איך נראה סטוקר? הוא פסיכופת, כמובן. הוא עשוי מהחומרים של רוצח סדרתי, אבל פועל באופן מתוחכם וחשאי, לעתים שולח הודעה מאיימת. ברגע האמת הוא חוטף את הקורבן כדי לקשור אותו במרתף חשוך. איך נראה קורבן לסטוקינג? זה יהיה אדם רגיל לגמרי. לא פעם מפורסם ומצליח מאוד, עם המוני מעריצים שחלקם אולי עוברים פה ושם את הגבול, אבל לא ברמה כזו. אדם תמים שלא מודע למעקב אחריו, אבל אולי יש לו איזו תחושה עמומה שמישהו מסתכל.
"אייל קטן" ("Baby Reindeer") היא סיפור על קומיקאי מתחיל שהופך מושא לאובססיה של לקוחה קבועה במקום עבודתו. מקריאת התקציר היבש - בטח בגיבוי התמונה שמציגה אישה גדולת מימדים וגבר רזה ונאה - אפשר לדמיין שיש כאן דור חדש ל"מיזרי" - סיפור על גרופי מפחידה ומצחיקה, פסיכופטית אלימה שהפסיקה להפריד בין דמיון ומציאות עד כדי חטיפה של מושא הערצתה. האמת של "אייל קטן" נראית אחרת לגמרי. בין מושא הסטוקינג אין מערכת יחסים של צייד וניצוד והאימה לא נובעת ממעקב סמוי שהולם ומסלים. להפך. האימה מגיעה מהנוכחות המתמדת של האחת בחיי השני, ומהעובדה שמערכת היחסים בין השניים תמיד מפלרטטת עם מה שרגיל ומקובל, גם אם קצת מביך.
דוני (יוצר הסדרה ריצ'ארד גד) הוא צעיר סקוטי שהגיע ללונדון בתקווה לפרוץ בעולם הקומדיה. הבעיה - הוא לא מאוד טוב בזה. המופע המוזר שלו משלב בדיחות שחורות ודי אידיוטיות עם אביזרים ובובות, סחורה שכבר מספר שנים הוא מתקשה למצוא לה קונים. בינתיים יש לו דיי ג'וב בתור ברמן בפאב שפתוח מסביב לשעון, בו הוא פוגש יום אחד במרת'ה (ג'סיקה גאנינג, "פורעי חוק"), אישה משונה ומעוררת רחמים ממבט ראשון. המוזרות של מרת'ה עוברת כבר בשיחה הראשונה ביניהם - היא מציגה את עצמה כעורכת דין מצליחה שעובדת עם פוליטיקאים בכירים, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה אפילו כוס תה. בניסיון לעודד אותה הוא מעניק לה משקה בחינם - צעד שמתגלה בדיעבד כטעות הראשונה שלו.
מרת'ה הופכת במהרה לדמות משמעותית בחייו. היא מגיעה לפאב בכל יום ומבלה שם שעות על גבי שעות, כשבמקביל דוני מתחיל לקבל ממנה כמויות אדירות של מיילים, עמוסים בשגיאות כתיב וטעויות הקלדה. המיילים נעים בין עדכונים חסרי טעם כמו "בדיוק אכלתי ביצה", מכתבי אהבה משונים, רמיזות מיניות וניסיונות נואשים לפלרטט. דוני מתעלם מההודעות ומשאר סימני אזהרה, עד שמרת'ה מופיעה יום אחד בהופעה שלו במסגרת תחרות קומדיה. הצחוק שלה, שאותו תיאר מוקדם יותר ככזה שאפשר להתמכר אליו, מציל את הסט הכושל שלו, והוא זונח את החומר המוכן מראש כדי לשוחח איתה בעוקצנות, כשהוא מנצל את חוסר המודעות שלה לטובת הקומדיה שלו.
יעניין אתכן גם:
"פולאאוט": כשהדמות אמרה "לא בטוח שיהיה שבוע הבא", הסדרה והמציאות יישרו קו
ריפלי: בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
המנכ"ל רצח את המיליארדר: הטרגדיה מאחורי סדרת הענק של נטפליקס
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מהר מאוד דוני מבין שהוא משחק באש ומנסה לקחת צעד אחורה, אבל כל פעולה מצידו רק הופכת את מרת'ה לקיצונית ומחויבת יותר למה שהיא תופסת כסיפור האהבה שלהם. היא מתחילה לעקוב אחריו בדרך הביתה ולצוץ בקרבת הדירה שלו, חופרת בפרופיל הפייסבוק שלו שנים אחורה ואפילו מתחילה לאיים על האקסית שלו. הניסיונות לסמן קו אדום ולעצור את התדרדרות נכשלים והוא מגלה שהדרך היחידה להיפטר ממרת'ה היא פשוט להתחבא ממנה.
