"העיר האבודה", "הנהג של מדלן" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

קומדיית הרפתקאות רומנטית שעלתה לאקרנים לפני כשנתיים, והתגלתה כאחד הלהיטים ההוליוודים הראשונים בימים שאחרי הקורונה. בזמנו, כתבנו כאן כי "העיר האבודה" הוא מסוג הסרטים שבימינו עולים מיידית בנטפליקס, וגם מטפסים מיידית לצמרת טבלאות הצפייה שלהם, ולכן היה כל כך מפתיע ומרענן לראותו על המסך הגדול.

ובכן, הסרט הצליח להתחמק מנטפליקס רק במשך שנתיים, והשבוע הצטרף אלינו לקטלוג של שירות הסטרימינג, וכצפוי מככב ברשימת הסרטים הכי נצפים בו. אם עדיין לא ראיתם אותו - לכו על זה. הוא כיפי ומעניין.

בסרט מככבים צ'אנינג טאטום וסנדרה בולוק, והוא שואב השראה מלהיטי אייטיז ובראשם "בעקבות האוצר הרומנטי". ברוח הלהיט ההוא, בולוק מגלמת סופרת שמשתמשת ברקע הארכיאולוגי שלה כדי לכתוב סדרת רבי-מכר שמציגים תעלומות היסטוריות עם סקס-אפיל. טאטום מגלם את הדוגמן המסוקס שכל תפקידו הוא להצטלם לכריכות של הספרים האלה ולתרום בכך למכירות שלהם.

בן זוגה הארכיאולוג של הסופרת, כך מתברר, הלך לעולמו במהלך הרפתקה אמיתית. מאז, היא מסרבת לפתוח את לבה שוב, ובאופן כללי חייה מתנהלים בשגרה אפרורית. כל זה משתנה כשאיל הון אקסצנטרי, בגילומו של דניאל רדקליף, חוטף אותה כדי להשתמש בידע ההיסטורי שלה לאתר אוצר אבוד. דוגמן הבית משתתף במאמצי החילוץ שלה, והמעללים של שניהם גדושים במידה שווה של פעולה ורומנטיקה.

"העיר האבודה" לא סתם מטפס על כתפי שוברי קופות מן העבר, אלא מנסה לשים משהו חדש על השולחן. כרוח הימים, זה קשור לשאלות של ייצוג ושל תפקידים מגדריים. בעבר, בדרך כלל ראינו סיפורים על משיכה מינית בין גבר מקשיש ואישה הצעירה ממנו. הפעם, זה הפוך, שהרי בולוק בת 57 וטאטום צעיר ממנה בעשור וחצי.

כוכב הסרט הוא גם היחיד שעובר כאן החפצה, כולל בסצינה בה הוא נדרש לעמוד עירום, בנסיבות שתגלו לבדכם. אם לא די בכך, הוא גם מי שמוצא את עצמו בעמדת ה"עלמה במצוקה" - וזה לא ברמת הסבטקסט, אלא נאמר מפורשות בתסריט.

נוסף לבולוק וטאטום, הסרט מציג שם גדול עוד יותר משניהם גם יחד - בראד פיט. בניגוד לנהוג אצלו, הוא לא מככב וגם לא מופיע בתפקיד משני, אלא מגיח לכמה דקות בלבד, אך בזמן הקצר הזה מצליח להפתיע לפחות פעמיים. מי שנוכחת באופן דומיננטי יותר היא דאווין ג'וי רנדולף, שזכתה השנה באוסקר לשחקנית משנה על "נשארים לחג". היא גונבת את ההצגה מן הכוכבים הגדולים יותר בתפקידה כיחצנית של הסופרת, שלא ישנה כבר שנים וכאילו שלא היו חסרות לה צרות, נאלצת לקחת חלק במשלחת ההצלה של הלקוחה שלה. הגישה העוקצנית והשבוזה של הדמות הזו מסייעת לסרט לשמור את רגליו על הקרקע ולא להפוך למתלהב מדי.

מעבר לכך, "העיר האבודה" הוא חוויה נעימה למדי. בולוק וטאטום מושלמים לתפקידיהם והכימיה ביניהם מפיקה גיצים, והסרט מצליח לשמור על עניין לאורך כל הדרך, וכמעט אף פעם לא נראה דהוי. הסיפור ברור, הדמויות חביבות, הבדיחות לא מביכות, הדיאלוגים זורמים וגם ערכי ההפקה גבוהים. קל להבין למה הוא שבר קופות וקל גם להבין למה נטפליקס מיהרו לשים עליו את ידיהם.

דמיינו שילוב בין "ממזרים חסרי כבוד" לג'יימס בונד, ותקבלו את סרטו החדש של גאי ריצ'י הבלתי נלאה, מי שהסדרה "הג'נטלמנים" פרי עטו זכתה זה עתה להצלחה בנטפליקס. לסרט שלו יש שם דומה אך מסורבל יותר - "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית", והוא עולה בקולנוע בסוף השבוע.

