אני נפגשת עם יעקב אחימאיר יממה אחרי שהכריז על התפטרותו מראשות ועדת פרס ישראל לתקשורת, והטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. כולם רוצים לראיין אותו. פגישתנו נערכת מעט אחרי שהשר יואב קיש התקשר אליו ושוחח איתו ארוכות. "הכותרות אומרות שהתפטרתי, אבל הניסוח הנכון יהיה ששר החינוך הוא זה שפיטר את טקס פרסי ישראל למעשה כשהחליט לא להעניק את הפרס", מסביר אחימאיר. "אני מודה שמצאתי את עצמי מופתע מהחלטתו של קיש, שאכן צלצל אליי והסביר לי שהוא מכריז על המועמדים והטקס יתקיים רק לא במועדו בשל המצב בו אנו נמצאים".
מה ענית לו?
"בסך הכל שמעתי מה יש לו לומר, זה לא היה בשום צורה דו־שיח. מדי פעם הערתי אבל לא מחיתי, עשו מזה כל כך הרבה כותרות, אז בואי אני אגיד לך את האמת, התפטרתי ונותרתי איתן בהחלטתי. פרסי ישראל הם דבר סימבולי, ואף אחד לא בא ואומר לו, 'אדוני השר, יכעסו עליך כי אתה משבש פה את המסורת'. היום זה קורה בפרסי ישראל ומחר יבטלו את טקס הדלקת המשואות, כי הנה יש תקדים. לא עושים כזה דבר. אז עכשיו אני גמלאי כפול, לפני שנים השתחררתי מרשות השידור ועכשיו גם מהוועדה".
שלשום הודיע קיש כי יעניק את הפרסים כמתוכנן לאחר שהיועצת המשפטית החליטה לא להגן על עמדתו בבג"ץ, "על מנת שלא לייצר ריב ומדון מיותר כאשר התוצאה בהיבט המשפטי ברורה וידועה מראש, בחרתי לשנות את ההחלטה הראשונית ולהעניק את פרסי ישראל בקטגוריות השונות, לצד הענקת פרסי התקומה, ביום העצמאות הקרוב", כתב. אך אחימאיר מבהיר כי התפטרותו עומדת בעינה. "התקשרו אליי מוועדת הפרס כדי לבשר לי על החלטתו של קיש", הוא אומר. "בירכתי על החלטת השר, אך איני משנה את דעתי בנושא".
מה הרגשת כששמעת את הנאום של איל וולדמן בוועדת הכנסת אחרי שהוחלט לבטל את הפרס בתחום היזמות, והאם להחלטתך להתפטר מראשות הוועדה יש קשר לכך, כי הרגשת שעושים פה פוליטיקה מאחורי הגב?
"לא בדקתי את הפרשה של וולדמן לעומק מבחינה עיתונאית, ואני כאמור לא יודע אם זה נכון או לא נכון. אני מניח שאם זה היה מתגלגל לפתחי כעיתונאי, הייתי בודק אם יש בזה משהו, אבל זה בכלל לא קשור להחלטתי".
בדיוק לפני שבוע ראה אור ספר חדש של יעקב אחימאיר, חתן פרס סוקולוב לשנת 2005 וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2012, הנושא את השם "עד כאן יעקב אחימאיר. חיי בצילו של אב"א" (הוצאת סלע מאיר). בספר אחימאיר מגולל את סיפור חייו כבנו של אחד האנשים השנויים במחלוקת בהיסטוריה הארצישראלית, אב"א אחימאיר, ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, ממקימי מחתרת "ברית הבריונים" וגם האיש שהצית את המרד בשלטון הבריטי אך הוקע על ידי שלטון מפא"י לאחר ששמו נקשר לרצח ארלוזורוב, עד שנוקה כליל מכל חשד.
בספר מספר אחימאיר גם את סיפור הקריירה המפוארת שלו כעיתונאי בכיר ברשות השידור, השזורה ברגעים הגדולים של ההיסטוריה הישראלית, ויש בו גם הצצה אל אחורי הקלעים של עולם התקשורת ורגעים מביכים של ראשי הממשלה וכמה מאישי הציבור הבכירים שלנו לאורך השנים.
