-World Cinema Project, לשימור ושחזור של סרטי קולנוע מרחבי העולם: "כאדם צעיר, לראות סרטים ממקומות אחרים פתח אותי לעולם. כמו שזה השפיע עליי, ילד שהגיע מהשכונה, עם הורים שלא היו אינטלקטואלים ולא קראו, אולי ילדים אחרים מסביב לעולם יוכלו לראות סרט ויושפעו ממנו. אולי הם לא יעשו סרטים בעצמם, אבל זה יכול לשנות את חייהם".