עוד נפרסם על הסרט ביקורת מקיפה יותר. בינתיים נאמר כך: הוא מבוסס באופן חופשי ביותר על אירועים שהתרחשו באמת, ומתאר כיצד ווינסטון צ'רצ'יל אסף חבורה של לוחמים שנעו על הגבול בין גאונות ומופרעות. המשימה: לחבל בספינות של הנאצים. כיוון שמדובר במשימה חשאית, כישלון מעמיד אותם בפני סיכון כפול - או שהבריטים ישימו אותם מאחורי סורג ובריח, או שהגרמנים יוציאו אותם להורג.

אנסמבל השחקנים כולל הרבה גברברים חסונים, אבל הכוכבת האמיתית של הסרט היא האישה היחידה בו - מרגלת יהודייה בגילומה של אייזה גונזלס הלוהטת והלא-יהודייה. מאז שושנה ב"ממזרים חסרי כבוד" לא ראינו על המסך כזה ייצוג עוצמתי של העם היהודי, המגיע לשיאו במונולוג שהיא נושאת על גבורתו וייחודו של העם הזה. מיותר לציין למה כל כך מרגש ומרומם רוח לשמוע אותו דווקא עכשיו.

מעבר לכך, לא מדובר באחד הסרטים הגדולים של גאי ריצ'י, אבל יש בו עוד כמה טאצ'ים נחמדים - למשל ייצוג שונה מן הרגיל של צ'רצ'יל, אזכור לדמותו של איאן פלמינג, מי שברא את דמותו של ג'יימס בונד, ועוד כמה תופינים. והכי חשוב: כפי שכבר כתבנו בשבוע שעבר בהקשר של "SISU", תמיד כיף לראות איך מכסחים לנאצים ועוזריהם את התחת.

הסרט הצרפתי הזה לא זכה לתהודה מיוחדת במולדתו, אבל אז נהנה מתהילה בינלאומית. ברברה סטרייסנד הזכירה אותו בנאומה בקבלת פרס מפעל חיים מטעם גילדת השחקניות והשחקנים, ואמרה כי הוא הזכיר לה למה היא אוהבת קולנוע, לא פחות. נוסף לכך, הוא גם זכה להצלחה מסחרית נאה בישראל, והפך אצלנו לאחד הלהיטים הקולנועיים הראשונים במציאות שאחרי השבעה באוקטובר. מעתה, הוא זמין ב-VOD.

בסרט מככבים דני בון, אחד השחקנים המצליחים בצרפת, שהקהל הבינלאומי מכיר גם מסרטי "תעלומת רצח" בנטפליקס; ולין רנו, שבגיל 95 היא אחת מן השחקניות הוותיקות והפעילות בעולם.

בון מגלם בסרט נהג מונית פריזאי קשה יום, המתבקש להסיע קשישה בשם מדלן, אותה מגלמת רנו. הוא לוקח אותה מן הצד האחד של העיר לצד האחר שלה, כדי להביא אותה לביתה החדש - בית אבות. בדרך, היא תספר לו את סיפור חייה הסוערים ותעזור לו להתנהל טוב יותר בחייו שלו. התוצאה מהנה, מקסימה ומרוממת נפש.

במהלך הסרט, מתברר כי מוצאה של מדלן יהודי. היא מבקשת מן הנהג לעצור בצד אחד משלטי הרחוב הרבים הפזורים בפריז, המנציח יהודים שנרצחו בעיר בזמן השואה. באופן מקרי ומצמרר למדי, השלט מעיד כי הירי התרחש בשבעה באוקטובר, שנת 1943.

במאי הסרט, כריסטיאן קריון, הקליט ברכה מיוחדת לקהל בארץ. בון, שהתגייר בעקבות זוגתו היהודייה ויש לו משפחה בישראל, גינה באינסטגרם את הפשעים של חמאס נגד האנושות, וכמובן חטף על כך משלל אנטישמים ותומכי טרור, אז הנה שתי סיבות נוספות לצפות ב"הנהג של מדלן": ליוצרים שלו מגיע שנאהב אותם בחזרה.

*המלצת אורח מאת ניל ועמית סלונים

הולנד ידועה בגבינות שלה, בקבקבים, בטחנות רוח ובמקומות מסתור בעליית גג. דבר אחד שההולנדים פחות ידועים בו הוא סרטי אנימציה. ובכל זאת, בשנת 2022 יצא בהולנד סרט אנימציה בסגנון סטופ-מושן בשם "אוינק", שהצליח לעשות משהו שקשה לעשות - להביא למסך את האכזריות של תעשיית הבשר, בדרך חביבה שתהיה מתאימה אפילו לילדים. כעת עולה הסרט לאולמות בישראל, אך ורק בגרסה מדובבת לעברית.

