75 סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול 2024

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מדפדפים בנטפליקס בניסיון למצוא משהו לראות? כמה פעמים היה לכם חשק לצפות במשהו מסוג מסוים - מרגש, מצחיק, מותח וכו' - ולא הצלחתם למצוא את הידיים והרגליים בתוך בריכת התוכן האדירה וההולכת וגדלה של נטפליקס, הכוללת עשרות אלפי תכנים? בשביל הרגעים האלה הכנו עבורכם מדריך נרחב הכולל את ההמלצות של וואלה! תרבות לכמה מעשרות הסדרות הטובות ביותר בנטפליקס החל מראשית ימיו של שירות הסטרימינג ועד היום. נכון לעכשיו המספר עומד על 75 סדרות, שמסודרות לפי ז'אנרים ובתוכם אלפאביתית.

בגרסה של חודש אפריל 2024 נוספו הסדרות "10 אחוז", "אווטאר: כשף האוויר האחרון", "אייל קטן", "בעיית שלושת הגופים", "הג'נטלמנים", "המורדת", "הסמוראית כחולת העין", "השקפת עולם עם פילומינה קונק", "יום אחד", "ילד בולע יקום", "נפילת בית אשר", "סנגור במבחן", "שומר ראש" ו"שיטת קומינסקי".

יש לכם המלצות על סדרות נוספות? מוזמנים להוסיף בתגובות.

רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר


הקליקו כאן לז'אנר שאתם מחפשים:
סדרות דרמה בנטפליקס
סדרות פשע, מתח ואקשן בנטפליקס
סדרות דרמה קומית בנטפליקס
סדרות קומדיה בנטפליקס
סדרות פנטזיה ומדע בדיוני בנטפליקס

שם מקורי: Baby Reindeer
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

ריצ'ארד גד ביסס את שבעת הפרקים של "אייל קטן" על סיפור חייו האמיתי וההתמודדות שלו עם מעריצה אובססיבית. זה היה יכול לעבוד גם בגרסה קצרה הרבה יותר - מותחן מלחיץ בשלושה-ארבעה על סטוקינג ועל חוסר היכולת של החברה והרשויות לזהות את הסכנה ולעצור אותה בזמן. אבל "אייל קטן" עושה משהו גדול הרבה יותר, שהופך אותה מסדרה מפחידה וזהו ליצירה מורכבת, קשה לצפייה, מרתקת ולרגעים מפעימה באמת.

הסדרה מתעסקת בצדדים העמוקים, המכוערים והמטרידים ביותר של ההתמודדות עם אלימות מינית. יש בה שחקנים נפלאים, צילום יפה וטון שמחבר בצורה מבריקה בין הטרגי, הקומי והמבעית, אבל מה שהופך את "אייל קטן" לכל כך יוצאת דופן הוא הכתיבה, ובפרט כתיבת הדמויות שלה. למרות הסיפור הנפיץ והפלרטוט עם ארכיטיפים וסטריאוטיפים, הן משכנעות כייצוג של אנשים אמיתיים, עם פסיכולוגיה מנומקת ומשכנעת לגמרי. כך שאפילו אם כל הסדרה הייתה פרי דמיונה של יוצרה, יש בה מספיק אמת כדי להפוך לחוויה מטלטלת, מרגשת ועמוקה.

לביקורת המלאה על "אייל קטן"

שם מקורי: House of Cards
ז'אנר: דרמה פוליטית
מספר עונות: 6

באופן טבעי מורשתה של "בית הקלפים" תיזכר הרבה יותר בזכות אחריתה, על ההתדרדרות העקבית ברמה ככל שהתקדמה והפרשייה הנוראית של קווין ספייסי. אולם יש בכך משום עוול לאחת הסדרות שהגדירו את נטפליקס - ואת הטלוויזיה בכלל. סדרת המקור הראשונה של נטפליקס הציגה את מוקדי הכוח הפוליטיים מפרספקטיבה של בוז, ציניות, חמדנות ורשע. בגדולתה שימשה "בית הקלפים" חלון לדילים מלוכלכים, אופורטוניזם וניתוק, לנרקיסיזם שלמדנו להכיר מאז היטב בפרלמנטים בארה"ב ומחוצה לה. יש שיאמרו שבהפוך על הפוך, דווקא הביקורת הזו הפכה בזכות הצלחתה לחותמת הכשר רשמית להתנהגות שביקשה להוקיע.

עשור ל"בית הקלפים": הסדרה שאחריה הטלוויזיה השתנתה לנצח

שם מקורי: Bridgerton
ז'אנר: דרמה רומנטית תקופתית
מספר עונות: 2 (וגם סדרת הבת "ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט")

על פניה "ברידג'רטון" היא לא מסוג התכנים שהתרגלנו לקבל משונדה ריימס. היא אינה מלודרמה הנטועה בעולם מחוספס ועכשווי (ואמריקני), אלא חוליה בשרשרת של סבוניות בריטיות תקופתיות מענגות כ"אחוזת דאונטון", "בלגרביה" ו"פולדארק". את כולן היא מזכירה בצורה כזו או אחרת, אבל גם שונה מהן במפגיע.

"ברידג'רטון" לוהטת בהרבה מהדרמה התקופתית השגרתית. עלילתה מתרחשת בתחילת המאה ה-19 וכל עונה בה מגוללת סיפור אהבה חדש המערב את אחד משמונת האחים והאחיות לבית ברידג'רטון (ובסדרת הבת - את זה של המלכה שרלוט בצעירותה). אף שהיא לפעמים עוסקת בנושאים כבדי משקל כמו שכול, גזענות ובריאות נפשית, "ברידג'רטון" נוקטת בגישה קלילה וסקסית שהופכים אותה למהנה וממכרת. אולי כי בהתאם לעונת היציאה לחברה - הנערכת בחודשי האביב - כולה מלבלבת, פורחת ושופעת בצורה שקשה לעמוד בפניה.

לביקורת המלאה על "ברידג'רטון"

שם מקורי: The Queen's Gambit
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

אף שלכאורה לא אמור להיות כל קשר ביניהן, "גמביט המלכה" ניחנת בדמיון מסוים לסדרה המופלאה הקודמת של יוצרה, סקוט פרנק - "חסרי אלוהים". שתיהן נצרכות כמו רומן, דמויות גדלות לנגד עינינו, הולכות וצוברות עוד ועוד רבדים, מרחיבות את היריעה, הסיכון וההזדמנות. יש בכך כדי להסביר את ההצלחה האדירה של סדרה עם סיפור בסיס די בנאלי: עלייתה של כוכבת בלתי צפויה, כנגד כל הסיכויים, אל פסגה של ענף ספורט יוקרתי. במקרה הזה שחמט. אילו כל מה שהיינו מקבלים כאן הוא הנוסחה השמאלצית של הסיפור, לא היה הרבה מה לחגוג, אבל "גמביט המלכה", כמו הגיבורה שלה, שומרת הרבה מתחת לפני השטח.

בעיקר אמורים הדברים על העיסוק החכם והבוגר באספקטים הקודרים של אלופים, כמו בדידות על שלל גווניה. בחכמה משחקת הסדרה על הסכנות הגדולות של הפחד הזה, אבל גם מציעה כל העת יד שמושטת מתוך האפלה. דמויות קטנות, אך מובחנות, שעוזרות להביס את החשש מבלי להיראות כאילו היו שם רק כדי לשרת קו עלילה. בכך היא מצליחה ליהנות משני העולמות: לרקוד על פי תהום, אבל לא להרגיש כאילו אין מנוס מליפול לתוכו. המשחק מרובה הניואנסים של אניה טיילור-ג'וי הוא השכבה החיצונית היעילה של "גמביט המלכה", אבל תחתיה פועל מנגנון עשיר ועשוי לעילא, צילום נהדר ועיצוב סצנות מרהיב, צבעים שמשקפים את הטון והתחושה של הדמויות, מורכבות ויופי שכיף להריע להם גם אם צריחים ורצים הם לא כוס התה שלנו.

לביקורת המלאה על "גמביט המלכה"

שם מקורי: The Diplomat
ז'אנר: דרמה פוליטית
מספר עונות: 1 (חודשה לעונה שנייה)

חובבי "הבית הלבן" ימצאו את עצמם חשים כמעט בן רגע עקצוצים ארון סורקיניים במהלך הצפייה בדרמה בכיכובה של קרי ראסל - ולא במקרה. דבורה קאן, יוצרת הסדרה, הייתה מכותבות הדרמה עטורת הפרסים והשבחים. הדיאלוגים מרגישים כמו קרבות מילוליים חדים ושנונים, הדמויות עוקצות זו את זו תוך כדי תנועה והעיסוק הבלתי פוסק בעקרונות לעומת מציאות - כל אלה מרגישים מאוד כמו הדרמה הפוליטית ההיא. זה לא היה עובד אם הדמויות עצמן לא היו חינניות ומעוררות חיבה, והעובדה שזה כן המקרה מאפשרת לסדרה לצלוח גם סצנות ומקרים שנעים על גבול גלגול העיניים, ובכל זאת מצליחים להישאר חביבים.

החלק החכם והמעניין כאן הוא האופן שבו הסדרה משלבת את עקרונות הדיפלומטיה ביחסים בין הדמויות - בעיקר במלחמה הקרה בין הגיבורה לבעלה. גם אם ככל שהסדרה הולכת ומתקדמת מתגלה השכבה הסבונית שמלווה את ההתרחשויות הפוליטיות, אין בכך כדי לפגוע בהנאה מ"הדיפלומטית", ממתק פוליטי-ריגולי-סבוני, שעושה את העבודה ביעילות מרשימה.

לביקורת המלאה על "הדיפלומטית"

שם מקורי: The Crown
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 6

אם יש סדרה אחת שממש מתבזבזת על פורמט הבינג', זוהי "הכתר". היא נותרת נאמנה לפורמט שהופך כל פרק בה ליצירה בפני עצמה, ובחלק ניכר מהפעמים מדובר ביצירות פאר. ברגישות רבה משרטטת "הכתר" את חייהם של המורמים מעם, את כלוב הזהב שהם נולדים לתוכו. ניסיונות למשוך את החבל אל אינדיבידואליות מתבררים שוב ושוב כחסרי תוחלת, ואם בכל זאת יש הצלחה כלשהי, "הכתר" מבהירה שזהו ניצחון לשמו.

זוהי אינטימיות מלאת אנושיות, רצופת טרגדיות ומעידות, שמתרחשת במסגרת תקציב ענק (המוערך ב-130 דולר לעונה) הממחיש את העושר וההדר של המלוכה. את הדיסוננס בין הרהב לבין היותם בשר ודם. "הכתר" כתובה בחוכמה רבה, ניחנת במשחק מאופק ועתיר-ניואנסים של כמה מהשחקנים הגדולים בממלכה המאוחדת, ועמוסה בשוטים עותקי נשימה. בעקביות היא מפרקת את החד-ממדיות המובנית של המלכה ומאנישה אותה בעדינות וביופי. יש בה לבדה כדי להצדיק את מוסד המלוכה.

לביקורות וסיכומי הפרקים המלאים של "הכתר"

שם מקורי: Unorthodox
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

חלק ניכר מכוחה של הדרמה בכיכובה של שירה האס המרגשת, המגלמת צעירה חרדית שבורחת לגרמניה מחייה החנוקים כאשת איש בניו יורק, נובע מבחירתה להימנע ממסבירנות. המחמירים בוודאי יבחינו בכשלים קטנים-גדולים פה ושם בתיאור החרדי, אבל רוב הזמן נדמה שהסדרה מציגה היטב את הדברים כפי שהם, לא אחת בפרוטרוט המקנה לה ממד אנתרופולוגי ממש, עם יידיש כשפה המרכזית ותלי תלים של הלכות, דקדוקים ומנהגים.

הבחירה של הגיבורה, אסתי, לצאת דווקא אל גרמניה, שצלה וצל השואה עדיין נוכח בכל מאודה במצוות הפרו ורבו בחיים שהותירה מאחור, אינה מקרית. אותה גרמניה שהייתה משא על גב הקהילה שאסתי עזבה, שבכל קרן רחוב בבירתה ישנה תזכורת איומה לעברה הנאצי של האומה, מקרה בפני הגיבורה צעירים חופשיים שממחישים לה כי ההיסטוריה היא משהו שיש בידה לנער מעליה.

התמימות הגדולה שמאפיינת את אסתי הופכת אותה לשובת לב כל כך. תום שנובע מבורות גרידא, חוסר ידיעה של דרכי העולם האמיתי. ולמרות שהסדרה פגומה לא מעט בחלקים שנוגעים לדמויות שאסתי מכירה ביעדה החדש, חוסר הפשרות בתיאור של העולם החסידי הזר והמסוגר מציב לה משקל נגד, גורם ל"מורדת" להיראות כמו מה שהיא באמת: יאה, יפה ונוגעת ללב.

לביקורת המלאה על "המורדת"

שם לועזי: The Empress
ז'אנר: דרמה תקופתית
מספר עונות: 1 (עונה שנייה תגיע במהלך 2024)

סיפורה של אליזבת מבוואריה, שבשנת 1854 נישאה לקיסר והפכה בגיל 16 בלבד לקיסרית אוסטריה, ושנים לאחר מכן גם למלכת הונגריה, ולאחת הדמויות הבולטות באירופה של המאה ה-19. הקיסרית שכונתה "סיסי", הפכה לאייקון תרבותי בממלכה האוסטרית, נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר באירופה באותה תקופה, והייתה בעלת השפעה פוליטית רבה. הרומנטיזציה והנוסטלגיה של "הקיסרית" רק מגבירות את ההנאה מהסיפור שהיא פורסת, עם דמויות מעוררות הזדהות, שחקנים מצוינים (ויפים) ועלילה קולחת ששומרת על מתח תמידי והופכת את הסדרה לאחלה אופציית בינג'.

לביקורת המלאה על "הקיסרית"

שם מקורי: One Day
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

"יום אחד" מבוססת על רומן כתוב היטב של דיוויד ניקולס, וניכר שמי שעיבד אותו לסדרה מכיר טוב את הפער המייסר שבין החיים שחשבת שיהיו שלך, לבין מה שנהיה מהם בסופו של דבר. כמו שהסדרה חולקת את העליבות הזו עם הצופה ומקלה עליו את הקושי שלו, כך גם גיבורי הסדרה, דקס ואם, חולקים את שלהם זה עם זו. הם קשרים אחד לשנייה בחברות אמיצה שמחזיקה מעמד דרך שינויים ומעברים, החלפות בני זוג, ואפיזודות חיים שונות הכוללות טרגדיות אישיות. ברקע נמצאת כל הזמן המשיכה ביניהם, תחושת הפספוס של איחוד שבסוף לא קרה.

צריך להגיד את זה: זו סדרה על סיפור אהבה, היא לא מתמודדת בתחרות 'העלילה המקורית 2024'. מצד שני, סיפורי אהבה טובים שונים זה מזה באותה רמה שהם דומים זה לזה, בזכות הניואנסים הקטנים של הדמויות. סיפור האהבה של דקס ואם מצטיין בתחום הניואנסים, לוחץ על כל הכפתורים הרגשיים האפשריים ועושה את זה חכם ולא במניפולציות זולות. בכל רגע נתון ברור באופן כואב שהחיבור ביניהם הוא משהו חד פעמי שקורה פעם בחיים. התוצאה היא סדרה מהממת, שעדיף לראות ברצף, רצוי עם מישהו שאוהבים (גם חתולה נחשב) ובעיקר עם הרבה טישו.