כתיבת הספר, הוא מספר, הגיעה בכלל מלחץ של בני משפחתו לתעד לא רק את סיפור המשפחה אלא גם את סיפור חייו. "מצאתי די חובה אחרי יציאתי לגמלאות לפרט פרקים בחיי, על משפחתי ועל דרכי העיתונאית, כדי שיהיה תיעוד ממקור ראשון ולא יסתמכו רק על מה שכתוב בעיתונים, במאמרים או בתוכניות השיח", הוא אומר. תהליך הכתיבה היה עבורו קל וטבעי: "אני לא סופר, ולכן בחרתי לכתוב את הספר בסגנון עיתונאי, אותו הסגנון שהייתי כותב בו קריינות לכתבה או מאמר בעיתון, בלי מליצות של ביטויים יפים".
כשאני שואלת מה לדעתו אביו היה חושב על הווידויים האישיים בספר ועל הספר עצמו, אני מרגישה שאחימאיר קצת נבוך. יחסיו עם אביו מורכבים, והמשפט הפותח בספרו, "כל חיי אני חי בצילו של אבי, אב"א אחימאיר", אולי מעיד על הכל. "אם הוא היה גאה בספר? אני לא יודע לומר מה היו גינוני ההערכה שלו, הוא נפטר ב־1962 וזה היה לפני הרבה זמן. אבל מה שחשוב היה לי לשקף בספר הם שני דברים, עד כמה שהבדידות של אבי בקרב החברה הישראלית הייתה כמעט מוחלטת, הבדידות כתוצאה מהוצאתו מחוץ למחנה בגלל פולמוסים ומריבות, ועד כמה הוא היה אדם נערץ".
פרישתו מהחיים הציבוריים קרתה מוקדם מהרגיל, אחרי שתלו בו את עלילת רצח ארלוזורוב, שממנה כאמור זוכה לחלוטין.
"הוא פרש מהחיים הציבוריים, מכיוון שהוא בכל זאת ישב בבית הסוהר, לא בגלל הרצח. הביאו לידיעת השופט החוקר ראיות שיחליט על הגשת כתב אישום, פרוצדורה שלקוחה מהמשפט הבריטי בימי המנדט, והשופט אמר לו 'אתה זכאי, אתה לא נאשם אפילו'. אבל בחזרה לשאלתך, אני לא יודע מה הוא היה אומר על הספר, הוא מיעט לדבר גם על פרטים מחייו, הוא היה אדם שתקן ומסוגר. היו לו שני פנים, שנאה והערצה - היו ששנאו אותו והיו שהעריצו אותו. ובספר אני מנסה לתאר את זה דרך כל מיני אירועים ותקריות".
אחימאיר (85), שנולד ברמת גן, גדל בירושלים, למד בגימנסיה דביר ואחרי שירות בחיל השריון, למד היסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, מספר שכמי שגדל כ"בן של" ציפו ממנו לגדולות. "לא מילאתי אחרי כל הציפיות", הוא אומר, ובספרו הוא כותב: "אינני ולא הייתי בן דמותו הרוחנית של אבי. קטונתי. ראשי לא היה עטור כל הילה, אין בי תכונותיו של מנהיג הסוחף אחריו רבים".
אתה מציין בין היתר שגדלת בתחושה שדם כחול זורם בעורקיך, מה זה אומר?
"הרגשתי כך לא כי אני בן מלך, אלא מתוך גאווה שאני בנו של אבי. כשהייתי ילד, היו שואלים אותי תמיד בזהירות רבה אם יש לי קשר אליו או שאני קרוב משפחה, שאלה שתמיד הייתה נשאלת בחשש. גם בבר המצווה שלי כל ההקדשות שקיבלתי על הספרים היו תארים שיוצאים מכך שאני בנו".
ובימיך הראשונים כאיש תקשורת, כשאתה על תקן עורך חדשות זוטר בקול ישראל, מטילים עליך לערוך את תמלילי נאומו של בן־גוריון, שמגדף את אביך בדיון סוער בכנסת בצורה חריפה ביותר, ולא רק זאת, אלא שעורך בכיר מניח בפניך את התמלול הזה ודורש ממך להכין ידיעה. איך הרגשת?
