הסדרה השולית הזו הפכה ללהיט עולמי כל כך גדול כי הנוסחה שלה עובדת

בתחילת חודש מאי התרחשה מהפכה שקטה שעברה מעל הראש של רובנו, ועל פניה נראית אזוטרית למדי. גוגל החליטה לשנות את הצגת תוצאות החיפוש של כותרי סרטים וסדרות, כך שהרכיב בצדו הימני של המסך שמושך את הציון של היצירה מהאגרגרטור המוביל Rotten Tomatoes, מציין כעת את הציון של הקהל במקום את ציון המבקרים. זהו שיאו של תהליך שנמשך כבר מספר שנים, ובו המשקל של דעת המבקרים הולך ודועך לטובת חכמת ההמונים.

כשחושבים על זה, מדובר בצעד מתבקש. אם אינפלואנסרים ברשת יכולים להפוך למומחים בכל תחום אפשרי רק מעצם ויראליותם, ואם ממילא דעתם של אנשים קרובים אלינו נחשבת הרבה יותר מזו של אלמוני כלשהו שמתהדר בטייטל מבקר - אין סיבה שמנוע החיפוש הפופולרי בעולם לא יציג לנו את עמדות הציבור. כאן הייתה יכולה להתחיל שרשרת מאוד מנותקת של הסברים על התפקיד שמבקרים מייצגים, אבל מעט מודעות עצמית לא הזיקה לאיש.

ההתנגשות הזו בין טעמי הקהל והמבקרים בולטת במיוחד במקרה של "מקסטון הול - העולם בינינו" (Maxton Hall - The World Between Us), דרמת נעורים גרמנית המבוססת על רומן בשם "Save Me" מאת מונה קסאן, שהפכה ללהיט בינלאומי מפתיע. שבוע הבכורה שלה היה הנצפה ביותר אי פעם של סדרה בינלאומית באמזון פריים וידאו, היא הובילה את דירוג הסדרות הנצפות של השירות בלא פחות מ-120 מדינות והתברגה לטופ שלוש ב-50 נוספות. ממוצע הביקורות (המעטות יש לציין) העניק לה את הציון 60% (הנמוך ביותר שזכאי לתואר "טרי") בעוד הצופים התמוגגו עם 94% טריות. אם תחפשו אותה בגוגל, זה גם הציון שתמצאו - ומכאן ברור שהסקרנות לגבי מה כל כך מיוחד בה חזקה מהכל.

לכנות את "מקסטון הול" סדרת נוסחה יהיה האנדרסטייטמנט של המאה. היא מרגישה לא פעם כמו משהו שלא בהכרח נוצר על ידי בני אדם, אלא על ידי מה שאלגוריתם היה מתאר כמאפיינים של סדרת נוער. במרכזה עומדת רובי בל (הארייט הרביג-מאטן), נערה נחבאת אל הכלים מבית צנוע שחלום חייה הוא להתקבל כתלמידה באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. הדרך לשם עוברת בלימודים בבית ספר פרטי יוקרתי בשם מקסטון הול. בל דלת האמצעים היא מהתלמידות הבודדות שלומדות בו על בסיס מלגה (וגם מגיעה אליו באוטובוס, בזמן שהאחרים מגיעים עם הרולס רויס עד לשער הכניסה), שכן תלמידיו הם ילדי עשירים מפונקים ומנותקים, שעתידם מובטח והם יכולים להתמקד במה שילדים עשירים, מפונקים ומנותקים יודעים טוב מכל: להיות קקות.

מכאן, תרגישו חופשי לעצור בקלישאה האהובה עליכם: בל נקלעת לעימות עם ג'יימס בופורט (דמיאן הרדונג), כוכב נבחרת הלקרוס של בית הספר ובן לאחת המשפחות העשירות והכוחניות בעולם - שלא הבחין בקיומה עד שגילתה דבר מה שלא הייתה אמורה לגלות. העימות מחריף והופך לשנאה תהומית וניסיונות חבלה הדדיים, שמסתכמים כמובן בהבנה ששניהם מאוהבים זה בזו. הכניסו אל הקלחת הזו את אביו הכוחני של ג'יימס, שמסליל את בנו להפוך לפנים של חברת האופנה היוקרתית של המשפחה - וסולד מהחברה הענייה שמסתובבת איתו, ואם ממש בא לכם יש גם מנהל בית ספר קשוח שמציב סטנדרטים בלתי אפשריים, אביה הנכה של בל שהטראומה של פציעתו רודפת אותה מגיל צעיר, ורומן בין מורה לתלמידה.