לביקורת המלאה על "יום אחד"

שם מקורי: Boy Swallows Universe
ז'אנר: דרמת פשע
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

דרמת ההתבגרות האוסטרלית היפה היא יצירה שקל לטעות בה. צריך לבוא אליה עם סבלנות, כי היא מחלקת את היופי שלה בקמצנות, לפחות בהתחלה. בשני הפרקים הראשונים נראה שהיא מעדיפה להגיש לנו את הגיבורים שלה - המגיעים מעולם של עוני ופשע - בשיא כיעורם, ורק מי שיצלח את השלב הזה יגיע לפרס האמיתי: סדרה פיוטית ומקסימה עם גיבורים שובי לב, שמתקדמת בקצב שאינו מפסיק לרגע.

זה תמיד סיכון כשסדרה יפה בוחרת לכסות את עצמה ברפש וחרא, ועובדת קשה כדי שהכל יהיה כמה שפחות אסתטי, כדי להראות לנו כמה הכל פה אלים וחשוף. זו דרך אפקטיבית של "תראו, אל תספרו" ללמדנו כמה קשים החיים, כמה מחורבנים. אבל צריך להיזהר לא להיות טובים מדי בזה, כי לא כל הצופים ישארו לחלק הרך ומחמם הלב. אבל אם תישארו איתה, "ילד בולע יקום" תראה לכם שגם בתוך ערמות החרא יש יופי ויש רגעים של חסד, וגם כשנראה שאנחנו מיטלטלים על ידי החיים מצד לצד ללא שליטה, תמיד יש נקודת אור בקצה, תמיד יש תקווה.

לביקורת המלאה על "ילד בולע יקום"

שם מקורי: When They See Us
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

הסדרה של אווה דוברניי הפכה ב-2019 לאירוע טלוויזיוני כי במרכזה היה נושא חשוב - סיפורם של הנערים שנודעו כ"חמישיית סנטרל פארק", הופללו על לא עוול בכפם באונס ותקיפה אלימה של צעירה בסנטרל פארק, ונכלאו למשך שנים. חשוב זה טוב, אבל "כשהם רואים אותנו" מצליחה להיות יותר מזה. היא מעבירה את העוצמות המדהימות של העוול, ובמקביל מאנישה את גיבוריה, הנערים, באמצעות בימוי שנוהג בהם ברכות ובחמלה.

כל זה מגובה על ידי משחק נפלא, שמקורו בליהוק נוטה לשלמות. בקרב המבוגרים ניתן למצוא אישים כבדי משקל כמייקל קנת' וויליאמס ("הסמויה"), פליסיטי הופמן ("עקרות בית נואשות"), ג'ון לגוויזמו ("דרכו של קרליטו") ו-ורה פרמיגה ("בייטס מוטל"), אבל הכוח הגדול באמת בקאסט, ובכלל ב"כשהם רואים אותנו", הוא השחקנים הצעירים. כליל האריס ("קאסל רוק"), אסנטה בלאק, אית'ן הריס, מרקיס רודריגז וג'ארל ג'רום ("אור ירח") כל כך שובי לב בתפקידי הנערים, מפיחים בהם תועפות אנושיות, טוּב ועומק - הם לבדם מספיקים כדי שנצדד בחמישיה הזו ונתעב את כל מי שבא להרע להם.

לביקורת המלאה על "כשהם רואים אותנו"

שם מקורי: Unbelievable
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

בלתי אפשרי להישאר אדישים לנוכח הסיפור האמיתי שמגוללת "לא ייאמן", סיפורה של מארי, נערה בת 18 (קייטלין דיבר, "חורשות את הלילה") שנאנסת בדירתה. היא מתלוננת במשטרה, אבל הבלבול הניכר שלה והתנהגותה גורמים לכולם לחשוב שבדתה את הסיפור מלבה. היא מאולצת לחזור בה מתלונתה. סיפור נוסף שמגולל במקביל מתרחש כשנתיים אחרי כן, אז שתי בלשיות (טוני קולט ומריט וויבר) חוקרות מקרי אונס סדרתיים שדומים למה שאירע למארי.

סיפור החקירה הופך את "לא ייאמן" לסדרה בלשית מעניינת ואפקטיבית, כולל שתי שחקניות מעולות שמגלמות בלשיות מעולות, בעלות גישות נבדלות לעבודה שלהן ולחייהן הפרטיים, אבל דומות בחריפות שכלן ובאינטליגנציה הרגשית שלהן. אבל עיקר כוחה של הסדרה טמון בקייטלין דיבר. היא מגלמת את מארי בפגיעות רבה, ובכל זאת במינוריות הממחישה כי תלאות חייה של דמותה עד כה לימדו אותה כי כל מה שנותר לה זה להתמיד ולצלוח. בשילוב הזה טמון ייחודה ותבונתה של "לא ייאמן" - חלקיה מאזנים אחד את השני. סיפורה של מארי טוען את הצפייה בזעם ובחמלה שמושכים אותה קדימה, מגדירים אותה, והחקירה המשטרתית מפיחה תדיר את התקווה שהאמת תצא לאור.

לביקורת המלאה על "לא ייאמן"

שם לועזי: Ethos
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1

טורקיה היא מעצמה של סדרות טלנובליות, על כל המשתמע מהז'אנר. אבל "מוסכמות" היא בשום אופן לא טלנובלה, שבה הכל גדול, דרמטי והרה-גורל, למרות שיש בתוכה את כל הנושאים שיכולים להתאים לז'אנר: מפגש בין שני עולמות שיש ביניהם פער בלתי ניתן לגישור - פער מעמדות ופער דתי, עוני, אהבה נכזבת, סקס, מוות, שיגעון, ואפילו תקיפה מינית וחיפוש זהות מינית - נושאים שהם טאבו. העלילה עוקבת אחר כמה זרים באיסטנבול שחייהם, פחדיהם ורצונותיהם מצטלבים זה בזה מצליחים להתעלות מעל הגבולות שמציבות התרבות והחברה ולמצוא חיבור.

"מוסכמות" מספרת סיפור קטן מאוד של חיים קטנים, כמעט אקראיים, של כמה דמויות אקראיות. הקסם שלה הוא בפשטות שלה. הכתיבה המתוחכמת מגישה את נקודות העלילה החשובות באופן מעודן ודק, משרטטת את הדמויות שכבה אחר שכבה מפרק לפרק, וחשוב יותר - יוצריה מציגים לנו הכל, ללא פחד. ככל שהיא יותר לוחשת, הקול שלה יותר צלול. כל סיפור שהיא מראה לנו מוגש באהבה וחמלה. לכל אחת מהדמויות יש עומק, היסטוריה, נסיבות חיים, שמתגלות לצופים בהדרגה, כשמגיע הרגע המתאים. אנחנו עדיין מגלים דברים גדולים על הדמויות כבדרך אגב, ממש בסצנות האחרונות. העלילה, שמשרטטת שנה בחיי הדמויות, לוקחת אותנו ביד דרך סצנות קטנות, רגעים בחיים, ובדרך יש פירוק של כל מה שחשבנו על הדמויות כשרק פגשנו אותן. בסוף אותה שנה כולם עברו תהליך בתוך העולמות הפרטיים שלהם, ואולי זה קרה גם לצופים.

לביקורת המלאה על "מוסכמות"

שם מקורי: The Lincoln Lawyer
ז'אנר: דרמה משפטית
מספר עונות: 2 (חודשה לעונה שלישית)

דיוויד אי קלי אמנם המציא את עצמו מחדש בשנים האחרונות עם דרמות פרסטיג' בכיכובן של כמה מהשחקניות הגדולות של ימינו, ובפרט ניקול קידמן, כמו "שקרים קטנים גדולים", "היית צריכה לדעת" ו"תשעה זרים מוחלטים". אבל בראשית הקריירה, הלחם והחמאה שלו היו בעיקר דרמות משפטיות: "פרקליטי אל איי", "הפרקליטים", "אלי מקביל", "בוסטון ליגל" הן רק חלק מהן.

"סנגור במבחן", שקלי יצר על פי ספריו של מייקל קונלי, היא מין חזרה לימים ההם. יש בה את כל המאפיינים שראינו בניינטיז - עו"ד ממולח במצב של פיזור נפש, גרוש/ה שעדיין נמצא/ת בתמונה ומביע רגשות עזים ולקוחות מעיקים שרק הופכים את העבודה הקשה ממילא לכמעט בלתי אפשרית. ואין בזה משהו רע. הסדרה אמנם רחוקה מלהיות מושלמת - ההומור בה לא אפוי לחלוטין והסרקזם לא תמיד עובר - אבל "סנגור במבחן" עובדת על המנגנון הבסיסי, המוכר והמנחם. יש בה קווי עלילה שלא דורשים חשיבה מורכבת מדי, התרות למכביר, סגירת קצוות הרמטית, טוויסטים ופיתולים שמאפיינים כל ספר מתח במשקל קל ובעיקר הרבה סיפוק והנאה.

לביקורת המלאה על "סנגור במבחן"

שם מקורי: Maid
ז'אנר: דרמה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

הדרמה, המבוססת על רב מכר באותו שם, מגוללת את סיפורה של אלכס (מרגרט קוואלי, "הנותרים", "היו זמנים בהוליווד"), אם יחידנית שנמלטת ממערכת יחסים מתעללת עם בתה בת ה-3, מאדי, ומוצאת עבודה כעוזרת בית כדי לשרוד. מבעד לעיניה של אלכס אנחנו נחשפים למעגליות הבירוקרטית, השוחקת וחסרת הרחמים של חיי עוני. על אף המוטיבים המתסכלים שמלווים אותה לכל אורכה, מה שמאפשר לצלוח את "עוזרת בית" ולהפוך אותה לסדרה מרגשת ומזככת הוא זיק קטנטן של תקווה. גם ברגעים החשוכים הרבים לאורכה, הוא אף פעם לא נעלם.

אחת הסיבות לכך היא אנשים טובים שנקרים בדרכה של אלכס, האמפתיה שניתן למצוא גם בתהומות הגדולים ביותר, הנחישות והאמונה בכוח האנושי לטפס מתוכן והכוח הגדול של משפחה. סיבה נוספת היא הקשר יוצא הדופן בין אלכס ומאדי. בעזרת כתיבה חכמה וסצנות מחממות וגם שוברות לב, מזקקת הסדרה את הקשר ביניהן. וכמובן לא מזיק בכלל שריילי נבאה וויטט, שמגלמת את הילדה, היא גוש חמידות מועך לב, שמצליח לעלות חיוך על הפנים גם אם רק לפני רגע הן התמלאו בדמעות.

הביקורת המלאה על "עוזרת בית"

שם מקורי: Dahmer - Monster: The Jeffrey Dahmer Story
ז'אנר: דרמת מתח
מספר עונות: 1 (חודשה לעונה שנייה על רוצח אחר)

ריאן מרפי טוב בדרך כלל בפרקים הראשונים והולך לאיבוד לאחר מכן. זה לא המקרה ב"מפלצת". הפרק הראשון הוא מופת של אימה טלוויזיונית, ומה שיפה בו הוא שניתן לצפות בו כסרט בפני עצמו, ושהפעם גם ההמשך מצוין. המשחק המעולה (בין היתר של אוון פיטרס בתפקיד הראשי, וגם של ריצ'רד ג'נקינס וניסי נאש) והסיפור המרתק מספקים ערך מוסף גדול, אבל לא הם אלה שהופכים את "מפלצת" לסדרת חובה.

מדובר באחת הסדרות הטובות ביותר שעלו בנטפליקס בשנים האחרונות, משום שהיא מספקת ממד אמין לסיפור מטלטל. מרפי אוהב למרוח את הסדרות שלו, וגם כאן יש תחושה שניתן היה להסתפק בשמונה ואפילו בשישה פרקים. אבל אפילו באורך הזה הוא מצליח לשמור על מתח, במיוחד בזכות המשחק של פיטרס, הבימוי המצוין והסיפור עצמו, שבו המציאות עולה על כל דמיון.

לביקורת המלאה על "דאהמר - מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר"

שם מקורי: The Gentlemen
ז'אנר: קומדיית פשע
מספר עונות: 1

תקציר קומדיית הפשע של גאי ריצ'י - אריסטוקרט צעיר היורש את אחוזת המשפחה מגלה שחלק מהותי מהכנסותיה מגיע מגידול מריחואנה בשירות ארגון פשע - חושף מעט מאוד מהעלילה האמיתית שלה. כמיטב המסורת של ריצ'י היא כוללת פיתולים, סיבוכים וטירוף כולל כיפי ומטורלל, שמסבך את ההגדרה הראשונית היטב עד לסיומה של העונה בפרק השמיני. החדשות הטובות הן שכשריצ'י באלמנט שלו, הפלטפורמה הטלוויזיונית עוזרת לו לזהור כמו בימיו הגדולים. כך הפרקים הראשונים של הסדרה מפליאים בקצב מסחרר, עם כניסה של עוד ועוד דמויות משוגעות ומוזרות לתוך הקלחת, אבל עם מעט מאוד אקספוזיציה לפני שתרמילי כדורים מתחילים למלא את הרצפה.

ריבוי השחקנים והאינטרסים רק מוסיף להנאה במקום לסבך. "הג'נטלמנים" מצליחה לקשור את כולם באופן שמצליח להיות בעת ובעונה אחת כאוטי אבל גם קוהרנטי, ובחלק מהמקרים אפילו לייצר קשתות עלילה שחוזרות לנשוך את הגיבורים אחרי מספר פרקים. היופי בסדרה טמון בהיותה מוצר רב שכבות. עבור מעריצי ריצ'י, החיבור המחודש עם צוענים תחמנים, פושעים כבדי מבטא וכמובן ויני ג'ונס הבלתי נמנע, יקנה הרגשה כמו של הימים היפים של סרטיו הגדולים. ועבור מי שמעולם לא חוו את יצירותיו של ריצ'י, אין שום מחסום אמיתי להנאה מכל הטוב הזה. האלימות הפוטוגנית של "הג'נטלמנים", בחיזוק התקציב הנכבד שנפל לידיו הודות לחיבור עם נטפליקס, משלבים קצב משוגע עם צילום מרהיב ועריכה קצבית ומהנה.

לביקורת המלאה על "הג'נטלמנים"

שם מקורי: Giri/Haji
ז'אנר: דרמת פשע
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

"חובה/בושה", זוהי משמעות "גירי/האג'י", השם המקורי ביפנית של דרמת הפשע הבריטית, ואל אלה אפשר להוסיף "כפרה" - המוטיב המרכזי שמנחה את הדמויות בלב הדרמה הזו, בין היתר בגילומם של קלי מקדונלד, טאקהירו הירה וג'סטין לונג. לא הכל מלהיב או מקורי בסיפור הזה, על קורותיו של בלש מטוקיו שנשלח ללונדון כדי לאתר בה את אחיו על מנת למנוע מלחמת יאקוזות במולדתו.