"אתה נפגע קודם כל, מאוד נעלב כשכותבים ואומרים כך על אבא שלך, ומנגד אני צריך להיות גאה בו, גם להיות גאה וגם להיעלב, ורק פסיכולוג יתיר את הסבך הזה. כל הזמן הייתי צריך להיות במצב כוננות כדי להגן על שמו של אבי, וזה קרה עוד לפני שהייתי בתקשורת. אז החלטתי לנקוט בדרך של גילוי נאות. האשימו את אבי שהוא אהד את הפשיזם, ובמקום להתווכח אני אומר: נכון, הוא אהד את מה שהפשיזם היה בתקופה ההיא. הוא לא תירץ את זה. הוא ראה בפשיזם בעבר את האמצעי העיקרי במאבק בבולשביזם. אבא שלי היה אנטי־קומוניסט, ואני תמיד אומר שהוא היה האנטי־קומוניסט מספר אחת בישראל".
אתה מתחיל לעבוד בתקשורת הישראלית, שהייתה מזוהה עם השמאל באופן מוחלט, עם השם אחימאיר והמטען שהולך אחריו. קצת נטע זר.
"בתפקיד הראשון שלי כעורך חדשות במערכת קול ישראל עבדתי במחיצתם של אנשים טובים מאוד כמו פרופ' ירמיהו יובל ויגאל לוסין, שהיו בעלי דעות שמאל מובהקות, ואני הייתי היחיד שאולי לא הייתי כזה. כיבדתי אותם מאוד ולא היה עניין פוליטי בינינו. אבל אני זוכר שכשבגין נבחר ב־77', פניהם של כולם קדרו, הם היו באבל. בכלל, כל תעמולת הבחירות לפני 77' הייתה בסימן השחרת שמו של בגין, וגם אבי המנוח אמר בגלל אמונותיו שהוא לא מאמין שהשלטון יעבור ממחנה העבודה למחנה הלאומי הימני בדרך נאותה. אבל אני הייתי באותו הזמן כתב מדיני, וראיתי איך רבין העביר לבגין את השלטון בצורה כל כך מכובדת ושקטה, ובמובן זה התחזית של אבא שלי לא הייתה נכונה".
"אבי מעולם לא רואיין בקול ישראל", כותב אחימאיר בספרו, "על אף היותו עיתונאי, פובליציסט, דוקטור לפילוסופיה ואיש בעל ידיעות רחבות ויכולת התבטאות נדירה. האם אבא לא היה אישיות מעניינת בלשון המעטה? ודאי שכן, אבל הימים היו ימי שלטונו של בן־גוריון ותחנת קול ישראל הייתה מחלקה במשרד ראש הממשלה. אני מניח כי היה מוסכם על העורכים הבכירים שאין לראיין את אבא. הוא לא השתייך למחנה הנכון".
האם אי־פעם חלפה בראשך המחשבה שלו היית במחנה "הנכון", היית אתה מר טלוויזיה?
"לא. אני לא אדם כל כך חשוב. ועל הספה הזאת ישב בדיוק אתמול חיים יבין. אף פעם לא הרגשתי מקופח. אבל בעניין המחנה, עד היום לפעמים כשאני נוסע ברכב ומישהו נוהג ואומרים לו 'תפנה שמאלה', אני צועק לו מהמושב האחורי שאין אצלי שמאלה".
במשך שנים הצלחת להצניע את דעותיך הפוליטיות, מה שנדיר היום למצוא בתקשורת, מה אתה חושב על מה שקורה כיום בתחום?
"אני חושב שהתקשורת כיום היא מאוד שטחית ולוקה בכתיבה לא תרבותית. קחי למשל את היחס לנתניהו. בזמנו רציתי לעשות רשימת של כל הגידופים שמטיחים בנתניהו. אסייג, כי זה שהוא לא בסדר, זה שהוא התנהג לא בסדר זה ברור, על כך אין חילוקי דעות. אבל תלוי איך אתה מבטא את זה".
בעצמך אמרת שגם התעמולה כלפי בגין הייתה קשה, זו נטייה של התקשורת בעיניך לבקר את מי שלא נמצא במילייה "הנכון"? והתבטאת לא פעם בכך שהשמאל מנסה להדיר את הימין אל מחוץ למחנה, להדיר ולנדות.