כשדוני כבר מנסה לדווח על הסטוקרית שלו למשטרה, הוא מגלה שהיא נתפסת בעיני החוק היבש כבלתי מזיקה ברובה. התלונות שלו נלקחות ברצינות רק בגלל שלמרת'ה כבר יש עבר עשיר וידוע לרשויות של סטוקינג ואלימות, וגם אז קשה למדי לעשות נגדה צעד קונקרטי. ההתנהגות המבהילה שלה לא נתפסת כמסוכנת - לא רק על ידי המשטרה אלא גם על ידי חבריו והקולגות של דוני, שמוצאים אותה בעיקר משעשעת. בכל זאת, סטוקרים זו בעיה של אנשים מצליחים הרבה יותר ממנו, אז כנראה שאנחנו מתמודדים פה עם משהו אחר. קראש משעשע ומוזר, נניח.
ריצ'ארד גד ביסס את שבעת הפרקים של "אייל קטן" על סיפור חייו האמיתי וההתמודדות שלו עם מעריצה אובססיבית ממש כמו מרת'ה. הסיפור עובד על ידו בעבר להצגת יחיד, בה נוכחותה המתמדת של מרת'ה יוצגה על ידי כיסא בר ריק והקלטות של הודעות שקיבלו ממנה הוא והאנשים הקרובים אליו. הסיפור הזה היה יכול לעבוד גם בגרסה קצרה הרבה יותר - מותחן מלחיץ בשלושה-ארבעה על סטוקינג ועל חוסר היכולת של החברה והרשויות לזהות את הסכנה ולעצור אותה בזמן. אבל "אייל קטן" עושה משהו גדול הרבה יותר, שהופך אותה מסדרה מפחידה וזהו ליצירה מורכבת, קשה לצפייה, מרתקת ולרגעים מפעימה באמת.
דוני הוא, כאמור, די לוזר. בת הזוג לשעבר, החברים מהפאב, המעריצה האובססיבית באחד מהתקפי הזעם שלה - כולם מסכימה שהקומדיה שלו לא מצחיקה, אפילו מביכה. יש לו בעיית ביטחון עצמי שמונעת ממנו להגיש את החומרים בצורה המיטבית, אבל גם החומרים עצמם פשוט לא מספיק טובים. אין בהם אמירה ממשית או עומק רגשי, פשוט רצף של בדיחות כאוטיות בהגשה מעוררת אי נוחות. ומילא הקריירה, גם החיים האישיים של דוני מביכים למדי - הוא שוכר חדר אצל אמא של האקסית שלו, עובד עם אנשים שלא סופרים אותו ויוצא לדייטים כושלים דרך אתר היכרויות שבו הוא מציג את עצמו כקבלן בשם טוני. הוא מתאהב בפסיכולוגית מקסימה בשם טרי (נאוה מאו), אבל מתקשה להתחייב למערכת היחסים איתה בגלל שהיא אישה טרנסית.
הפתטיות של דוני מקשה עליו לסמן גבולות ברורים מול מרת'ה, כי יש משהו מחמיא בנוכחות שלה ובאובססיה שלה דווקא כלפיו. בעת ובעונה אחת, מרת'ה היא גם סוג של הרס עצמי עבורו, מעין עונש שהוא מטיל על עצמו שוב ושוב כדרך התמודדות חולנית עם טראומות העבר שלו. לא נפרט יותר מדי על אותן טראומות, רק נציין שהצלילה המעמיקה שהסדרה מבצעת לתוכן מגיעה עם אזהרת טריגר חמורה למי שמתקשים לצפות בייצוגים של גרומינג, אונס ותקיפה מינית. אם בתחילה "אייל קטן" מזכירה קצת את "פליבג" - שגם היא מתרחשת בלונדון ועובדה ממופע יחיד - עד סופה היא כבר מיישרת קו עם מיני סדרה בריטית אחרת: "להרוס אותך" הנהדרת של מיקיילה קול.