ויחד עם זאת, הסדרה עובדת. רגעיה המותחים אכן מותחים, רגעיה המרגשים אכן מרגשים, לפעמים היא גם מאוד מצחיקה. נדמה כי על החוסרים שלה מפצה "המאבק של קנזו" בכמה אלמנטים שהופכים אותה ליצירה יפה ומיוחדת. מפגש התרבויות לבדו מזריק פנימה רעננות רבה, יש משהו מרתק בקצוות שנפגשים - היאקוזה היפנית, יום כיפור היהודי, מסיבות הגייז בלונדון, אפילו יפן העירונית מול יפן הכפרית. ומה שבעיקר מרומם את הסדרה הוא הפיוט שלה. על הכל שורה כובד ראש לירי שמקנה לסיפור מין תחושה של מעשייה מיתולוגית, ומגיע לשיא בפרק האחרון עם סצנה כה נועזת שלא כולם בהכרח יתחברו אליה, אבל מי שכן ימצא בה שיא יפהפה ומרגש מאוד של יצירה יוצאת דופן.

שם מקורי: Blue Eye Samurai
ז'אנר: אנימציה/אקשן תקופתי למבוגרים
מספר עונות: 1 (הוזמנה עונה שנייה)

קשה לחדש בז'אנר של יצירות נקמה. לגיבור נעשה עוול, הוא יוצא להשיב לרעים כגמולם, פוגע באחרים בדרכו, ועד סוף המסע שלו הוא בוודאי יגלה שהריק בנשמתו לא מתמלא גם אם הוא משיג את מטרתו. הקונספט תמיד יעיל, וזה כך בהחלט גם במקרה של "הסמוראית כחולת העין" - סדרה המתרחשת במאה ה-17 ביפן, שהגיבורה שלה, מיזו, היא יפנית בעלת עיניים כחולות. היא יוצאת למסע נקמה כדי להרוג את ארבעת הגברים הלבנים היחידים בארצה, כי מבחינתה הם אחראים למות אמה ולמצב שלה עצמה - יצור כלאיים מתועב.

מה שמחלחל פנימה והחוצה במקרה של "הסמוראית כחולת העין" הוא שמדובר ביצירה אישית, כי היוצרת-שותפה שלה היא בעצמה אמריקאית ממוצא יפני שמתחבטת בשאלות של גזע. בהתאם יש אמביוולנטיות כבר ביסודה של הסדרה - גיבורה בעלת יכולות פנומנליות שלמרות זאת מתעבת את עצמה, ומסע הנקמה שלה הוא התגלמות פיזית, אלימה וסוחפת של חיבוטי נפש ושאלות מורכבות על זהות. הבחירות היצירתיות בסדרה שואבות רעננות מנקודות המוצא שלה. מצליחות תמיד להפתיע, להפגין אנושיות ומגניבוּת, ומגובות באנימציה מרהיבה ועשירה ומלאה בפרטים מרתקים. מעל הכל, כמו תמיד בסיפורי נקמה טובים, "הסמוראית" מלאה בסצנות אקשן מסעירות, מסחררות ורבות המצאה.

לביקורת המלאה על "הסמוראית כחולת העין"

שם מקורי: The Recruit
ז'אנר: אקשן
מספר עונות: 1

דרמת האקשן היא בעצם פארודיה על ז'אנר הריגול, וככה צריך להתייחס אליה - בלי כובד ראש מיותר או חיפוש של חורים עלילתיים. ה-CIA בסדרה הוא ארגון מסואב, רווי תככים ונושאי תפקידים בכירים, שלחלקם אישיות גבולית וחוסר יכולת לשמור על שפתיים חתומות. אוון הנדריקס (נואה סנטינאו) הוא עו"ד צעיר שהחל לעבוד בסוכנות, ועל אף שבמהותו הוא אמור להיות פקיד אפור שמתנהל מול קלסרים עבי כרס, הפרקליט המחוצף הוא לא בדיוק טיפוס ששוקט על השמרים, אלא אחד שמלכלך את הידיים ויוצא למשימות בשטח.

למרות שהיא רחוקה משלמות - הו הו, כמה שהיא רחוקה - "הרכש החדש" היא בינג' אולטימטיבי. גם אם לא כל הקצוות נסגרים, גם אם הוא מעליב כל פיסת בינה במוח, עדיין מדובר בסדרה כיפית בטירוף. היא לא לוקחת את עצמה ברצינות ולא מצפה שאנחנו נעשה את זה, היא מותחת במקומות הנכונים ומצחיקה באחרים, וסנטינאו מביא את הקסם הקבוע שלו, זה שקנה את עולמו בסרטי "לכל הנערים שאהבתי", ומפזר אותו לכל כיוון תוך שהוא מגובה בקאסט נהדר סביבו. מה רע.

לביקורת המלאה "הרכש החדש"

שם מקורי: Outer Banks
ז'אנר: דרמת הרפתקאות
מספר עונות: 3 (הרביעית בדרך)

דרמת הנוער של נטפליקס הייתה לרגע התגלמות אולטימטיבית של ספרי ההרפתקאות הקלאסיים והאהובים. היא מתרחשת באי בצפון קרוליינה בשם אאוטר בנקס - שם גרים עשירים מופלגים לצד חסרי כול. על הרקע הזה, הנער ג'ון בי רותם את שלושת חבריו הטובים לחיפוש אחר אוצר אגדי שקשור להיעלמות של אביו.

בכל הנוגע לפן של דרמת הנעורים אתם מכירים את הנוסחה, אבל על הקלישאות של הז'אנר מפצה הסדרה (בעונתה הראשונה בלבד, אחרי כן היא כבר מטומטמת ברמות שלא ניתן לתרץ) באמצעות מה שהופך אותה לרעננה ככלות הכל, ומאוד ממכרת: עלילת חיפוש מטמון שזורקת את גיבוריה למשימה מסוכנת, והופכת את הסדרה כולה לשעטנז מבדר בין סדרת ז'אנר מן המניין לבין סוג של "אי המטמון". איכשהו התמהיל הזה עובד. לא מעט כי "אאוטר בנקס" פשוט פורסת על הכל דוק של ערגה. לפעמים נדמה שרוב האירועים בה קורים בזמן שקיעה זהובה, התקציב של נטפליקס מאפשר לה להפגין שפע מצודד, והצילום יפה בצורה שלא רואים בדרך כלל בסדרות נעורים.

שם מקורי: Godless
ז'אנר: מערבון
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

יש ממד אפי, נצחי, תנ"כי, במערבון של נטפליקס - סיפורם של שני יריבים מרים שהיו בעבר בני ברית, דרמת נקמה קלאסית המתגלגלת אל עיירה שכמעט כל גבריה מתו והותירו מאחור אלמנות ויתומים. גם ברגעים השקטים של "חסרי אלוהים" יש עוצמה אדירה. האובדן והאבל נוכחים אצל כל דמות ודמות, הסדרה לופתת ועוכרת שלווה, ממגנטת ומפחידה עד מחנק - ואז החל מהפרק השלישי נכנסים פתאום שקט וחסד חיוניים שכמו נשכחו עד אז, יש לפתע הפוגה לנשימה ולנשמה. רגעים פרוזאיים ומקסימים של אילוף סוסים, לימוד קרוא וכתוב וכינור, אהבה צעירה בלתי אפשרית וכן הלאה.

"חסרי אלוהים" שופעת רגעים מדהימים ומסעירים, כתובה יפהפה על ידי סקוט פרנק (שיצר עבור השירות גם את "גמביט המלכה"), מצולמת נפלא ומשוחקת על ידי קאדר שחקנים כה מצוין (שכולל בין היתר את ג'ק אוקונל, ג'ף דניאלס, מישל דוקרי, מריט וובר וסקוט מקניירי) עד שקשה להתיק ממנה את המבט ואת המחשבה גם שנים אחרי הצפייה.

לביקורת המלאה על "חסרי אלוהים"

שם מקורי: Top Boy
ז'אנר: דרמת פשע
מספר עונות: 5

דרמת הפשע על שני סוחרי סמים הפועלים בשכונת עוני בלונדון היא הדבר הכי קרוב ל"הסמויה" מאז "הסמויה". היא מציגה עולם ריאליסטי, קודר וקשה, שהדמויות בו, אכזריות ככל שיהיו, בכל זאת מתמודדות עם מצפון נוקף ושאריות של אנושיות. "טופ בוי" מקפידה כנגדם לתאר את דיירי שכונת סאמרהאוס כקהילה. אנשים קשי יום, נורמטיבים ברובם, חלקם מהגרים, שדלותם ייעדה אותם למפגש היום-יומי עם הזאבים שמחוץ לדלתות בתיהם. לצד הגבריות האלימה של משחק הסמים והמלחמות הנלוות אליו, ולצד הילדים שלפעמים אין מי שימנע מהם להישאב, הסדרה תמיד מעלה על נס את הנשים של העולם הזה.

כמו המובחרות שבדרמות הפשע, הסדרה מלאה באקשן, תהפוכות מחוכמות ורגעים מורטי עצבים. אולם הכל מתואר בתכליתיות מינורית, קרה ומרה, מלא בילדים שנאלצים להתבגר מהר מדי, איבה שהופכת לזעם שהופך לעוד פורענות, עוברי אורח חפים מפשע שהופכים לקורבנות, ותחושות רוחשות בלתי פוסקות של טרגדיות שקרו וטרגדיות שעוד יקרו.

(שימו לב, הסדרה מחולקת בנטפליקס לשתי סדרות: המוקדמת היא "טופ בוי: סאמרהוס" וההמשך שלה, עם אותן דמויות והכל, הוא "טופ בוי")

לביקורת המלאה על "טופ בוי"

שם מקורי: Dear Child
ז'אנר: דרמת מתח
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

הסדרה הגרמנית היא דוגמה מושלמת לסדרת מתח אפלה שלא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים שלה, ומצד שני לא מנסה לעשות להטוטים מיותרים. יש לה סיפור חזק מאוד (הסדרה מבוססת על רב המכר של רומי האוסמן) ודמויות מדויקות שלכל אחת מהן יש תפקיד מאוד מוגדר בתוך הפאזל שממנו מורכבת העלילה. יוצריה השכילו להשתמש בכל מה שיש להם לטובת יצירת דרמה מפותלת ומותחת. זה מתחיל בתאונה. אישה בכתונת לילה נמצאת פצועה בצד כביש שחוצה יער עבות. הנהג שפגע בה ברח. האישה מחוסרת ההכרה והילדה בת ה-12 שאיתה מגיעות לבית החולים, והשוטרים מתחילים לנסות לפענח מה קרה שם. משם העלילה מתפתחת למקומות סבוכים ומטורפים.

מה ש"ילדה יקרה" יודעת לעשות זה לשמור שתמיד נהיה צעד אחד מאחורי העלילה. לא שיש פה טוויסטים מטורפים, אלא פשוט סיפור מפותל עם הרבה גילויים אפלים ומזעזעים, ואנחנו הצופים מגלים חלקים מהאמת בדיוק בקצב שבו רצו היוצרים שנגלה. לא מעודדים אותנו לנסות לנחש מה באמת הולך שם, כי נבין בדיוק כשנקבל את הרמז הבא. יש סדרות שמדגישות את רגעי הטוויסט ועושות מהם ארוחה שלמה, אבל "ילדה יקרה" היא לא סדרה של מתח כגימיק, והאימה הפסיכולוגית נובעת מכך שכל מה שקורה שם לגמרי סביר ויכול לקרות באמת.

לביקורת המלאה על "ילדה יקרה"

שם מקורי: Lupin
ז'אנר: דרמת אקשן
מספר עונות: 3

קסמה של סדרת העוקץ הלהיטית של נטפליקס טמון בערבוב שמתקיים בה בין אז ועכשיו. מצד אחד, הסגנון שלה קלאסי - אין בו מאפיינים סגנוניים עכשוויים, למשל עריכה תזזיתית ושימוש יתר בגאדג'טים, וכיאה לאופי של גיבורה, יש בו איזו ג'נטלמניות ואלגנטיות שאופיינית יותר לזמנים אחרים. מצד אחר, התכנים שלה מודרניים, אקטואליים ורלוונטיים. וכך, מאחורי עלילות הפשע, המסתורין והפעולה, שלא פעם גולשות למחוזות מופרכים, מסתתר עיסוק רציני ביותר בשאלות של גזע ומעמד.

בזכות כל זה, "לופן" היא לא סתם סדרה כיפית לצפייה, אלא משהו מעבר - יוצריה מיטיבים להשתמש בקלאסיקה צרפתית כדי לדון בהיסטוריה הצרפתית, ולהראות איך היא מושתת על גזענות, קולוניאליזם, דיכוי מעמדי וקשרי הון-שלטון. בצד ההומור וסצנות האקשן, יש בה גם לא פעם נדודים למחוזות אפלים יותר. יחד עם העובדה שהצוות מורכב מן השחקנים והשחקניות הכי טובות בצרפת, הבימוי מיומן והתסריט שנון, "לופן" בצדק הפכה להצלחה גדולה.

לביקורת המלאה על "לופן"

שם מקורי: Mind Hunter
ז'אנר: דרמת פשע
מספר עונות: 2

אף שבמרכזה עומדים רוצחים אכזריים שמרואיינים לצרכי מחקר, דרמת הפשע המצמררת בהפקת דיוויד פינצ'ר - החוזרת בזמן לשנות השבעים כדי לתאר את ראשיתה של הפרופילאות הפלילית - דוגלת בגישה מרוחקת, כמעט אקדמית כלפיהם. זהו גישוש תמידי באפלה, ביטול של הנחות מוקדמות וטעייה תוך כדי תנועה. היא מעניקה לגיבוריה הצלחות קטנות, אבל לא מאפשרת להם לשכוח ולו לרגע שהאפלה לא עוצרת בתאי בית הסוהר, מזכירה שמניעיו וחוויותיו של כל אדם עשויים להוביל אותו אליה. זוהי יצירה פינצ'רית לעילא, מלווה בצילומים יפהפיים ופסקול מנבא רעות, אך בעיקר לא מתפתה לסימני קריאה ומסקנות, ומעדיפה לשאול: האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו והסובבים אותנו כמו שאנחנו מספרים לעצמנו?

לביקורת המלאה על "מיינד האנטר"

שם מקורי: Squid Game
ז'אנר: מתח
מספר עונות: 1 (עונה שנייה תגיע במהלך 2024)

משום מקום הגיעה הסדרה הקוריאנית הזו - מעשייה על עניים שמתחרים זה בזה במשחק אכזרי וקטלני תמורת סכום כסף עצום לזוכה - והפכה לסנסציה גלובלית מפה לאוזן, בלי כוכבים גדולים, בלי להסתמך על מותג מוכר או על תקציב עתק. מהקרקע היא צמחה וכבשה את כל העולם, אבל את כולו. הסדרה הכי נצפית אי פעם בנטפליקס. "משחק הדיונון" בעליל פרטה על מיתר קולקטיבי עצום ובסיסי בקרב קהל ברחבי העולם, ששיקף משהו שגם אם רבים מהצופים לא ניסחו בעצמם לעצמם, הם חשו אותו על בשרם. ובניגוד להרבה הצלחות אחרות, "משחק הדיונון" באמת טובה, מה שסייע לה לשגשג גם אצל כאלה שבדרך כלל מעקמים את האף.

בינות לאלימות הגראפית והאכזריות המובנית בסיפור על עשירים שמשסים את העניים זה בזה, צמחו רגעים דרמטיים מהמדהימים השנה בטלוויזיה. רובם הגיעו לשיא בפרק השישי של העונה הראשונה, כשהגיבורים בחרו בן זוג למשימה הבאה, ואז התברר להם שהם נאלצים להתמודד זה מול זה בידיעה שניצחון של האחד משמעו מותו של האחר. פתאום הנופך הטראגי, שעד כה היה יחסית בשוליים, קיבל משנה תוקף מפתיע ושובר לב, שהמחיש עד כמה נבונה "משחק הדיונון" באופן שבו בנתה את עלילתה, ועד כמה היטיבה לברוא דמויות שנצטער על לכתן.