"יש הבדל בין דברי יריבות לבין שנאה. ופה יש שנאה. זה התחיל בבחירות 77' עם בגין. גם המערך היו מסובכים בכל מיני ענייני שחיתות, בין אם ניסו למנות את אהרן ידלין לנגיד בנק ישראל וגילו שהוא לא היה בסדר, או בעניין החשדות כנגד אברהם עופר, שהתמנה לשר השיכון, והתקשורת תמיד תקפה את הימין".
"התקשורת צריכה לעשות עם עצמה חשבון נפש גדול. היום להיות ממלכתי ומנומס, זה האסון הכי גדול", אומר אחימאיר, שנתפס כאחת הדמויות הממלכתיות ביותר, עד שמצא את עצמו מתבוסס גם הוא בבוץ הטובעני של טוויטר. "אני מקבל שם תגובות רעות על כל דבר שאני כותב". והוא מודה שלפעמים גם הוא טועה.
הופתעתי, אני מניחה כמו רבים, כשראיתי אותך פתאום שם משתלח.
"תראי, הייתי ידוע כמי שלא מבליט את השתייכותי הפוליטית לימין, אז באמת רוב הזמן היה כזה אחר כך, ואז ראיתי שברשתות החברתיות כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה על מי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, אז הצטרפתי לתזמורת. בכל הנוגע לעבודה העיתונאית, אני עוקב אחרי ה'ניו יורק טיימס' כמעט מדי יום, את לא תראי ביטויים כאלה, ואת לא תראי שפה כזאת בעיתונות. אנשים מאוד מלגלגים עליי שאני קצת ממלכתי, אצלי זה בא מהבית".
והוא זוכר מקרה אחד שבו התנצל בפני מרואיין משום שחש כי לא הצליח להצניע את דעותיו. "הגשתי מהדורת חדשות או שיח באולפן וראיינתי את מוחמד ברכה, שהיה ח"כ במפלגת חד"ש, ואחר כך, כשנגמר הראיון, הרגשתי לא טוב עם עצמי. צלצלתי אליו אחרי שחשבתי שהייתי יותר מדי נוקשה ולא התביישתי לומר לו, 'אני חושב שלא נהגתי בך בסדר'. הוא לא ידע על מה אני מדבר. אבל אנשים מלגלגים על הדבר הזה עכשיו. תארי לך שרוב הקריינים, שלא לדבר על כולם, ורוב המגישים והפרשנים היו מביעים את אותה הביקורת, אותם הדברים ואותם הנימוקים ובסגנון אחר, קורקטי ומנומס, זה היה גורם לכך שרוב האוכלוסייה בישראל הייתה מתנהגת אחרת. אבל כשהם רואים את זה בתקשורת, הם מבינים שזה הבון טון. זה כל כך חבל, את יודעת, כי אומרים שהעם היהודי מוציא מתוכו כישרונות וחתני פרס נובל, אבל הוא יכול להיות יותר מכובד ויותר אצילי".
אבל לא רק התקשורת בוטה, מספיק לצפות בערוץ הכנסת.
"בכנסת זה נורא. אני זוכר שאחרי שטלי גוטליב נשאה את הנאום הראשון שלה, עוד כשאף אחד לא ידע מי היא, ישבתי וכתבתי מאמר שבו הסברתי שסיעת הליכוד צריכה להושיב את ח"כ גוטליב ליד אחד הח"כים הוותיקים ולו כדי ללמוד איך מתנהגים בכנסת. הם לא הושיבו והיא לא השתנתה. וזה לא שלא היו פולמוסים מאוד חריפים פעם, בגין נגד פרס, היו, אבל לא דיברו כך".
בוא נניח את הדברים על השולחן, כשאתה מדבר על סגנון בוטה, אתה מתכוון ספציפית לביקורת על נתניהו?
"אני חושב שזה פרסונלי נגדו. שוב, יש הבדל בין ביקורת על יריב לשנאה. התקשורת בעבר הייתה יותר נקייה במובן של שימוש באוצר המילים. היא לא הייתה נקייה מבחינת להט הפולמוס, להט הוויכוח. אבל השפה קשה. התקשורת של היום צריכה לעשות חשבון נפש בעיקר על הסגנון, ככה לא מדברים".