יעניין אתכן גם:
האמירות ריקות יותר מהקלוריות: 8 הערות על העונה השלישית של "ברידג'רטון"
"אייל קטן": מה הופך סדרה כזו קשה להצלחה כל כך גדולה?
"פולאאוט": כשהדמות אמרה "לא בטוח שיהיה שבוע הבא", הסדרה והמציאות יישרו קו
"ריפלי": בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה

כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

העניין הוא שגם כשרואים את הקלישאות כהזדמנות - הרי בכל זאת מדובר בז'אנר שממחזר את עצמו כבר שנים - שום דבר ב"מקסטון הול" לא מרגיש אמין. רובי אמורה להיות תלמידה נשכחת ושקופה לחבריה לספסל הלימודים, אבל הרביג-מאטן היא דוגמנית והסדרה לא עושה דבר כדי להחביא או לטשטש את הכריזמה והיופי הבולטים כל כך שלה. ג'יימס אמור להיות דוש עם לב זהב, אבל המהפך שלו בתוך פרק אחד מאשפת המין האנושי לדובון אכפת לי, כל כך קיצוני עד שקשה להאמין שמדובר באותה דמות. ומסביבם של השניים, הכל מרגיש כמו שאריות של "דברים שצריכים להיות בתיכון": תלמידים שיכורים, קצת קאט פייטס, מורים שנראים אינפנטילים לא פחות מתלמידיהם וכך הלאה. כולם יפים כמובן כאילו יצאו מז'ורנל.

עוד אמצעי מעיק הוא הקריינות שמלווה את הדמויות בקולן, ומשמשת גם כאקספוזיציה וגם כניסיון לעטוף את הדמויות במשפטי חוכמה פילוסופיים שייגרמו להן להישמע עמוקות ומורכבות. אלא שכאן מגיע גם המהפך של הביקורת הזאת, כי בסופו של דבר, ציון גולשים של 94% בכל זאת יושב על משהו שעובד. אפשר לדבר על הכריזמה בין שני הגיבורים היפים מאוד של "מקסטון הול", אפשר לציין את האופן שבו שניהם מתפתחים במסגרת הרומן (רובי לומדת להעריך את ההווה ולא לחלום רק על העתיד, בעוד ג'יימס מקבל אישור להשקיע במה שליבו רוצה - ולא במה שאביו החליט), אפשר גם סתם ליהנות מהעובדה שערכי ההפקה כאן נאים (אם כי לא יוצאי דופן בשום צורה).

אך בשורה התחתונה, ההצלחה של "מקסטון הול" נובעת מכך שהנוסחתיות שלה עובדת: סיפור אהבה בלתי אפשרי וחוצה מעמדות (עד כדי כך שאפילו שם הסדרה המלא - "העולם בינינו" - מציין אותו במפורש, למקרה שלא הבנו את הנרטיב המורכב הזה) של שני צעירים יפים, שמתפתח כביכול כנגד כל הסיכויים, ועל אף שתוכלו לנחש במדויק את כל הפיתולים והסיבוכים והאופן שבו ייפתרו - זה עדיין מנחם ומזכך. המציאות לא מדהימה בימים אלה בלשון המעטה, בוודאי לא כאן אבל גם בעולם הגדול ידעו זמנים יפים יותר. ואם אפשר להטביע את יגוננו בטוב הבלתי אפשרי של אחרים, זה לא פעם עדיף מיצירה מורכבת על החיים עצמם.

כל זה לא יהפוך את "מקסטון הול" לסדרה טובה. יש בה דמויות חביבות, היא מצולמת יפה, הגיבורים שלה - אם לא ציינתי זאת מספיק - מאוד יפים, אבל בכל הקשור לעלילה או התפתחות דמויות היא עושה את המינימום הנדרש, ולפעמים גם מתחתיו. היא לא תאתגר או תפתיע בשום שלב ולא תגרום לכם לספור ימים עד שתשוב לעונה שנייה (שכבר אושרה), אבל זאת לא המטרה. שישה פרקים של קיטש פוטוגני ומופק היטב, אסקפיזם מכבה מוח למי שלא רוצים לחשוב כל הזמן, זה בסופו של דבר סוד הקסם. היינו יכולים לדבר על הסכנה בכך שסוג היצירות הזה הפך לעיקר של מה שחברות הסטרימינג מוציאות אל העולם, אבל בואו, אפילו לגוגל כבר לא אכפת מדעות של מבקרים.

"מקסטון הול" זמינה במלואה עם תרגום לעברית באמזון פריים וידאו.