"משחק הדיונון" מצליחה כי הגיעה בדיוק בזמן הנכון

שם מקורי: Narcos
ז'אנר: פשע
מספר עונות: 3 (ועוד 3 של סדרת הפריקוול, "נרקוס: מקסיקו")

היום זה מובן מאליו שהתכנים בנטפליקס כוללים המון אפשרויות והפקות בשפות זרות, אבל כש"נרקוס" הגיעה ב-2015 היא הייתה חלוצית במובן הזה - סדרה ש-70 אחוזים ממנה מדוברים בספרדית. "סיפור טוב יכול להגיע מכל מקום", היא מנטרה שקודקודי השירות אוהבים, ובמקרה הזה הסיפור טמון בזוועות המחרידות שעולל פבלו אסקובר למולדתו ותושביה.

רמת העשייה של "נרקוס" השלימה את איכויות הסיפור, ועל אף שהעונה הראשונה הפגיזה את הצופים באינספור קטעי ארכיון שרק הרחיקו אותם מהעלילה, הפגמים תוקנו והלקחים נלמדו. למעשה, העונה השלישית, שהתרחשה לאחר מפלתו של אסקובר, הצליחה להיות לא פחות טובה מקודמותיה - ואף להתעלות עליהן במובנים מסוימים. אחרי כן הגיעה גם "נרקוס: מקסיקו", שחזרה אחורה בזמן אל שנות השמונים ואל המלחמה בקרטלים בשלב שבו הסוכנות למלחמה בסמים האמריקאית בקושי הוקמה. היא הייתה פחות מוצלחת מהמקורית, ועדיין שווה את ההשקעה ואת הזמן.

לביקורת המלאה על "נרקוס"

שם מקורי: The Night Agent
ז'אנר: אקשן
מספר עונות: 1 (הוזמנה עונה שנייה)

סוכן FBI שעובד בתפקיד פקידותי מקבל שיחת טלפון מצעירה הנתונה בסכנה, וכל חייו משתנים בן לילה. זו נקודת הפתיחה לקנונייה אדירה שמגיעה עד למסדרונות הבית הלבן בארצות הברית, ועל אף ש"סוכן הלילה" רצופה "טוויסטים" שכבר ראינו עשרות מהם בקולנוע ובטלוויזיה, היא משחקת באפקטיביות על תיאוריות קונספירציה פופולריות ששמות במרכזן את רעיון הדיפ סטייט.

בתפריט: תככים, תככים ועוד תככים, ארגונים ממשלתיים המסוכסכים בינם לבין עצמם ובעיקר הרבה מאוד אקשן, יריות, גופות מדממות ומרדפי מכוניות מרהיבים. העלילה תפורה בדקדקנות והופכת את רצף האירועים להגיוני יחסית, כשכולם עובדים על כולם ואין לבטוח באיש. אם כך נראה המעגל הסובב את האזרח מספר 1 של הדגל האדום-לבן-כחול, לא פלא שאחת הדמויות בסדרה סבורה שבתוך שבוע יגיע סוף העולם.

לביקורת המלאה על "סוכן הלילה"

שם מקורי: Better Call Saul
ז'אנר: דרמת פשע
מספר עונות: 6

עקומת השיפור של "שובר שורות" (ע"ע) לאורך חייה המשיכה עם סדרת הבת, שעולה עליה. עלילתה מתרחשת מספר שנים לפני אירועי המקור, כשדמותו של עורך הדין הנכלולי סול גודמן (בוב אודנקירק) עדיין פעל תחת שמו המקורי, ג'ימי מקגיל. "סמוך על סול" הרבה פחות בומבסטית ומשלהבת מאשר "שובר שורות", אבל האופן שבו לקחה דמות שבמהותה הייתה אתנחתא קומית והפכה אותה לברייה נוגעת ללב עם היסטוריה ועולם פנימי גדול, היא התגלמות המעלות של המדיום הטלוויזיוני.

בדומה לסדרה האם, גם "סמוך על סול" מתארת את המטמורפוזה של הגיבור מאדם טוב למי שאינו כזה, וכמוה היא עושה זאת תחת תחושה של קץ ממשמש, חיץ בלתי נראה שבו יעצרו הדברים, במקרה הזה עלילת "שובר שורות" ודמותו של סול כפי שהכרנו אותה שם. וגם ישנו העתיד, בשחור לבן, אחרי שסול נמלט אל חיים חדשים, שקטים וחונקים. כל הנקודות האלה בחייו משקפות את תמציתה של "סמוך על סול": סיפורו של איש שחייב לעשות את הדבר הנכון, אבל טבעו תמיד משיב לו מלחמה. משיכות החבל האלה מניבות שיאים דרמטיים נפלאים לאורכה של הסדרה.

לכל הביקורות על "סמוך על סול"

שם מקורי: Breaking Bad
ז'אנר: דרמת פשע
מספר עונות: 5

זו אמנם אחת מהסדרות שאינן של נטפליקס במקור (אלא של רשת הכבלים האמריקאית AMC), אבל כזו שכוחו של שירות הסטרימינג הוא הגורם המכריע בהצלחתה, ועדיין נחשבת לאחת הסדרות הטובות ביותר אי פעם. "שובר שורות", סיפור על מורה לכימיה (בריאן קרנסטון המופלא) שהופך לברון סמים, לא הייתה סדרה מושלמת. רחוק מכך.

אבל למרות מגרעותיה - הכוללים הרבה יותר מדי מריחת זמן, דמויות שלא הלכו לשום מקום וטיפול איום ונורא בנשים שלה - גם שנים אחרי כן היא בלתי נשכחת. לכל אורכה היא המחישה עד כמה היא יכולה להיות סוחפת, מסעירה ומקפיאת-דם, ואז העונה האחרונה וחצי שלה היו נסיקה למעלה. רצף הפרקים שחתמו את הסדרה היה לא פחות ממדהים, מהטובים ביותר בתולדות הטלוויזיה, וזה כולל פינאלה שנכנסה בצדק לפנתיאון המעולות והאהובות ביותר אי פעם.

לכל הביקורות על "שובר שורות"

שם מקורי: Bodyguard
ז'אנר: אקשן, מתח
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

היוצר הבריטי ג'ד מרקוריו כבר הוכיח את יכולתו להותיר את ישבנם של צופיו על קצה הכיסא ואת ציפורניהם כסוסות עם "בשירות החוק" המצליחה. "שומר ראש" - גם היא במקור של ה-BBC - מפגינה את אותה מיומנות כבר מרגעיה הראשונים, עם סצנת מתח מפורטת וארוכה שמשתרעת על פני חלק ניכר מהפרק. הסיקוונס הפותח הזה משיק שורת אירועים וקנוניות, שכמו שהטלוויזיה הבריטית אוהבת, מערבת בה כמה מהדרגים הרמים ביותר של הפרלמנט, ובמקביל מהווה תצוגת תכלית סוחפת. סנונית ראשונה בשורה של רגעי אקשן מורטי עצבים, חלקם יגרמו לכם לצעוק "פאק, לא מאמין שזה קרה עכשיו!" על הטלוויזיה. בין לבין הסדרה מצליחה לגולל סיפור מעניין על גורמים שונים שמושכים לכיוונים נפרדים בלי שנדע על מי מהם ניתן לסמוך, ועל מערכת היחסים בין השרה לשומרה, שנעה בין מתיחות, ידידות, חשד וקרבה. קילי הוז ("בשירות החוק", "מאפר לעפר"), ובעיקר ריצ'רד מאדן ("משחקי הכס"), פשוט מעולים בתפקידים הראשיים.

יש להדגיש שלא מדובר ביצירת מופת. "שומר ראש" סובלת מעודף קלישאות (הגב המצולק הבלתי נמנע, החייל לשעבר שלא מצליח לשמר מערכת יחסים, האיש המסוכן שמתאבסס על דבריה של פוליטיקאית ומריץ קטע וידאו לאחור שוב ושוב), ולפעמים נדמה שהיא מתפתלת סביב עצמה שלא לצורך ובלי לספק נימוקים משכנעים. אבל זהו כנראה הכישרון של מרקוריו: הוא מצליח להסיט את הבעיות האלה הצדה לטובת עלילת מתח ואקשן שגם ברגעיה החלשים היא עדיין יעילה, וברגעיה המשובחים היא מסעירה.

שם מקורי: Bojack Horseman
ז'אנר: דרמת אנימציה קומית
מספר עונות: 6

אל תתנו ל"בוג'ק הורסמן" לתעתע בכם - לא עם האנימציה המכוערת ולא עם הפרקים הראשונים שלה. גדולתה של הסדרה לא ניכרת בה בתחילתה. היא נראית כמו עוד סאטירה בנאלית על הוליווד, עם אנימציה לא יפה במיוחד והומור לא חד במיוחד, בעולם של חיות מדברות המתגוררות ועובדות לצד בני אדם כשוות ערך. הגיבור, בוג'ק הורסמן (בקולו של וויל ארנט), הוא סוס, שחקן עבר מזדקן ומרוכז בעצמו שחי על אדי התהילה והתמלוגים מתהילתו ככוכב סיטקום משפחתי נדוש בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז.

די מהר ניכר ש"בוג'ק הורסמן" היא הרבה יותר מזה. היא סיטקום שמכוסה באלפי בדיחות דביליות ומצחיקות, ובמקביל גם דרמה מבריקה, עצובה ולא פעם נשגבת. סדרה על סוס מדבר בעולם שבו חיות הן חלק אינטגרלי מהחברה, ובו זמנית ממטירה תובנות עמוקות על טראומה, מחלות נפש והקיום האנושי. היא אחת הסדרות הטובות של נטפליקס.

הורסינ' אראונד: 10 שיעורים לחיים שלמדנו מ"בוג'ק הורסמן"

שם מקורי: Ginny & Georgia
ז'אנר: דרמה, התבגרות
מספר עונות: 2 (חודשה לעונה שלישית)

חרף חריקות, על פי רוב גלגלי השיניים של "ג'יני וג'ורג'יה" - דרמה קומית על אם ושני ילדיה שמגיעים לעיירה חדשה עם מטען של סודות על גבם - מסתובבים ביחד היטב, ויוצרים מערכת מתקתקת עם סיפור מהנה, הומור מוצלח ודמויות שרובן כובשות ונוגעות ללב. בראשן כמובן ג'ורג'יה. היא אמנם כתובה עם קלישאות קלות, כמו גם דמויות וקווי עלילה נוספים, אבל מלכתחילה ג'ורג'יה משורטטת כדמות כיפית ומצחיקה יותר, כך שקל למחול עליהן. מעל הכול, בריאן האווי מפיחה בג'ורג'יה תועפות של קסם וחן דרומי, המבהירים תדיר כיצד היא לוכדת את תשומת הלב כשהיא נכנסת לחדר, כל חדר. האווי מעולה ברגעים הקומיים והנינוחים שלה, אבל גם נוגעת ללב בקלות ברגע שהיא מפגינה פגיעות.

המאסה הגדולה של דמויות שקל להתאהב בהן היא הקלף החזק ביותר של "ג'יני וג'ורג'יה", שמעיד על קסמה הכללי. כזה שעוזר לה להישאר כאופציית צפייה מענגת גם כשהיא מקרטעת, כמו בעונה השנייה הפחות-טובה.

לביקורת המלאה על "ג'יני וג'ורג'יה"

שם מקורי: The Chair
ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

הדרמה הקומית של נטפליקס היא הסדרה הראשונה שדיוויד בניוף ודן וייס חתומים עליה מאז שהסתיימה "משחקי הכס" ב-2019. יצרו וכתבו אותה אמנדה פיט (רעייתו של בניוף) ואנני ג'וליה וויימן, והיא מתרחשת באוניברסיטה פיקטיבית שרואה כיצד המתח בין הדורות - המרצים והסטודנטים, המרצים בינם לבין עצמם - עולה על גדותיו. מצד אחד הסדרה מצליחה לומר משהו על תרבות הביטול של הדור הצעיר, שמנטרלת את היכולת לנהל דיונים מורכבים, ומצד שני ממחישה גם כיצד הדורות המבוגרים יותר מאובנים בהלכותיהם ומסרבים להתקדם עם הזמנים. בתווך הגיבורה, ג'י-יון, בגילומה הנהדר של סנדרה או ("להרוג את איב", "האנטומיה של גריי"), מינוי חדש בתפקיד ראש החוג שרק רוצה לקדם ולעדכן את המקום, ומוצאת את עצמה מנסה לכבות את השריפות שהולכות ואוחזות גם בשולי גלימתה.

אם בכל זאת יש פספוס מבאס ב"החוג לאנגלית", זה שהיא לא לגמרי מפתחת את הנסיונות של ג'י-יון ליצור חוג עדכני ומתקדם יותר, בפרט כמישהי שעצם מינויה כאישה אסייתית הוא פריצת דרך עבור המקום. אולי שני פרקים נוספים על השישה הקיימים היו עוזרים לה לנשום טוב יותר, אבל גם כך היא חכמה, מבדרת וקולחת. בונוס (ספוילר הופעת אורח): דיוויד דוכובני מתארח וצוחק על עצמו, כשם שלא עשה מאז ימי "לארי סנדרס" בשנות התשעים.

לביקורת המלאה על "החוג לאנגלית"

שם מקורי: Florida Man
ז'אנר: דרמת פשע קומית
מספר עונות: 1

אל תתנו לשם העברי הטיפשי של הסדרה להשלות אתכם - אין ממש אפלה בקומדיית הפשע הזו. מדובר במעשיית פשע שטופת שמש וחמודה מאוד שעלילתה עוקבת אחר מייק ולנטיין, שוטר שהודח מתפקידו ושקע בחובות וכעת עובד אצל מאפיונר צעיר ומפוקפק. כאשר זוגתו של האחרון נמלטת ממנו אל פלורידה, מייק מופקד על המשימה המפוקפקת לצאת אל העיר שבה גדל בפלורידה, למצוא את הבחורה ולהשיבה. אלא שבתוך כך הוא נשאב לניסיון פרוע ומסוכן למצוא אוצר.

יותר מכל "פלורידה מן" מזכירה את כתביו של אלמור לנארד ("תפוס את שורטי", "צדק פרטי"), שחלק ניכר מעלילות ספריו אכן התרחשו בפלורידה, וללא ספק היווה השראה לסדרה החדשה. כמו ספריו, "פלורידה מן" שנונה, קלילה ופיקחית, ומאוכלסת בדמויות שובות לב גם כשהן מהצד המנוול של המתרס. אדגר רמירז מוצלח בתפקיד הראשי בסדרה, אנת'וני לפלייה מצוין בתפקיד אביו, אבל ההפתעה האמיתית היא הדוגמנית לשעבר אבי לי. היא בקושי הותירה חותם בתפקידה בסדרה "ארץ לאבקראפט", שם היא נראתה לא יותר מאשר ברבי שתפקידה מסתכם בלהופיע ולהיראות אניגמטית, אבל במקרה הזה היא מקסימה ושובת לב.