המילים "ביביסט" ו"שופר" הוצמדו לאחימאיר בשנים האחרונות בעיקר בשיח בטוויטר, ואף שהביע תמיכה בנתניהו בהזדמנויות השונות, לטענתו בכל הנוגע ליחסו אל ראש הממשלה הוא ענייני וביקורתי ואינו מסתיר זאת, ואולי בדומה לאביו הוא לא היה מעולם חלק מעדר, ובוודאי שאינו מתנצל על כך. אחימאיר אף מצהיר כי מעולם לא היה מוטה פוליטית בעבודתו העיתונאית, עד כדי כך שאפילו בגין נזף בו בראיון שערך עמו אחרי הניצחון הגדול ואפילו לגלג עליו.
אחימאיר כותב בספר שהרגיש שבגין סלד ממנו אולי משום שציפה כי "בנו של" יציג לו שאלות נוחות. ומציין שפעם אחר פעם היחס של בגין כלפיו היה תובעני יותר מהיחס הלבבי שהפגין כלפי עיתונאים אחרים, וכתב: "התעלמתי ממשאלתו של בגין ליחס מיוחד מצידי, והצגתי לו בנימוס כדרכי שאלות נוקבות". אחימאיר: "אחרי שבגין נפטר ואפרופו שיח ובוטות, הדה בושס, שהייתי על הכוונת שלה, לגלגה עליי, וכתבה 'ניכר על יעקב אחימאיר שהוא מצטער על מותו של בגין', 'נכון', כתבתי, 'היא צדקה'".
אז אתה מאוכזב מהתנהלותו של נתניהו?
"אני חושב שאחד החסרונות של נתניהו זו היוהרה שלו, הוא מתנהג ביהירות, הסיפור של תיקון הפגמים בבריכת השחייה למשל. אדוני הנכבד, אתה נמצא במדינת ישראל שלא רק מיליונרים חיים בה, ואתה גם ראש ממשלה. הוא שוב ושוב מכשיל את עצמו על ידי התנהגות לא נאותה. מי שמאוד הזיק לו זה הבן שלו והפוזה של אני ואפסי עוד. וגם אם הוא מבקש לממן שיפוץ כלשהו ויכול להיות שזה חוקי, זה לא אומר שזה חכם, וזה לא אומר שאתה חייב לדרוש את המימון הזה. את ההיבטים הללו אני לא אוהב אצלו. נתניהו זו החמצה גדולה, והיא לגמרי שלו, משום שיש לו כל הכישורים המנהיגותיים להיות מנהיג חשוב ומשפיע, יש לו רטוריקה נפלאה, ניסיון עשיר, הוא משכיל, הוא היה שגריר באו"ם, הוא בא ממשפחה טובה כמו שאומרים, אבל הוא טועה. השנאה, אגב, עברה משמעון פרס אליו בבחירות של 96'".
לפני כמעט ארבע שנים הופסקה עבודתו של אחימאיר בתאגיד השידור הציבורי, שם המשיך עם תוכניתו "רואים עולם", שאיתה הגיע כ"ירושה" מרשות השידור. מבחינת רייטינג, לא היה לו סיכוי. בזמן שהערוצים המסחריים הקשיבו לרחשי הלב של קהל הצופים שהעדיף ריאליטי, אחוזי הצפייה בימיו הראשונים של התאגיד לא היו גבוהים במיוחד. הפיטורים מתאגיד השידור, שעליהם אף אמר רה"מ נתניהו שנעשו מטעמים פוליטיים, הותירו אצלו צלקת. בתאגיד עצמו הסבירו בזמנו שהוצעו לאחימאיר אלטרנטיבות.