כמוה, גם "אייל קטן" מתעסקת בצדדים העמוקים, המכוערים והמטרידים ביותר של ההתמודדות עם אלימות מינית. גד מציג את בן-דמותו כאדם אבוד ושבור שפוגע בכל מי שמנסה לאהוב אותו דווקא בגלל שהוא מנסה לאהוב אותו. הוא מפתח בו זמנית היפר-מיניות נטולת העדפה מגדרית ורתיעה מוחלטת מסקס כביטוי של אינטימיות. הקושי להתמסר לטרי מגיע מאותה טראומה, אבל יש בו גם טרנספוביה מסוימת. דוני הדמות מנסה להסוות את הפחד להיראות בציבור עם בת זוג טרנסג'נדרית, להעניק לו שמות והסברים אחרים, אבל הקריינות של דוני כמספר לא עושה לו שום הנחות. הוא מודה שהצורך להסתתר מסטוקרית מטורפת, שגם תוקפת את טרי פיזית ומילולית, העניק לו את מערכת היחסים הסודית שבה היה מעוניין באמת.
גד לא חוסך מעצמו ביקורת עצמי לאורך הסדרה ומציב מול עצמו מראה לא מחמיאה וקשה, לפעמים קשה מדי. עם זאת, התהליך שדמותו עוברת מפרק לפרק הוא של החלמה, קבלה עצמית ותחילת הריפוי. הוא עובר גיהנום שלם בדרך לשם, אבל בסופו של דבר מצליח להעניק לעצמו את האמפתיה והרגישות שהוא מפגין לא פעם דווקא כלפי מרת'ה, אפילו ברגעים שבהם היא מאיימת על שלומו הפיזי. האמפתיה הזו כלפי הסטוקרית לא נעלמת כשדוני סוף סוף מתחיל להיאבק על חייו בחזרה. "אייל קטן" כולה והסיפור של מרת'ה בפרט הוא טרגדיה, סיפור על אישה שהפצעים שלה גלויים לכל, שמאבדת ומרוויחה שוב את המודעות לעצמה ולמעשיה.
מרת'ה עוברת כיותר מאשר נבלית מפחידה בעיקר בזכות הכישרון של ג'סיקה גאנינג, שמגלמת אותה כמו שלוש דמויות שונות לגמרי עם שפת גוף וצורת דיבור ייחודית - מרת'ה הכבויה שהובסה על ידי החיים, מרת'ה הרומנטיקנית שמתלבשת ומתאפרת בצבעים עזים, ומרת'ה האלימה שמזכירה יותר מכל דמות מסרט אימה. גם גד מציג כאן יכולות מרשימות לא רק ככותב אלא גם כשחקן, בעוד נאוה מאו בתפקיד טרי מעניקה לסדרה רגעי אור ואושר שהיא זקוקה להם נואשות. ישנו גם מארק לואיס ג'ונס בתפקיד גונב ההצגה של אבא של דוני. הוא מתחיל את ההופעה האדירה הזו כבומר עצבני קלאסי, אבל בזמן המסך המועט שלו מצליח לא רק להצחיק אלא גם לרגש באופן הופך קרביים.
רוב העיסוק בסדרה ברשת כרגע הוא מזווית סנסציונית יחסית - הקשר בין עלילת הסדרה לאירועים האמיתיים ולחייו האישיים של היוצר. שיווקית מדובר במכרה זהב, אבל ברמה האמנותית זה לא באמת משנה מה היה באמת ומה דמיוני. יש לה שחקנים נפלאים, צילום יפה וטון שמחבר בצורה מבריקה בין הטרגי, הקומי והמבעית, אבל מה שהופך אותה לכל כך יוצאת דופן הוא הכתיבה, ובפרט כתיבת הדמויות שלה. למרות הסיפור הנפיץ והפלרטוט עם ארכיטיפים וסטריאוטיפים, הן משכנעות כייצוג של אנשים אמיתיים, עם פסיכולוגיה מנומקת ומשכנעת לגמרי. כך שאפילו אם כל הסדרה הייתה פרי דמיונה של יוצרה, יש בה מספיק אמת כדי להפוך לחוויה מטלטלת, מרגשת ועמוקה.
"אייל קטן" זמינה במלואה בנטפליקס.