שם מקורי: Sex Education
ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 4

הדרמה הקומית הבריטית על תיכוניסט שפותח שירותי ייעוץ מין לעמיתיו בבית הספר בדיוק הגיעה אל סופה בצורה מרגשת ומספקת. כבר מתחילתה "חינוך מיני" נראתה נהדר. צילומיה מנצלים עד תום את נופיו הירוקים המרהיבים באזור הכפרי הלא-מוגדר שהיא ממוקמת בו, היא הומה ניצבים, ערוכה ומשוחקת. בולט במיוחד אייסא באטרפילד בתפקיד הראשי - השחקן הצעיר מעביר היטב פגיעות, חמידות וגמלוניות בה בעת. מעלותיו בולטות במיוחד כשהוא נדרש לקומדיה, נבוך בטירוף מהדברים שאמו אומרת במחיצת חבריו או מגיב בהומור יבש לדברים שערורייתיים שאומרים אחרים.

על אף המבטא הבריטי, "חינוך מיני" היא מעין מכתב אהבה לסרטי הנעורים של ג'ון יוז. ההסתמכות שלה על סרטי תיכון מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי מביאה אותה לשאוב את כל המוסכמות והארכיטיפים המוכרים, ועמם לא מעט קלישאות והגזמות של הז'אנר. אלא ש"חינוך מיני" ערה למעשיה, יודעת שלפעמים היא מפריזה, משתמשת במהלכים המוכרים. אבל היא עושה זאת כמחווה מוקירה לז'אנר, כמו לכסות אותנו במוכר והחמים, תוך שהיא מגייסת את הפסיכולוגיה המינית כדי לפרק הן את הנושאים שבליבה והן את הדמויות עצמן. זה פועל לטובתה גם בפן הקומי - אם כי היא יותר מלבבת מאשר מפילה מצחוק - וגם בפן הדרמטי, שלא מהסס לעסוק בהפלות, התמודדויות קשות עם זהות, השפלה והעצמה מינית - ואף בתקיפה מינית. כך, בסופו של דבר, מצליחה "חינוך מיני" לעמוד בפני עצמה כיצירה מלאת קסם עם דמויות שמשתחלות בקלילות ללב.

לביקורת המלאה על "חינוך מיני"

שם מקורי: Orange Is the New Black
ז'אנר: דרמת פשע קומית
מספר עונות: 7

עדיין כנראה הסדרה החשובה ביותר של נטפליקס, כזו שהגדירה את העשור הראשון שלה בזכות אלמנט אחד בוהק שהעלתה על נס: היעדר שיפוטיות. "כתום זה השחור החדש" מכניסה את הצופה לתוך כותלי כלא נשי ומפגיזה אותו על ההתחלה בהמון סוגים של נשים: יפות, מכוערות, מפחידות, כבדות משקל, מכורות, משוגעות, קולניות, הזויות, מפוחדות, מיוסרות וכואבות. הן כולן נראות כמו מקשה כתומה אחת שמאוגדת תחת השם המרתיע "פושעות", אבל הסדרה מעבירה שבע עונות בלהוכיח שהן, בסופו של דבר, אנושיות.

הצהרת המשימה הבסיסית של "כתום" הייתה לגרום לנו להכיר אותן, באמת ובתמים להכיר אותן, ולהשתחרר מהתפיסה שאסירות ואסירים, נוכחיים או משוחררים, הם אנשים נחותים שראויים לקלס, אפליה, דעות קדומות ופסילה, רק משום שהם העזו לטעות וגם לשלם על כך בגלוי. אולי הם דווקא אלה שמבינים את המונח "כפרה" הרבה יותר טוב מאיתנו?

לביקורת המלאה על "כתום זה השחור החדש"

שם מקורי: Master of None
ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 3

העונה הראשונה בדרמה הקומית של עזיז אנסרי הייתה שיקוף של דמותו החמודה והלבבית, עם חבריו המקסימים וסצנת הדייטינג של ניו יורק. ובעוד אלה הספיקו כשלעצמם לסדרה שנונה ומחממת לב, העונה השנייה שהופכת את "מומחה לכלום" ליצירה מרשימה באמת. הסדרה הפכה למעשה לסוג של אנתולוגיה כשכל פרק חוקר אספקט אחר בחייו של דב (בן דמותו של אנסרי), בין אם מדובר בהתמודדות עם משפחתו המוסלמית האדוקה, תהליך היציאה מהארון של חברתו הטובה, דניס (פרק שזיכה את לינה וויית' באמי), פרק יפהפה על מערכות יחסים בין אנשים שבדרך כלל לא זוכים לשזוף את המסך, וכך הלאה. כל אחד מהפרקים פרט על נימים אחרים, אבל באותה מתיקות ואהבת אדם שמאפיינת את הגיבור. על העונה השלישית עדיף שלא נדבר.

שם מקורי: Feel Good
ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 2

בעונה הראשונה נדרש ל"מיי וג'ורג'" קצת זמן (הכל יחסי - כל עונה שלה מונה רק שישה פרקים) למצוא את האיזון שהפך אותה לנפלאה, אבל העונה השנייה (והחותמת) מצוינת מההתחלה ועד הסוף. זו סדרה נוספת ממגמת הדרמות הקומיות הבריטיות המחוספסות והנפלאות שבמרכזן דמות נשית מורכבת. היוצרת מיי מרטין גילמה בה גרסה של עצמה - סטנדאפיסטית קנדית שפועלת בבריטניה, מכורה נגמלת, לסבית שמתמודדת עם תסבוכים מגדריים.

במקביל להמשך סיפור האהבה התנודתי בינה לבין ג'ורג' - שעד למיי הייתה לכאורה סטרייטית וכעת מתקשה עם ההגדרה החדשה שלה - הסדרה חיטטה בפצע שהפך את מיי למה שהיא, שמונע ממנה להתקדם באמת. זה היה אגרוף לבטן שתואר בחמלה, כנות והומור. בדרך החתחתים שעברו שתי הגיבורות, היצירה עצמה תמיד אהבה אותן, תמיד אמפתית, תמיד זיהתה את האנושיות מאחורי ההרסנות. הגישה הזו הפכה את הקומדיה של "מיי וג'ורג'" - שם עברי מיותר ומבאס להפליא - למפוכחת יותר, עם הרגליים על הקרקע, והקנתה לה משקל סגולי ממשי. במקביל היא גם שימרה בה מתיקות שהפכה אותה למסע רגשי מצחיק, שלם ומספק.

שם מקורי: The End of the F***ing World
ז'אנר: דרמת פשע קומית
מספר עונות: 2

אין דרך לעקוף את זה: "סוף הפאקינג עולם" הייתה מיני-סדרה מושלמת אבל חדלה להיות כזאת כשחודשה לעונה נוספת. אבל אפילו כך, עדיין מדובר ביצירה נהדרת. הגם שעלילתה מתרחשת בימינו, יש בה משהו אולד סקול במכוון, והסיפור על שני נערים תלושים ואבודים שחוברים זה לזה ואז מסתבכים עם המשטרה, מובא באיפוק ובעידון גם כשפיצוצים ודם גודשים את המסך.

הנופים הכפריים של אנגליה עוטפים את שני הגיבורים, מדגישים את התלישות שלהם מהכאן והעכשיו, מהעולם הזה. התסריט המדויק הומה כל כך הרבה דיאלוגים ומשפטים קולעים ויפים, והוא מגובה במשחק אדיר של אלכס לאות'ר וג'סיקה בארדן, שהכימיה ביניהם מזינה את הסדרה כולה.

הביקורת המלאה של "סוף הפאקינג עולם"

שם מקורי: BEEF
ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 1

על פניה "עצבים" מתארת מה קורה כאשר תקרית של זעם בכביש מתפתחת לכדי נסיונות הדדיים של שני הנהגים למרר זה את חייה של זו גם מחוץ לרכב. הקרב ביניהם, שמתחיל מסיבות כה פרוזאיות, הולך ומסלים ופורם את חייהם.

האיבה שמנחה את שני גיבורי "עצבים" היא מנוע לעלילה קולחת, מצחיקה ונוגעת ללב שמקצינה ככל שהיא מתקדמת. הבימוי וכלל העשייה משובחים. המשחק בסדרה - בהובלת אלי וונג וסטיבן יאן - מעולה. אפילו הילדה הקטנה שם מדהימה. ומעל הכל, הסדרה כתובה בצורה מאוד מאוד חכמה. מתחת לפני השטח קיים רובד שרוחש וסוחף את הכל קדימה, הלאה ומטה, מבהיר בהדרגה את המורכבות הגדולה של "עצבים", יצירה שמעמיקה עוד ועוד עד למקומות שהאור לא מגיע אליהם, לפני שתבקע שוב דרך חזרה. אולם מעל כל אלה, הרובד היפה ביותר בסדרה הוא ההדהוד בין שני הגיבורים. זה הדבר שמפעם מתחת לפני השטח של "עצבים", מתגנב אלינו והופך אותה ליצירה יפה בהרבה מכפי שנדמה בתחילה, הדבר שמקנה לה את עיקר כוחה שובר ומאחה הלב.

לביקורת המלאה על "עצבים"

שם מקורי: Cobra Kai
ז'אנר: דרמת נעורים קומית/אמנויות לחימה
מספר עונות: 5 (שישית ואחרונה בדרך)

הדוגמה האולטימטיבית לאיך משיבים לחיים זכיון אהוב. יוצרי הסדרה לקחו על עצמם להביא אל המסך הקטן המשך לאחד הסרטים האיקוניים של שנות השמונים - "קראטה קיד". עשורים אחרי עלילת הסרט ואלה שבאו אחריו, היא שוב מציבה אחד מול השני את הגיבור ואת הנבל - דניאל לרוסו וג'וני לורנס (ראלף מאצ'יו ו-וויליאם זבקה), אלא שהנבל כלל לא נבל, ולא בטוח שהגיבור הוא גיבור.

"קוברה קאי" מציפה שוב - עם הרבה חמלה, אהבה וגעגועים - את הקונפליקט המוכר בין שני הגברים הכעת-מבוגרים, ובכל זאת שומרת אמונים לסוגת המקור - דרמת נעורים. דור צעיר חדש קם ולומד קראטה בדוג'ואים מתחרים שהופכים את הוואלי לזירת קרב. לא תמיד "קוברה קאי" מצליחה ללהטט בהצלחה עם כל הכדורים (העונה הרביעית בפרט חלשה), אבל כמו לוחם אמיתי, אם היא נופלת היא קמה מיד, מפגינה נשמה גדולה.

לביקורת המלאה על "קוברה קאי"

שם מקורי: The Kominsky Method
ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 3

הדרמה הקומית שיצר פטרון הסיטקומים צ'אק לורי ("המפץ הגדול", "שני גברים וחצי") בכיכובם של מייקל דגלאס ואלן ארקין היא סדרה מתעתעת. היא בפירוש לא הדבר הכי מתוחכם שתמצאו בנטפליקס, אבל יש בה חן שמתגלה לאיטו במהלך הצפייה, בין היתר בזכות המשחק המצוין של דאגלס וארקין, אבל בעיקר בגלל מה שהיא לא: סקסית. העובדה ש"שיטת קומינסקי" עוסקת בגיל השלישי פוטרת אותה מהצורך להיות אטרקטיבית ולמשוך צופים באמצעות פרצופים יפים או דימויים מפתים. היא כאילו התקדמה מעבר לסטנדרטים הידועים של סדרות טלוויזיה, כשם שאנשים מבוגרים משוחררים מהצורך לשחק משחקים ומעדיפים פשוט לחיות את חייהם, וזה מאפשר לה ולדמויות שלה להביא למסך פרספקטיבה חדשה ומעניינת בנוגע לחיים ולמה שנשאר מהם.

היא כמובן לא הראשונה לעשות זאת, אבל נדמה ש"שיטת קומינסקי" משתמשת באופי הקליל והסיטקומי שלה כדי להגניב מתחת לפני השטח נושאים קודרים ותחושות קשות ושליליות שלא בהכרח מתמודדים איתן במקומות אחרים. זה העניין המתעתע ב"שיטת קומינסקי" - היא מהורהרת אבל לא מדכאת, והיא נעה בשטח האפור והחמקמק שבין דרמה לא דרמטית לקומדיה לא מצחיקה, בצורה שמזכירה קצת את "ממי", גם היא מבית היוצר של לורי. שלל הופעות האורח של שחקנים מוכרים וידועים (ובראשם ליסה אדלשטיין בתפקיד מופלא ושונה לחלוטין), הם בגדר ציפוי על העוגה החביבה והנרגנת הזו.

לביקורת המלאה על "שיטת קומינסקי"

ז'אנר: דרמה קומית
מספר עונות: 3 :(

מבין כל הסדרות שהתיימרו לעסוק בייצוג נשי בדיוק בתקופה שפמיניזם ושאר מונחים שעידן ה-MeToo הפך ללחמניות חמות, "Glow" - סדרה על כינונה של ליגת היאבקות נשים בשנות השמונים - הייתה לבטח החיננית והכיפית מכולן. אבל לדבר עליה רק במונחים כאלה זה די משעמם ועושה עוול לשאר הדברים הטובים בה. למשל, עיצוב הדמויות האמין והביטחון שאף אחת מהנשים הללו, ולצורך העניין גם אף אחד מהגברים, לעולם לא יעשה משהו שאינו מאפיין אותו רק משום שהתסריט קבע. או אליסון ברי, מרק מרון ובטי גילפין שמאכלסים את הדמויות שלהם בצורה כה טבעית. גם למחלקת העיצוב והתלבושות מגיעים שבחים על היכולת לפוצץ את המסך באווירת אייטיז צבעונית שנאמנה לתקופה בצורה מעולה ומגעילה.

בכל זאת נזכיר שיש כאן עשרות נשים מכל הסוגים, הגדלים, המינים והנטיות, הן לפני ומאחורי הקלעים, ועלילות שעוסקות בחברויות נשיות, חופש הבחירה ואקטיביזם לוחמני שמקבל ביטוי מוחשי בזירת ההיאבקות. לנצח נצטער על העונה הרביעית שקיבלה אור ירוק ואז בוטלה בגלל הקורונה.

לביקורת המלאה על "GLOW"

שם מקורי: !Call My Agent
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 5

יש הרבה דברים יפים בקומדיה הצרפתית, שעלילתה מתרחשת מאחורי הקלעים של סוכנות שחקנים. זו אולי הסדרה הכי צרפתית בנמצא: היחס הקדוש לתרבות, להפסקות צהריים ולארוחות ערב, הנטייה לעשן ולבגוד, הסטייל השיקי, חוקי העבודה המורכבים וגם הרבה דברים שאי אפשר להסביר, אלא רק להרגיש - הכל מתואר כאן בצורה רגישה ומציאותית. אם "אמילי בפריז" היא פנטזיה אמריקאית על צרפת, כאן זה הדבר האמיתי.

ההגדרות הקלאסיות לגבי דמויות "טובות" ו"רעות" פשוט לא תקפות בה. אף אחת מהדמויות אינה טלית שכולה תכלת. כולן מונעות מאגו ואמביציה, כולן לוקות בקנאה וצרות עין, ותמיד כדאי להרחיק מהן סכינים ולשמור על הגב שלך כשאתה מסתובב. הסדרה מיטיבה לתאר את הקלקולים הכל כך אנושיים האלה. בכך היא מצטרפת לשושלת ארוכה ומפוארת של יצירות תרבות צרפתיות שתיארו את הקומדיה האנושית, ועושה זאת בצורה שגם בלזק היה גאה בה. כל זה לא היה עובד כמובן, אילולא הסדרה הייתה כתובה ומבוצעת ברמה הגבוהה ביותר, אך היא נהנית מתסריטים מעולים, עשייה מצוינת ויותר מכל - תצוגות משחק נפלאות.