אחימאיר: "הדרך שבה הם סיימו את העבודה שלי הותירה טעם מר. העבודה הופסקה מבלי שהם נתנו לי סיבה מדוע, אני משער שזה היה בגלל גילי או משהו כזה, כי 'רואים עולם' הייתה מאוד מפוארת. בהתחלה אמרתי: בסדר, תיקחו עורך אחר (אחימאיר ערך והגיש את "רואים עולם" - ט"ל), וכששאלתי את זה שהודיע לי בטלפון בלי אזהרה מוקדמת שאני לא צריך לבוא לעבודה ממחר, זה היה דבר מפתיע. הם לא כתבו לי מכתב בו הם כתבו באופן פורמלי: אנחנו מודים לך על עבודתך רבת־השנים. חשבתי שמן הראוי שאחרי 50 שנות עבודה הייתי זכאי לפחות לכמה מילות הערכה, אבל לא קיבלתי כלום".
אחרי שפוטר מתאגיד השידור הפך אחימאיר לפאנליסט קבוע בתוכנית הבוקר של ניב רסקין. "עבדתי שם במשך שנה, ויום אחד צלצל אליי אחד המנהלים שם, ובישר לי שממחר אני מפסיק לעבוד, שאלתי אותו אם קרה משהו, מכיוון שלא היו לי רמזים שזה הולך לקרות, הוא אמר שהם רוצים לרענן את הפאנל. אז המשכתי מתוך סקרנות לצפות כמה ימים נוספים כדי לראות מי מרענן אותי, ואז זיהיתי משתתפת שלא אהבתי במיוחד, גם כאן נעלבתי קצת".
מה דעתך על ערוץ 14?
"אני לא צופה בו הרבה, אבל אני מבין שמבחינת רייטינג יש לו עלייה גדולה. כמובן שכל הערוצים מבטלים ומזלזלים בערוץ 14, אבל הם עושים טעות, מכיוון שהם לא יכולים להתעלם מהרייטינג הגבוה שלו. לפעמים הרייטינג גבוה גם מזה של ערוץ 11, לא שזה קונץ גדול. אבל זה מראה שיש מחסור מסוים בערוצים אחרים, שיוצר צימאון בקרב קהל לשמוע גם דעות נוספות שלא באות לידי ביטוי בערוצים הללו. לפעמים יש ציטוטים ברשת מדברים שנאמרים בערוץ, ומספיק שתיכנסי ותקראי את התגובות כמו 'טוב שיש ערוץ בו רואים את האמת'. זה מעיד על כך שיש פלח מהאוכלוסייה שצמא לסגנון ולתכנים של הערוץ הזה ואי אפשר להתכחש לכך".
באיזה ערוץ אתה צופה?
"אני צופה בעיקר בערוץ מצו, במשך שעות, כי אני אוהב מוזיקה קלאסית, וצופה בחדשות בכל הערוצים. אבל אני מוצא שמהדורת החדשות של ערוץ 13 היא לגמרי לא רעה. אני מבין שיש להם בעיות, אבל הם עושים עבודה יפה. אני זוכר שבזמנו ברשות השידור הרייטינג של 'רואים עולם' ירד מ־98% ל־92% והייתי מאוד מודאג, אבל אנחנו בתקופה אחרת".
כולם מדברים על קריסת הקונספציה אחרי 7 באוקטובר, ואף שאתה משתייך לצד הימני של המפה, בכל זאת הממשלה לא ממש תפקדה בראשית המלחמה, לא ראינו פה מנהיגות. משהו השתנה בך?
"בעניין המדיני, לא היה צריך להשתנות. אני צופה בכל רבי־השיח באולפנים על ענייני פוליטיקה, על בעד ונגד ומזמינים פרשנים שיודעים בדיוק מה עובר לביבי בראש, ומה סנוואר חושב, ופשוט לקנא בהם עד כמה הם יודעים הכל ומבינים הכל. והמנחים שואלים, מדוע חמאס עושה כך וכך, והפרשנים, שחלקם מזרחנים מוסמכים, עונים ברצינות. ואני יושב על הספה פה בסלון ועונה במקומם שהם שונאים אותנו, כי הם פשוט לא רוצים שהמדינה תתקיים. זה פשוט מאוד. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של טבח 7 באוקטובר, זו עוד מדרגה ושלב בהיסטוריה, ואני מדבר כאן רק על עובדות.