במולדתו, היה הסרט הצלחה גדולה וזכה בשלושה פרסי "עגל הזהב", האוסקר ההולנדי, כולל בקטגוריות הסרט, הבימוי ועיצוב ההפקה הטובים ביותר. למען הסר ספק, זו הפעם הראשונה שסרט אנימציה זוכה בכל אחד מהקטגוריות האלה. הוא גם רשם נוכחות בקמפיין של האוסקר האמריקאי, והגיע לרשימה המקוצרת בקטגוריית סרט האנימציה הארוך, אך נכנע למתחרים מאולפנים ענקיים כמו נטפליקס, דיסני ושות'.

הסרט עוקב אחר סיפורה של באבס, ילדה הולנדית קטנה וצמחונית, שמקבלת מסבא שלה מתנת יום הולדת ייחודית: חזרזיר קטן בשם "אוינק" (במקור ההולנדי הוא נקרא "קנור"). באופן טבעי הילדה והחזרזיר הופכים לחברים הכי טובים, עד שמגיעים לטוויסט האפל - סבא שלה מתכוון להפוך את החזרזיר החמוד לנקניקיות טעימות. היינו פמלייה של שלושה טבעונים באולם, ובאופן מפתיע דווקא אנחנו ידענו לזהות את הטוויסט מראש - בעוד שאר האולם הופתע מהאכזריות שנראתה לפתע על המסך.

כמו מטחנת הבשר המיושנת בה משתמש הסבא, גם האנימציה כאן פשוטה יחסית וחפה מטכנולוגיה עתידנית. לא מדובר ביצירת פאר, ואת הרעיון הבסיסי, כולל החזרזיר החמוד, כבר ראינו בעבר בצורה אינטליגנטית ומורכבת יותר בלהיט הניינטיז "בייב" - ובכל זאת, מדובר בסרט שלא כדאי לפספס.

הסרט מרגש באותנטיות שבה הוא מציג קשר משפחתי לא אידיאלי, אך אמין לכל אורכו, ובעיקר - כזה שאפשר להזדהות איתו. גם אם לא תתאהבו בחזיר השובב והמצחיק, אתם בטוח תתרגשו מהקשר של באבס ואמא שלה, שהוא הכל חוץ מקשר הוליוודי דביק, וזה הקסם שלו. "אוינק" יישאר אתכם קצת זמן אחרי שתצפו בו, מהרגע שתצאו עם חיוך בגלל "הסוף הטוב", ועד שתבינו שזה ההפך מטוב.

זוכרים שהדייל בטיסת השוקולד הטיח בנוסעת "את לא תגיעי לורנה"? ובכן, הרקדנית ג'וי וומאק הגיעה גם הגיעה לווארנה. היא השתתפה בתחרות הריקודים היוקרתית בעיר הבולגרית לפני כמה שנים, וגם זכתה במדליית הכסף. נוסף לכך, היא גם הפכה לאמריקאית הראשונה שסיימה בהצטיינות את האקדמיה של הבולשוי, ואף היתה חברה בלהקת הבלט שלו. כל זה, כמובן, עלה לה בדם, יזע ודמעות, אז מגיע לה סרט - ועכשיו הוא גם עולה כאן לאקרנים.

ישראל היא אחת המדינות הראשונות בהן הסרט המשונה הזה מופץ - אולי כי אוהבים כאן סרטי ריקודים, המתאימים לדמוגרפיה של צרכני הקולנוע "האיכותי" אצלנו. "בתנועה" הצרפתי, למשל, הפך כאן לפני שנתיים לאחד הלהיטים הקולנועיים הראשונים בעידן שאחרי הקורונה.

הבעיה היא ש"ג'ויקה" משמר את כל הקלישאות הנדושות של סרטי ריקודים - הוא מעין "ברבור שחור" ברוסיה, או אם תרצו - תשובת הבולשוי ל"וויפלאש". לכך הוא מוסיף קלישאות אחרות - ייצוג סטריאוטיפי של רוסים. לא שיש לי סימפטיה מיוחדת לרוסיה ולמוסדות התרבותיים שלה כרגע, אבל לתאר את אזרחיה בצורה קריקטורית שמזכירה מותחני מלחמה קרה מהאייטיז? גם זה לא מציאה גדולה.

את הסרט ביים ג'יימס נאפייר רוברטסון, והדיאלוגים משלבים בין רוסית, רוסית במבטא מגוחך ואנגלית במבטא עוד יותר מגוחך. נקודת האור שלו היא ההופעה של טליה ריידר, אחת השחקניות האמריקאיות הצעירות הבולטות בדורנו, שפרצה ב"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" וכיכבה גם ב"Do Revenge" בנטפליקס. היא רוקדת מגיל צעיר, מה שהכין אותה לתפקיד הזה, והנוכחות המהפנטת שלה מפעימה גם כאן, אבל לא מצליחה להציל את הסרט. באמת שלא ברור לי מה היה הטעם לעשותו. הוא הרי מלא בוז לכל מי שמוצגים בו - בין אם זה ריקודים ובין אם זה רוסים.