לביקורת המלאה על "10 אחוז"

שם מקורי: Unstable
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 1

אל תתייחסו לשם הגנרי בעברית - הסדרה הזו מטורללת לחלוטין, בקטע טוב. הקומדיה בכיכובם של רוב לאו ובנו ג'ון אואן לאו היא סדרת מקום עבודה על התמודדות עם אובדן, תפקוד מקצועי לצד קשיים נפשיים והתגברות על דאדי אישיוז. את כל זה עושה הסדרה בקלילות וחיובית מחממת לב, שאף טוויסט דרמטי לא באמת מצליח להעכיר. אלה אותם חומרים בדיוק ש"טד לאסו" עשתה מהם זהב קומי-דרמטי ברגעים היפים ביותר, אבל "אבא בהפרעה" רצינית הרבה פחות. היא מפגיזה פאנצ'ים בתדירות שמצריכה מהצופה להרים את הראש מהסמארטפון והעולם שבו היא מתרחשת צבעוני, מחויך ומטושטש גבולות כמו בסדרה מצוירת.

העלילה גמישה לחלוטין, העיקר הוא הדמויות - והן פשוט נהדרות, והן כוללות את שאן קליפורד המעולה (קלייר מ"פליבג") ואת פרד ארמיסן שכרגיל גונב את ההצגה עם עוד דמות שרק הוא מסוגל לגלם. כתיבה קומית טובה וקאסט מצוין מאפשרים ל"אבא בהפרעה" להיות מהנה ומלהיבה כבר מרגעיה הראשונים, אבל היא עדיין זקוקה לכמה שפצורים כדי להיות הכי טובה שהיא יכולה. הלוואי שהיא תזכה לעונה נוספת כדי לעשות את זה.

שם מקורי: Archer
ז'אנר: קומדיית אנימציה/ריגול
מספר עונות: 14

על פניו קו העלילה די פשוט: סטרלינג ארצ'ר הוא מרגל-על בסגנון ג'יימס בונד, שנמשך לנשים יפות ומכוניות מהירות כמעט כמו שהוא נמשך לאלכוהול וסמים. כאלה כבר ראינו. אלא ש"ארצ'ר" מתקיימת בתוך עולם שבו האופנה היא מהסיקסטיז, הטכנולוגיה היא מהמאה ה-21, המלחמה הקרה עדיין מתקיימת, השיבוט של היטלר עובד בסוכנות של הממשל האמריקאי וברט ריינולדס הוא כוכב הקולנוע הגדול בעולם.

ככל שהסדרה התקדמה היוצרים סירבו לתת לה להתיישן ולהפוך בנאלית, ויצרו בכוח עונות "קונספט" בהן הדמויות המוכרות זוכות לחיים חדשים על ידי פירוק והרכבה של כל המעטפת הכללית. כך למשל עונה שלמה מתקיימת בתוך חלום של ארצ'ר ואחרת. לטוב ולרע, קשה למצוא סדרות - אפילו באנימציה - שהייתה להן התעוזה לעשות כזה מהלך.

שם מקורי: Girls5Eva
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 3

קצת מקומם עד כמה זניחה הסדרה הזו, העוסקת בחברות בלהקת בנות מסוף שנות התשעים שמנסות לעשות קאמבק. לא עוזר שטינה פיי ורוברט קרלוק, יוצרי "רוק 30" ו"קימי שמידט", הם מפיקיה, ושהיא אחת הסדרות הכי מצחיקות וחכמות על המסך. מגע ידם של השניים מורגש היטב לאורך הסדרה: סחרחרת הבדיחות הבלתי נגמרות, קווי המתאר המחורפנים, הרפרנסים הבלתי פוסקים לתרבות הפופ, הגיבורות שמהלכות על הקו שבין עלובות לווינריות - "בנות לנצח" כוללת את אלה ומתבלת באסופת שירים קורעים.

כל נשות "בנות לנצח" נפלאות, ושתיים מהן במיוחד: ראשית, שרה ברייליס. הזמרת והיוצרת שהתפרסמה בזכות שירי פופ מתקתקים ונשכחים, עושה כאן את תפקיד המשחק המשמעותי הראשון שלה, ומדובר בהפתעה מרשימה. אבל את ההצגה גונבת רנה אליס גולדסברי ("המילטון"), שמפליאה לגלם את הכוכבת הגדולה והמלאה מעצמה. זו עם הכישרון הענק שכולם חשבו שתצא לקריירת סולו ענקית. זו שתמיד תלהטט בקולה כדי להאפיל על חברותיה ללהקה ולהדגיש עד כמה היא טובה יותר. הקריירה של גולדסברי מכובדת מאוד אבל היא לא בדיוק הייתה שם שמוכר לקהל הרחב. ההופעה שלה כאן פנומנלית, והעובדה שזה קורה בסדרה העוסקת בנשים בגיל העמידה שחוצבות לעצמן הזדמנות שנייה לתהילה - מרגישה הולמת ופואטית.

לביקורת המלאה על "בנות לנצח"

שם מקורי: Brooklyn Nine Nine
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 7

הקומדיה בכיכובם של אנדי סמברג ואנדרה בראוור עוקבת אחר הבלשים במחלק משטרתי בניו יורק - לא בדיוק הסט המובן מאליו לקומדיה. אבל התוצאה כיפית, מהירה ושנונה, עמוסה בקאסט מגוון אתנית כמצופה מהכרך הגדול בעשור השני של המאה ה-21.

וכמו תמיד בסדרות של מייק שור ("מחלקת גנים ונוף", "המקום הטוב"), "ברוקלין תשע תשע" אופטימית ואוהבת את גיבוריה. מצחיקה ככל שתהיה, והיא מאוד מצחיקה, חלק אדיר מקסמה הוא טוב לבה, כזה שמטפח גם את הדמויות השוליות והלכאורה-נלעגות ביותר שלה ומפיח בהן אנושיות מעוררת אהדה. שוב, זה ממש מוזר כשלוקחים בחשבון שמדובר במחלק רצח, אבל גיבורי הסדרה לא נותנים למציאות המחוספסת להרפות את ידיהם או לשופף את רוחם, מה שהופך אותם ואת הסדרה כולה למקום שמח, מכיל ומענג, שפשוט כיף שהוא קיים.

שם מקורי: The Good Place
ז'אנר: קומדיית פנטזיה
מספר עונות: 4

המאפיין הבולט ביצירות של מייק שור ("מחלקת גנים ונוף", "ברוקלין תשע תשע") הוא האמונה בטוב שבבני האדם, וביכולת וברצון של כולנו להשתפר. הגישה האופטימית הזאת היא הבסיס של "המקום הטוב", ואיכשהו מאז שעלתה ועד היום מתברר שהיא תמיד נדרשת לנוכח המציאות שמחוצה לה.

מנקודת המוצא, אישה שנשלחת לגן עדן למרות שהיא ממש לא ראויה לכך, משיקה הסדרה שלל ניסויים פילוסופיים ומוסריים, בוחנת עוד ועוד סיטואציות שמציבות את גיבוריה באתגרים אנושיים בסיסיים, שתוצאותיהם מתווים את גורלם לאורך זמן. ובעוד לא כל גיבוריה ניחנו בעומק מספק כדי להתפתח דרכם (אנחנו מסתכלים עליך ג'ייסון), החן הפנימי, הכימיה שנוצרה ביניהם והטוויסטים לאורך ארבע עונותיה - מושכים אותה קדימה והלאה.

שם מקורי: Cunk on Earth
ז'אנר: מוקומנטרי
מספר עונות: 1

יש סדרות שצריך לצלוח כמה פרקים של אקספוזיציה כדי להישאב לתוכן. סדרות שצריך להתאהב בדמויות לאורך זמן כמו ברומן רוסי עב כרס. ויש עדיין סדרות שצריך לא יותר מדקה, גג דקה וחצי, כדי לדעת אם הן בשבילך. המוקומנטרי שיצרו צ'ארלי ברוקר (יוצר "מראה שחורה") והקומיקאית דיאן מורגן (שמככבת בסדרה) עבור ה-BBC, הוא דוגמה ליצירה שניתן להבין את טיבה אחרי כמה דקות בודדות. אם לא צחקת מהריאיון הראשון של פילומינה קונק עם מומחה כלשהו, כנראה שזה לא יקרה גם בהמשך. אם נחרת מצחוק כבר מהשאלה הראשונה שלה, בסגנון "האם הפירמידות נבנו בצורה הזאת כדי למנוע מהומלסים לישון עליהן?", כנראה שמחכה לכם פצצת הצחוק הגדולה ביותר של השנה.

רבים הדביקו לתכנית תארים כמו "גאונית" או "פורצת דרך" אבל האמת היא שמדובר פשוט באסופת רגעים אידיוטיים, שמצחיקים בפני עצמם, ומודבקים יחד לכדי יצירה אחת וקורעת מצחוק שאפשר לצפות בכולה בתוך יום.

שם מקורי: American Vandal
ז'אנר: מוקומנטרי
מספר עונות: 2

אולי הביטול הצורב ביותר של נטפליקס אי פעם, לצד "גלואו" (ע"ע). הסדרה, פארודיה על ז'אנר הדוקו-פשע האהוב כל כך, נשמעת על הנייר כמו סרט נעורים מטופש: מישהו ריסס 27 פינים על המכוניות של צוות התיכון בעיר אמריקאית קטנה. מיהו האשם? זה מה שהתוכנית ביקשה לבדוק. במהירות התברר כי "חוליגן אמריקאי" היא יצירה מבריקה בהרבה מהומור הפיפי-קקי (המאוד מצחיק!) שהיא מתהדרת בו. גם בעונה הראשונה וגם בשנייה, שפתחה סיפור חדש על מישהו שגרם לבית ספר שלם לשלשל ללא שליטה, היא עשתה בדיוק את מה שעושות היצירות האמיתיות בז'אנר שעקצה: לגולל סיפור על עוול ספציפי שממנו צומחת תמונה של ריקבון מערכתי גדול, ובכך לספק הערות עמוקות וכנות להפליא על החברה של ימינו.

מאחר ש"חוליגן אמריקאי" עוסקת בבני נוער, ההערות האלה הפכו לאבחנות פוקחות עיניים על הדור הצעיר הזה, ואותה עצמה לסדרת נעורים מדהימה. באמצעות הדמויות הצעירות שלה היא גוללה סיפור עמוס טוויסטים מבריקים - ולפעמים גם מאוד מרגשים - על מעמדות, טיוח, שחיתות, מניפולציות משטרתיות, בריונות רשת ובדידות עמוקה. מתחת להומור בית השימוש שלה שוכנת נשמה יתרה, שהופכת אותה לאחת הסדרות הנעלות בנטפליקס.

לביקורת המלאה על "חוליגן אמריקאי"

שם מקורי: Derry Girls
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 4

ליסה מקגי יצרה את הקומדיה הבריטית על סמך חוויותיה כמתבגרת בעיר הצפון-אירית לונדונדרי בשנות התשעים. המצב הבטחוני נפיץ ומתוח, התראות על פצצות באמצע הדרך משבשות את סדר היום, אבל עבור גיבורות הסדרה זוהי רק התפאורה שבתוכה הן מסתבכות בצרות נעורים רגילות והיסטריות, בזמן שמנגד מנהלת התיכון הקתולי שלהן, האחות מייקל, מגלגלת את עיניה.

כמתבקש מנטיעתה עמוק בשנות ה-90, יש ב"נערות דרי" ממד נוסטלגי שמקבל משנה תוקף בעזרת שחזור תקופתי מוזיקה נוסטלגית ורפרנסים מתבקשים. אבל בניגוד להתרפקות שניתן למצוא בהרבה סדרות אחרות, "נערות דרי" לא מתמסרת רק לתחושת הערגה. אפשר שהסיבה לכך היא המציאות הנפיצה ומלאת החשדות, אבל סביר יותר להניח שמדובר דווקא בקצב הבדיחות הרצחני שמשאיר מעט מאוד מקום לגעגועים, ובעיקר הופך אותה לאחת הסדרות הכי מצחיקות על המסך.

לביקורת המלאה על "נערות דרי"

שם מקורי: Seinfeld
ז'אנר: סיטקום
מספר עונות: 9

ב-2021 שילמה נטפליקס בסביבות חצי מיליארד דולר בשביל הזכויות של "סיינפלד". הסכום העלה לא מעט סימני שאלה: האם באמת שווה להשקיע כל כך הרבה בסדרה על כלום משנות התשעים, עם הומור יהודי, ניו יורקי ונישתי מאוד, שאיתגרה את גבולות התקינות הפוליטית כבר בזמן אמת? התשובה, כמובן, היתה שהחוזה שווה כל סנט. יותר משלושים שנה אחרי עלייתה, הסדרה הפכה לאחת הפופולריות בסטרימינג, אם כי סביר להניח זה לא היה הודות למעריצים חדשים, אלא לקהל החסידים שלה שצפה בה שוב - ושוב ושוב.

הצפייה המחודשת בקלאסיקה מגלה כי באופן בל ייאמן, עוד יותר מופתית, עמוקה ומורכבת ממה שזכרנו, והיא אחת מאותן סדרות נדירות שאפשר לראות אותן בפעם האלף, ליהנות כאילו זו הפעם הראשונה וגם לגלות דברים חדשים כל פעם.

סדרה על הכל: 30 הפרקים הכי טובים של "סיינפלד"

שם מקורי: Big Mouth
ז'אנר: קומדיית אנימציה
מספר עונות: 6 (שביעית ואחרונה בקרוב)

אחת הסדרות שזכו לחיים ארוכים במיוחד בנטפליקס, ובסתיו הקרוב צפויה להגיע אל סיומה בתום שבע עונות. סדרה מצחיקה, דוחה ומופרעת על זוועות גיל ההתבגרות. זה, על רגל אחת, הסיפור של "פה גדול", כל כך פשוט וכל כך מתבקש.

אף שכוחה תש בעונות האחרונות, קומדיית האנימציה הפרועה של ניק קרול ואנדרו גולדברג היא הרבה מעבר לאורגיה מגעילה-במפגיע וקורעת מצחוק של רגעים מטורפים ויצורים דמיוניים (בהן מפלצות ההורמונים, מכשף הבושה ורוחו של דיוק אלינגטון שנמצאת בעליית הגג של הגיבור, כי למה לא). קיצונית ככל שתהיה, הנשמה העצומה הפועמת ניכרת תמיד מתחת לשכבת הג'יפה. האינטליגנציה הרגשית המכילה שלה וטוב הלב הבסיסי - כל אלה הופכים את "פה גדול" למה שהיא. סדרת החינוך המיני האולטימטיבית.

לביקורת המלאה על "פה גדול"

שם מקורי: Unbreakable Kimmy Schmidt
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 4

קשה לא להתאהב באלי קמפר כשהיא נכנסת לדמותה הקלולסית של קימי שמידט, "נערת החפרפרת" שחיה במשך שנים בבונקר תת קרקעי תחת השפעתו של מנהיג כת (ג'ון האם שמוכיח שוב את גדולתו בתפקיד קומי). הנסיבות שהביאו אותה לניו יורק, בגרסתה הכי גרוטסקית ואותנטית שהגיעה למסך בערך מאז "נהג מונית", גורמות לה להיראות חריגה ושונה בנוף. קל לסווג אותה כחולמנית או אפילו טיפשה, אבל למעשה היא גרסה מודרנית של פיבי פובה מ"חברים", חזקה ומורכבת כמוה, אבל מצחיקה הרבה יותר. לא פלא שליסה קודרו (פיבי המקורית) לוהקה לגלם את אמה הביולוגית של קימי בסדרה.