"לפני שישראל הפכה לאימפריה, הקימה התנחלויות, עוד כשהמדינה הייתה בגבולות 67', הוקם ארגון אש"ף, שהוא ארגון לשחרור פלסטין. אני לא מנסה לשכנע אותך, אבל מה בדיוק הם רצו לשחרר? היינו בגבולות החלוקה וזהו. לאורך השנים, אחרי שכבר יצאנו מעזה, הם המשיכו להפגיז את היישובים בעוטף עזה לאורך הגבול. למה? מה אתם משליכים פגזים על גני ילדים? והדוגמה האקטואלית ביותר היא היחס של חמאס וסנוואר לחטופים. הם אפילו לא מוכנים לספק את מה שנהוג גם בין מדינות אויבות בזמן מלחמה, והוא שמות החטופים. זה ממש נורא".
אחרי הבחירות האחרונות התראיינת ואף ביקרת את הנבואות השחורות של התקשורת כלפי הממשלה הנוכחית, ולא הבנת מדוע היא כל כך נסערת ממינויו למשל של בן גביר כשר לביטחון לאומי. בדיעבד אתה מצטער על כך?
"אני חוזר בי ממה שאמרתי אז, אבל רק לאור הרקורד שלו בתפקיד. בזמנו כשאמרתי את הדבר הזה חייתי תחת הרושם שאיתמר בן גביר שינה את התנהגותו, והתבטאויותיו לקראת הבחירות כנראה רצו לשדר שהוא אדם אחר. אפילו שמרתי קטעי עיתונות על שולחן העבודה שלי כשהוא אמר שהוא מתנער ממאיר כהנא. אבל לאור העובדה שאני התבדיתי, שיניתי את דעתי".
אנחנו נפגשים יממה אחרי פרסום מסקנות ועדת אסון מירון. אני מניחה שכמוני, קראת את תגובת הליכוד בנושא, תגובה שגררה תגובות חריפות גם בקרב כמה מתומכי המחנה.
"הליכוד ברוב טיפשותו אמר שוועדת החקירה היא ועדה פוליטית ושאחד מחבריה תומך לפיד, כאילו שזה בכלל שייך לעניין. זו תגובה טיפשית".
ראש הממשלה לא לקח אחריות, וגם עדיין לא על 7 באוקטובר.
"הוא צריך לקחת אחריות. אני מניח שתוקם ועדת חקירה ממלכתית שתיתן את המלצותיה לגבי נתניהו ולגבי הרמטכ"ל".
התבטאת לא מעט גם בעד הרפורמה המשפטית. לאור מה שקורה היום אתה חושב שזו הייתה טעות?
"הרפורמה בבסיסה היא בסדר וצריכה להיעשות, אבל לא בצורה שהיא נעשתה. בעיניי הרפורמה המשפטית היא דבר חשוב, ולמרות שאני לא משפטן, אני מבין שתופעת הטשטוש בין הרשויות בארץ, בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, היא משהו שצריך להשתנות. יש החלטות של בית המשפט העליון שהופכות לחוקים בגלל ההרגל, זו פלישה לא לגאלית לדעתי לרשות המחוקקת. צריך לשים חיץ בין הרשויות, והחדירה של רשות אחת לשנייה היא לא תקינה בעיניי. אבל יריב לוין הציג את הרפורמה בצורה רשלנית. הוא לא התריע מראש ולא הגיע לדוכן הנואמים והסביר יהיה ככה וככה".
אתה יכול להבין את הכעס שבמחטף.
"הייתה בעיה עם העיתוי. הצעה כל כך מהפכנית אתה לא מנחית, אלא מגיש. אני זוכר שכשהייתי כתב בכנסת והחליטו על הצבעה ישירה בשני פתקים, הדיונים היו כל כך רציניים לפני כן, עד שהם בכלל הגיעו להצבעה במליאה. לכן יש החלטות שצריך לבשל קודם, ואפילו לחנך".
יש לך אמונה במערכת השלטונית בישראל?