אולם קימי שמידט היא קודם כל מצע להצגת הכישרון הבלתי נגמר של טייטוס ברג'ס. הדמות המוחצנת שלו היא אחד הדברים הכי מצחיקים שטינה פיי יצרה אי פעם, וזה לא עניין של מה בכך. הכישרון והחן של הקאסט עוזרים לסדרה לצלוח גם תקופות שבהן התסריט לא באמת מצליח להתרומם - אבל שווה לצפות בסדרה כולה רק בשביל פרק הספיישל שכולו פארודיה על ז'אנר הטרו-קריים.

לביקורת המלאה על "קימי שמידט"

שם מקורי: Wet Hot American Summer: First Day of Camp
ז'אנר: קומדיה
מספר עונות: 1

בנטפליקס אוהבים להחיות יצירות אהובות, כידוע, וקומדיית הפולחן עתירת הכוכבים-לפני-שהיו-מוכרים "קיץ אמריקני חם ורטוב" היא אחת מהמוצלחות שהוספו לארסנל כבר ב-2015. הסרט, קומדיית אבסורד מטורפת, מתאר את היום האחרון במחנה האמריקאי-יהודי פיירווד, רגע לפני שכולם עוזבים וחוזרים הביתה. הוא אמנם נכשל בקופות כשיצא ב-2001, אבל עם הזמן גרף עוד ועוד מעריצים, ומן הסתם גם זכה להצלחה נאה בנטפליקס מאחר שהחליטה ליצור המשך בן שמונה פרקים.

עד כמה שהסרט חביב, הסדרה נפלאה ממנו בהרבה. כל השחקנים המקוריים (בהם פול ראד, איימי פוהלר, בראדלי קופר ואליזבת בנקס) חזרו, ואיתם עוד כמה כוכבים אהובים (בהם ג'ון האם, לייק בל וכריס פיין) כדי לתאר את מה שקרה בימים הראשונים של מחנה הקיץ אי אז ב-1980, כלומר מצולם 14 שנה אחרי הסרט המקורי אבל מתרחש חודשיים לפני, בהתאם להומור האבסורדי של "קיץ". כיאה לסדרה בת שמונה שעות, העלילה נוכחת הרבה יותר מאשר בסרט המקורי, עובדה שתורמת להיותה יצירה שלמה, קומוניקטיבית, רגישה ומצחיקה יותר ביחס לסרט. בזמן שהיא עושה לו כבוד עם מחוות, קריצות וציטוטים קטנים, היא גם לגמרי עומדת בפני עצמה. בכך לא זאת בלבד שהיא מתעלה על המקור, אלא גם מקרינה עליו בצורה מחמיאה. אחרי כן הגיעה גם סדרת המשך, "כעבור עשר שנים", אבל למרבה הצער היא הרבה פחות מוצלחת ואפשר לוותר עליה.

לביקורת המלאה על "קיץ אמריקני חם ורטוב: היום הראשון במחנה"

שם מקורי: Rick and Morty
ז'אנר: קומדיית אנימציה/מד"ב
מספר עונות: 7

הסדרה שנולדה כטייק מעוות על דוק ומרטי מ"בחזרה לעתיד" - במסגרתו הגאון האקסצנטרי המבוגר הוא שיכור חסר אחריות והנער הצעיר הוא נכדו הטמבלול וחסר עמוד-השדרה - הפכה ליצירה המנצלת את ריבוי העולמות, הממדים וההרפתקאות שלה, על מנת להציג קומדיה שהיא בה בעת גם מחושבת לפרטי פרטים וגם אנרכיסטית, כמעט ניהיליסטית. כאוס מאורגן שבוחן את עצם הקיום האנושי ואת מקומנו בעולם.

אבל כנראה כל זה לא היה כה אפקטיבי, ובוודאי לא מזמין, אילולא "ריק ומורטי" ידעה לחפור בנשמות של גיבוריה, בכללם ההורים ג'רי ובת' (כריס פארנל ושרה צ'וק) והאחות סאמר (ספנסר גרמר). חפירה שאמנם מניבה לעתים דכדוך אקזיסטנציאלי, אך פעמים רבות גם נחמה ותקווה חיוניות. ואה, כן, היא מצחיקה בטירוף.

לביקורת המלאה על "ריק ומורטי"

שם מקורי: The 100
ז'אנר: מדע בדיוני
מספר עונות: 7

שוב ושוב, קשה לא להתרשם מההישג של "ה-100". הסדרה, שעלילתה מתרחשת בעתיד פוסט-אפוקליפטי אחרי שפצצות גרעיניות כילו את החיים על פני כדור הארץ, החלה כדרמת נעורים דיסטופית בנאלית, אפילו קצת סבונית, אבל הפכה במהירות לאחד הדברים הנועזים והמעולים בטלוויזיה.

היו ל"ה-100" עליות ומורדות לאורך חייה, אבל היא תמיד הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, להיות אמיצה, חסרת פשרות, מפתיעה ומעוררת מחשבה. לגרום לנו לתעב דמויות ברגע אחד ואז להציג אותן לאורך זמן באור שונה שגרם לנו להתאהב בהן. להציב את גיבוריה בפני דילמות מוסריות בלתי אפשריות שעליהם בכל זאת להכריע בהן. להתקיים במתחמים הכי אפורים המתבקשים מהשאלה התמידית שמנחה את הגיבורים: אל אילו תהומות תגיע כדי לשרוד? היו לסדרה שבע עונות, אבל אפשר ואף רצוי להסתפק בחמש הראשונות.

שם מקורי: Love, Death & Robots
ז'אנר: אנימציה, פנטזיה, מד"ב, אימה
מספר עונות: 3 (חודשה לעונה רביעית)

כמו בכל סדרת אנתולוגיה - במקרה הזה, אנימציה למבוגרים מהיוצרים טים מילר ("דדפול") ודיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב"), שבה כל פרק בסדרה מונה רק כמה דקות ונוצר על ידי צוות הפקה אחר - הפרקים אינם אחידים ברמתם. לחלקם יש רעיון מעולה אבל הביצוע מאכזב או סתמי, אחרים דשים בקונספט לעוס ועדיין מצליחים להיות מקסימים, וישנן גם כמה יצירות קטנות ומעולות. יש אף כאלה שהם כה נפלאים עד שחבל שאינם זוכים לגרסאות ארוכות יותר.

בסופו של דבר, ההישג של "אהבה, מוות ורובוטים" עצום. קשה לא לבהות בה לכל אורכה בעונג - האנימציה המגוונת ועותקת הנשימה (כמה מהעולמות והדמויות כאן נראים אמיתיים לחלוטין), ובעיקר רגעי ההשראה הרבים שלה ושל הסיפורים, הופכים את הסדרה לחוויה מענגת, מקורית ועתירת דמיון. גם פרקים חלשים יותר לא פוגמים במכלול, לא מעט בשל אורכם הצנוע, ובפרט מאחר שבכל עונה יש לפחות פרק או שניים באמת בלתי נשכחים שמצדיקים הכל.

לביקורת המלאה על "אהבה, מוות ורובוטים"

שם מקורי: Avatar: The Last Airbender
ז'אנר: פנטזיה
מספר עונות: 1 (חודשה לעונות 2 ו-3)

סדרת האנימציה "אווטאר: כשף האוויר האחרון" מדורגת שביעית במצעד הסדרות הטובות של כל הזמנים ב-IMDB. עיבוד הלייב אקשן של נטפליקס רחוק מלהגיע לדרגות האלה, ובכל זאת - הוא מצליח לסגור שמונה פרקים של בינג' כיפי למדי. איכות האפקטים הממוחשבים לא אחידה ובכמה מהמקרים קל לזהות שחלק מהרקע אינו אמיתי, אבל ברוב רגעי המפתח הגדולים, הסדרה מצליחה לספק אקשן איכותי ומהנה - כולל בסצנות ענק כמו קרבות מרשימים. מגיעה מילה טובה לאנשי האפקטים גם על היכולת לשחזר את האופן הייחודי שבו פועל כל אחד מהיסודות שבבסיס הסדרה - אדמה, מים, אש ואוויר - והאופן שבו הכשפים מסוגלים להשפיע עליו.

גיבור הסדרה אנג אמנם קצת רציני מקודמו, אבל השחקן הצעיר גורדון קורמייה מצליח להיכנס יפה לנעליים של הנזיר האמיץ שנקרע בין הרצון להתנהל כמו ילד, לבין התפקיד העצום שהוא אמור למלא בעולם. סוקה, אולי הדמות הכי משעשעת בסדרת המקור, בוודאי יכול היה ליהנות גם הוא מקצת יותר קלילות - אבל גם כאן מגיעות לא מעט מחמאות לשחקן איאן אאוסלי על היכולת ללכוד את הרוח המפלרטטת-מגושמת-אמיצה של הלוחם הצעיר משבט המים. המחמאות הגדולות ביותר מגיעות לדאלאס לו, שמגלם את הדמות הכי מורכבת בסדרה, הנסיך זוקו, ומצליח באופן מאוד לא מובן מאליו לאפשר לו להיות אובססיבי ונוגע ללב, מבלי להיות מעצבן וילדותי.

לביקורת המלאה על "אווטאר: כשף האוויר האחרון"

שם מקורי: Arcane
ז'אנר: אנימציה, פנטזיה
מספר עונות: 1 (עונה שנייה תגיע בנובמבר 2024)

צירוף המילים "מבוסס על משחק מחשב" מספיק כדי לגרום לרבים מאיתנו לוותר מראש על צפייה. לזכות אלה ייאמר שהיסטוריית העיבודים לגמרי מצדיקה את הבחירה, עם מספר מרשים של יצירות חלולות, טיפשיות ובעלות חזות מצועצעת."ארקיין" לא עונה על אף אחד מההגדרות האלה. בניגוד לכל כך הרבה יצירות מסוגה, "ארקיין" מסרבת להשטיח או לרדד את הדמויות והסיפור שבמרכזה, ובונה בחכמה עלילה שמשלבת פערים חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים, שמשפיעות דרמטית על יחסיהן של שתי האחיות במרכזה: וי ופאודר.

גם אם הסיפור עצמו לא יפיל אתכם מהכיסא, זו החזות של "ארקיין" שהופכת אותה לאירוע טלוויזיוני. עבודת האנימציה המרשימה בוראת עולם יפהפה ומלא בניואנסים, והדמויות עצמן מאופיינות לפרטי פרטים, עם הבעות אנושיות עד לרמה שבה הן יכולות להעביר רגש מבלי לדבר. ההשקעה הזו באה לידי ביטוי גם בסצנות הקרב המספקות והמהנות לאורכה, שמייצרות רף חדש למה שאפשר לצפות ממנו מיצירת אנימציה בכלל - ומאנימציה של משחקי מחשב בכלל.

לביקורת המלאה על "ארקיין"

שם מקורי: Three Body Problem
ז'אנר: מדע בדיוני
מספר עונות: 1

יוצרי "משחקי הכס" בראו - גם הפעם על סמך סדרת ספרים - דרמת מד"ב שונה בתכלית מסדרת הפנטזיה הענקית שעיבדו עבור HBO. עלילת הסדרה מתארת את המפגש הראשון אי פעם בין האנושות לבין אוכלוסיית חייזרים מפותחת, שעושה את דרכה הארוכה לכדור הארץ ותגיע רק בעוד 400 שנה כדי לכבוש אותנו.

למרות השאפתנות המהממת והתקציב הנדיב-בעליל של הסדרה, "בעיית שלושת הגופים" בונה את הסיפור שלה בריסון. בתבונה רבה הכותבים בוראים מחדש את הדמויות מחומר המקור, משלבים בין כאלה לאחרות, והופכים אותן לעוגנים שלנו.עם כל פרק שעובר, "בעיית שלושת הגופים" מתחוורת כחוויה ויזואלית יוצאת דופן, כזו שמתבלטת גם בתקופת הרנסנס המד"בי שהטלוויזיה בימינו מתברכת בה, ומעלה שאלות מעוררות מחשבה.

אך מעבר לרעיונות המעניינים ורגעי האקשן שומטי הלסת, נקודת החוזק של הסדרה היא הדמויות, ובפרט "חמישיית אוקספורד", הגיבורים שבמרכזה. בסיפור שהאיום המרכזי שלו טמון מאות שנים אל תוך העתיד, החמישייה הם ההתגלמות העכשווית של מה שעלול לקרות וכל מה שאפשר להפסיד. הם הפנים השונות שבאמצעותן נשקפת החוויה האנושית המוארת - הפוטנציאל, החברות, ההערכה, האהבה.

לביקורת המלאה על "בעיית שלושת הגופים"

שם מקורי: Stranger Things
ז'אנר: פנטזיה, התבגרות
מספר עונות: 5 (שישית ואחרונה בדרך)

על רקע אלגוריתמים הייטקיים מתוחכמים, "דברים מוזרים" היא הביטוי האולטימטיבי של הגעגוע לפשוט והישן. סדרה על חבורת ילדים בעיירה קטנה, המוצאים את עצמם מול כוחות שֵדיים כשאחד מהם נחטף אל "הצד האחר". "דברים מוזרים" היא שיר אהבה - לא רק לשנות השמונים, שבמהלכן מתרחשת העלילה, אלא כלפי היצירות שנולדו אז והפכו לקלאסיקות. תקופה שבה ניתן היה לקפוץ על האופניים עם החברים ולצאת להרפתקה בלי לדעת לאן הדרך תיקח אותנו.

האחים דאפר לוכדים בחכמה רבה את הכאב הנוסטלגי הזה, והופכים אותו למחווה נפלאה לתקופה שהושמצה בעבר לא מעט. הרבה דברים מוזרים נולדו באייטיז, אבל כל סצנה לאורכה של "דברים מוזרים" מהדהדת כמה היה העשור הזה שופע יצירתיות, רגש ודמיון, חסין לציניות ומסור לאותנטיות. ככל שהעונות מתקדמות, הסדרה יודעת לאמץ את השינויים בגיבוריה ובעולם שסביבם, ולהפוך לסיפור התבגרות נהדר על רקע אובדן תמימות, בשעה שהיא מחיה את התמימות הזו מחדש באפקטיביות רבה.

לביקורת המלאה על "דברים מוזרים"

שם מקורי: One Piece
ז'אנר: פנטזיה והרפתקאות
מספר עונות: 1 (חודשה לעונה שנייה)

הפקת ענק שמבוססת על אנימה יפנית אולטרה-מצליחה, על פיראט צעיר היוצא למסע נועז בחיפוש אחר אוצר, מגובה בצוות של טיפוסים מגוונים. ההיקף העצום של "וואן פיס", על המקומות והדמויות במרחביה, עובר כאן מצוין. הים כל כך עצום ומלא בסיפורי צד והרפתקאות, עד שהעונה הראשונה אפילו לא מתחילה את המסע אחר האוצר - וזה לא גורע ממנה. קרבות ימיים, קרבות יבשתיים, יצורים מיתולוגיים, רגעי אימה ורגעי ביזאר. זה מה שהופך את הסדרה להרפתקה שגדולה הרבה יותר מהאנד גיים שלה.

הפרקים הראשונים שלה הם כאלה, ולכן גם מייצרים את התחושה שהיה כאן פיצוח נהדר של אדפטציה מאוד לא פשוטה. היא מצליחה להיות גם מוזרה וגם מרהיבה, ובמקביל כל כך בלתי צפויה עד שהרצון לגלות מה עוד מתחבא בה מייצר רצון להמשיך. אמנם החלק השני של העונה קצת מאבד גובה, אבל יש לקוות שזה נובע מהצורך להציג ולהעמיק בגיבורים, גם אם לא בהכרח בצדק. אחרי שכבר עברנו את כל אלה, אולי בעונה השנייה "וואן פיס" תוכל לשוב לקלילות הביזארית של תחילתה - עם המסע נגד כל הסיכויים של צוות נדכאים אל התהילה, כשמולם קמים נבלים הולכים ומתעצמים, בכוח ובמוזרות.

לביקורת המלאה על "וואן פיס"

שם מקורי: Wednesday
ז'אנר: פנטזיה, נעורים
מספר עונות: 1 (חודשה לעונה שנייה)

קשה לפענח את סוד ההצלחה הענקית של "וונסדיי", מעבר לעובדה שמדובר פשוט באחלה סדרה שמאזנת היטב את התמהיל שלה. יוצרי הסדרה יודעים לקחת את כל המרכיבים המעולים שהרכיבו את "משפחת אדמס" ולרקוח מהם משהו כיפי וקולח. "וונסדיי" מצליחה יפה מאוד לשלב בין ז'אנרים שונים - היא קומדיה שחורה, כמובן, זה הדנ"א שלה, אבל היא גם סיפור התבגרות שמשתמש בכמה מתבניות-הסיפור הידועות והשחוקות של סדרות לבני נוער, במיוחד אלה עם אלמנט על-טבעי, והופכת אותן לשלה.

ממש בקלות זה היה יכול להשתבש מאוד, אבל הסדרה מצליחה לעשות משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי - לשחק על מוטיבים של אופל ועגמומיות בלי לאבד את חוש ההומור ובלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. סדרות רבות מאוד בשנים האחרונות ניסו לעשות את זה ולא הצליחו, רבות מהן בנטפליקס.

לביקורת המלאה על "וונסדיי"

שם מקורי: Midnight Mass
ז'אנר: אימה
מספר עונות: 1

יצירות האימה של מייק פלנגן המוכשר ("מי מתגורר בבית היל", "מי מתגורר באחוזת בליי") בולטות בעיקר משום שהן לא רק מפחידות לשם הפחד, אלא הופכות את הפסיכולוגיה של הגיבורים, עברם והמתחולל בנפשם לכלי עלילתי חכם ויעיל. התוצאה היא עלילות שהן בעת ובעונה אחת אנושיות ומפלצתיות, מותחות עד כדי ישיבה על קצה הכיסא אבל גם נוגעות ללב כמו מעט יצירות טלוויזיה עכשוויות. ב"טקס חצות" הוא מיקד את העלילה באי קטנטן ואפור שאוכלוסייתו המעטה מורכבת בעיקר ממי ששיאם נמצא מאחוריהם. הגעתו של כומר צעיר וכריזמטי, משנה את הדינמיקה באי, ומביאה עמה שורה של התרחשויות פלאיות.

ככל שמתברר טיב המסתורין שנמצא במוקד העלילה, כך מתבררת הפרשנות המסקרנת של היוצר למושגים כמו שכר ועונש וגאולה. וכמובן, גם כאן, שדי העבר הופכים ממטאפורה לסיוט אמיתי של ממש. לפרקים נדמה ש"טקס חצות" היא מין זיקוק של המון נקודות מוצלחות ביצירות מוכרות אחרות מז'אנר האימה/מסתורין, אבל כמכלול היא לא רק עומדת בפני עצמה, אלא מייצרת חוויה שמפרידה אותה מאחרות, ונותרת כזו עד לסיומה המטלטל.

לביקורת המלאה על "טקס חצות"

שם מקורי: Maniac
ז'אנר: דרמת מד"ב קומית
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

חלומות היו מאז ומתמיד כר פורה עבור יוצרי טלוויזיה. באמצעותם הם הצליחו לברוא יקומים שלמים ומלאי פרטים, שחורגים לחלוטין מהמקובל בעולם האמיתי, ובתוך כך לחקור את הפסיכולוגיה של הדמויות. במרכזה של "מטורף" נמצא ניסוי שמעמת את הנבדקים עם הרגעים העצובים של חייהם ועם הכאב שחוו. כך כמעט כל פרק הוא הרפתקה מבדרת חדשה, כששני הגיבורים אואן ואנני, בגילומם של ג'ונה היל ואמה סטון, מוצאים את עצמם בשלל זהויות שונות לאורך הסדרה.

אי אפשר שלא להתפעל ממה שבורא כאן הבמאי קארי פוקונגה: בתוך שלל עולמות פנומנליים משלל ז'אנרים, הוא מצליח אט אט ובחישוב ליצור סדר בעלילה סבוכה ולפעמים קופצנית, הדורשת יד בוטחת שתאחוז בידיהם של הצופים לאורך המסע הזה. לפעמים זה נעשה בעדינות מחניקת גרון, פעמים אחרות באלימות גרוטסקית, רוב הזמן עם ממד קומי מאזן ותמיד מעניין ומלבב. וכמו שפוקונגה אוהב, גם יש סצנת אקשן ארוכה ונהדרת בטייק אחד בלבד. אף שהביזאריות עלולה להתיש את חסרי הסבלנות, ככל שאנני ואואן עצמם חוקרים את נפשם, מתירים סבך אחר סבך, כך "מטורף" כולה נעשית יותר קוהרנטית, קתרטית ומתגמלת.

לביקורת המלאה על "מטורף"

שם מקורי: The Haunting of Hill House
ז'אנר: דרמת אימה
מספר עונות: 1

טור דה פורס פנומנלי של מייק פלנגן. יוצר האימה הביא אל נטפליקס עשרה פרקים מחושבים ומתוזמרים על האחוזה שרדפה את בני משפחת קריין, גם הרבה אחרי שעזבו אותה בערב טראומטי אחד שבו מתה אמם. פלנגן - שגם ביים את כל פרקי הסדרה - מתרחק מאוד מעלילת המקור הספרותי של שירלי ג'קסון, אבל שומר על המהות שלה: אימה שנובעת מהפסיכולוגיה של הדמויות. למעשה, מתחת למעשיית הרפאים, בין רגע מצמית אחת למשנהו, "מי מתגורר בבית היל" היא בעיקר דרמה משפחתית בצלה של טראומה.

מה שהופך אותה למוצלחת הוא היכולת שלה להבריק בשני המישורים האלה. לשלוח צמרמורות פחד לגב וחצים עצובים ללב. ואת כל זה עושה הסדרה באמצעים טכניים מרהיבים. המוני רוחות רפאים שתולות בצללים בלי משים, נראות רק בבחינה מדוקדקת, עדות לעיצוב המדהים של הסדרה כולה, שמגובה בצילום יפהפה ומשחק מצוין. יש גם סדרת המשך פחות מוצלחת, "מי מתגורר באחוזת בליי".

לביקורת המלאה על "מי מתגורר בבית היל"

שם מקורי: Black Mirror
ז'אנר: דרמת מד"ב/אנתולוגיה
מספר עונות: 6

החוכמה הגדולה בעונות הראשונות של "מראה שחורה" הייתה היכולת המדויקת לגעת בעצב חברתי חשוף ולבנות על בסיסו עלילה מד"בית, פנטסטית או אפילו סופר ריאליסטית, כזו שאפשר בהחלט למתוח חוט בינה לבין המצב כיום. אבל האיזון העדין ומעורר המחשבה שבין "זה יכול לקרות" ל"זה כבר קורה" הלך והופר ככל שהסדרה התבגרה, והסיפורים הפכו מכלליים אך קולעים לספציפיים אך מפוספסים.

ואם "מראה שחורה" הייתה אמורה לשמש סוג של תמרור אזהרה קולקטיבי, הרי שהיא נכשלה כישלון חרוץ: העולם, כצפוי, ממש לא הפסיק להשתמש בטכנולוגיה ואפילו הגביר הילוך. מה שכנראה אומר שיש להביט בפרקים שלה כבידור טהור ותו לא. חלק מהם, בדיעבד, אכן מספקים את הסחורה הזו ועושים זאת היטב. אם זה גדול עליכם, מומלץ פשוט לצפות בפרקים הנבחרים שלה.

לביקורת המלאה על "מראה שחורה"

שם מקורי: Warrior Nun
ז'אנר: פנטזיה
מספר עונות: 2

נטפליקס אמנם ביטלה את הסדרה אחרי שתי עונות (והיא תזכה לטרילוגיית סרטים שיחתמו את הסיפור, אם כי לא ברור כרגע איפה הם ישודרו), אבל היא עדיין שווה צפייה. סיפורה של אווה (אלבה בטיסטה), צעירה יתומה שמתעוררת בחדר מתים מגלה שיש לה כוחות-על בזכות הילה שהוכנסה לגופה. הגורם הזר בגופה הופך אותה ל"נבחרת", ועכשיו היא מתבקשת להיות חלק מארגון צללים של נזירות ציידות שדים שבראשן כומר, אף שהיא בכלל לא רוצה בתפקיד הזה.

אם בתחילתה "נזירה לוחמת" מעלה את החשש שזו תהיה עוד סדרה על מסדרים עתיקים, כתבים סודיים ושדים עשויי לבה, היא מבהירה שהעיקר בה הוא היחסים בין הדמויות. העונה משתפרת ככל שהיא מתקדמת, ואפילו גירוד פני השטח מניב רגעים יפים וחיבורים שאינם מובנים מאליהם בין הדמויות. הסדרה מסמנת דווקא את אווה כנושאת ההילה כי לבה הגדול הופך אותה למנהיגה טבעית. ממש כמוה, גם "נזירה לוחמת" חמודה, כובשת והומה מלב.

לביקורת המלאה על "נזירה לוחמת"

שם מקורי: The Fall of the House of Usher
ז'אנר: אימה
מספר עונות: 1 (מיני-סדרה)

מאסטר האימה מייק פלנגן חזר בסדרה האחרונה שלו בנטפליקס (מכאן והלאה נמצא אותו באמזון פריים וידאו) לנוסחה המנצחת של "מי מתגורר בבית היל" (ע"ע) ו"מי מתגורר באחוזת בליי", ובשל כך היא יכולה להיחשב גם לפרק האחרון בטרילוגיה. מדובר, כפי שניתן להסיק מהשם, בהישענות על סיפורו הקצר של אדגר אלן פו. אלא שהמחווה אינה מסתכמת ביצירה אחת של פו: היא שיר הלל לסיפוריו ושיריו של סנדק האימה האמריקני. לכל אורך הסדרה שוזר פלנגן מוטיבים ואזכורים בולטים מפואמות שונות של פה, בראשן "העורב" ו"אנבל לי".

התוצאה מהפנטת ומרגשת. מדובר ביצירה מתוחכמת, מחלחלת ומפעפעת לתוך הנשמה. כן, יש קלישאות אימה כמו חתולים שקופצים מארונות ועוד שאר טכניקות של הבהלות זולות, יש גם מסר צדקני, פשוט כי פלנגן לא יכול בלי, אך זה אינו העיקר. לזכותו ייאמר שהוא לא מכור לבהלות פתע, אלא משתמש בהן במקרה הזה בתבונה ומוהל אותן היטב עם דיאלוגים מחכימים, חלקם מקפיאים.

"נפילת בית אשר" שואבת אנרגיות באופן חיובי, לשם שינוי בימים הללו. היא סוחטת, מעוררת מחשבה, מחלחלת ובעיקר עושה מה שסדרה בת שמונה פרקים צריכה לעשות - כיף שיעביר את הזמן. תמיד טוב שיהיה בנמצא מוצר ראוי לצפייה. בתקופה הזאת זה אפילו הכרחי.

לביקורת המלאה על "נפילת בית אשר"

שם מקורי: The Sandman
ז'אנר: פנטזיה, אימה
מספר עונות: 1 (חודשה לעונה שנייה)

קשה להכחיש שמשהו ב"סנדמן" קצת מתיש. החל מדמותו של מורפיאוס, שר השינה עצמו, גותי עגמומי שאולי עובר בדפי הקומיקס אבל די בלתי נסבל כדמות בשר ודם (טוב, סוג של), דרך העיסוק ברוע האנושי בצורה הכי גרוטסקית ואלימה, וכלה בכל רגעי המיתולוגיה שמשלבים בהם את הגיהינום ואת יושביו - פן שעושה רושם שיתפוס אפילו נתח גדול יותר בעונה השנייה שכבר הוזמנה.

למרות זאת, עדיין מדובר בהישג מרשים. הקומיקס האגדי של ניל גיימן נחשב במשך עשורים כיצירה שיהיה קשה לעבד למסך, אך הסדרה של נטפליקס הצליחה לעשות את זה, לא מעט בזכות הכיסים העמוקים של ענקית הסטרימינג. האפקטים מעולים, העולמות שהיא בוראת מרהיבים, והמקוריות של החזון הנושן של גיימן עובדת לא רע גם שלושים שנה אחרי שנחשפה לראשונה. אבל הסיבה הגדולה ביותר לכך ש"סנדמן" מרשימה היא שמדי פעם היא מפגינה שאר רוח באמת יפהפה. כמו למשל בפרק השישי בעונה הראשונה, "צליל כנפיה", שבו מורפיאוס מעניק לאדם מן השורה חיי נצח ואז פוגש אותו מדי מאה שנה באותו מקום לשיחת עדכון. שווה הכל.

שם מקורי: Shadow and Bone
ז'אנר: פנטזיה
מספר עונות: 2

אחד המהלכים הכי חכמים של העיבוד הטלוויזיוני לסדרת הספרים הוא לא להסתפק בספר שעל שמו הוא קרוי אלא לשזור בו גם את "שישה עורבים", רומן נוסף של יוצרת האפוס, לי ברדוגו, במסגרת אותו עולם. הסיפור השחוק-למדי על נערה נבחרת בעלת כוחות שתילחם בכוחות האופל, זוכה לזריקת כיף ואקשן של סרטי שודים.

באופן כללי, מה שאחראי לנשמה של "צל ועצם" הוא גיבוריה. ההרפתקאות של אלינה ומאל, שגדלו ביחד ויש ביניהם יותר מאשר ידידות, אמנם לא מקוריות והם עצמם לא עמוקים במיוחד, אך הם פשוט מעוררי חיבה - לא מעט בזכות הליהוק. הכימיה ביניהם כובשת ומוסיפה כוח רב לסיפור על שני חברים/נאהבים/בני משפחה שגורמים רבי עוצמה מפרידים ביניהם. וגם בהיבט הזה, הנוכחות של העורבים מחדדת את הרעיון המרכזי של "צל ועצם", כזה שעוזר לה להתגבר על מה שפחות מרשים בה: ככל שההיכרות עמם מעמיקה, ניכר כי שלושת הגנבים הם לא סתם עמיתים ארעיים למקצוע, אלא כאלה שמצאו זה בזה קשר אנושי חיוני והדוק. על אף המסעות והתמורות של הגיבורים, בבסיסה "צל ועצם" היא סיפור על בית, לא משנה היכן הוא, ועל חיפוש אחר משפחה.

לביקורת המלאה על "צל ועצם"