"לא. מכיוון שהיא לא מסודרת, היא משובשת. קחי את העניין הקטן של דחיית פרסי ישראל, ויש דוגמאות למכביר. אני חושב שהשורש של העניין זה שאין לישראל חוקה. אני מאוד מושפע מסדרי השלטון והמשפט של ארצות הברית. החוקה מחזיקה מעמד במשך כל כך הרבה שנים עם התיקונים שנספחים אליה. חייתי בוושינגטון כשליח רשות השידור בזמן פרשת ווטרגייט, והסדר בו קיסינג'ר הגיש את מכתב ההתפטרות של הנשיא למזכיר המדינה, שהעביר את זה הלאה, הפעים אותי. אצלנו כל קשקוש מיד הופך להיות כותרת ראשית ומשבר בקואליציה. ההתפטרות של ניקסון הייתה כל כך חלקה, לא אגיד 'נעימה' כי שנאו אותו, אבל כל כך מסודרת, והכל לפי החוקה".
בשנת 77' נשלח אחימאיר לראיין את יצחק רבין עם התפטרותו מראשות הממשלה בעקבות פרשת חשבון הדולרים. לרבין ואחימאיר היו יחסי ידידות קרובים, על אף הפערים הפוליטיים. "החיבור עם רבין היה באמת תופעה מעניינת, אני מאוד הערכתי אותו בגלל התכונות שלו והיושר שלו. הוא היה מאוד ביישן ומסוגר, וגם אני אדם מסוגר ולצערי לא חברותי. הכרתי אותו כשהייתי כתב בוושינגטון והוא שימש כשגריר. הוא, אגב, דיבר על הפלסטינים בצורה קשה מאוד, ומהתרשמותי, אילו רבין היה אזרח אמריקאי, הוא היה רפובליקני ולא שייך למפלגה הדמוקרטית".
הראיון הזה מפעים בפשטותו, שלא לומר בתמימותו.
"הוא אכן התפטר בגלל התקנה שאסור להחזיק חשבון בנק בחו"ל. אני זוכר שראיינתי אותו ושאלתי אותו על כך שאשתו אולי תעמוד למשפט, והוא אמר 'אני שותף לכל הדבר הזה'. הוא לא המציא שום תירוץ. היו ששאלו אותי, 'איך אתה מסביר את הטעות שהוא עשה?'. ואני מסביר את זה ביושר שלו. לפעמים הוא היה מצלצל אליי הביתה אחרי שהוא היה מקבל תכנים של שידורים שלי ומעיר לי 'פה טעית', 'פה יש שגיאה'. זה היה מפגש בין שני אנשים שיש ביניהם חילוקי דעות פוליטיים אבל מפגש בין הלכי רוח דומים. גם בגין וגם שמיר העריכו אותו מאוד. אני לא יודע אם הוא העריך אותי. קשה לי לומר שהייתה בינינו הערכה הדדית, כי אני בסך הכל פישר קטן יליד רמת גן והוא היה ראש הממשלה".
הקשר הזה עזר לך כעיתונאי?
"הוא לא גמל לי ולא הדליף לי כלום. אני מניח שאנשים בצד הימני קצת התפלאו איך אני מקיים איתו קשרים".
גם את נתניהו ראיין אחימאיר במהדורת החדשות שאותה ערך, לשם הגיע ראש הממשלה, ששימש אז כחבר כנסת, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת", להתוודות. "רפיק חלבי, שידע במה מדובר, ביקש ממני לשאול את נתניהו את השאלה המתבקשת, ואני אמרתי לו שאני לא שואל ולא מתעניין מה אדם עושה בחייו הפרטיים, לכן השאלה המדוברת עברה ממני למי שישב לצדי, הכתב לענייני משטרה דאז, אורי כהן אהרונוב ז"ל. לימים אמרו, 'איך אחימאיר החמיץ לשאול את ראש הממשלה את ה־שאלה'".
אנחנו חיים באחת התקופות הסוערות של מדינת ישראל, בוודאי עבור מי שעובד בתקשורת. היית חוזר היום לטלוויזיה?
"כן. חד־משמעית, כן. בוודאי שישנם שדרנים מוכשרים ממני בהרבה, אבל תמיד מאוד אהבתי את המקצוע הזה, אולי אני לא כזה מוכשר, אבל הייתי מאוד חרוץ. עם יד על הלב, התקופה שאני בלי עבודה קבועה מאוד קשה לי, אני מוכרח להגיד את זה. אולי אני צריך להתייעץ עם גרונטולוג".