מה הכלל שלפיו מנהלים את לוחות השידורים בערוצים המסחריים שלנו? אתמול, כך נדמה, היה מצב הרוח הלאומי (שוב) בשפל: ארבעה חטופים שקיווינו שיהפכו לפדויי-שבי, הוכרזו כמתים, נרצחים.
זה כאב במיוחד על רקע העובדה ששלושה מהם קשישים. זהו הגיל שבו אמור אדם להשקיף בנחת על מפעל חייו, להתברך בנכדיו ואולי גם בניניו, לחיות בשלווה נטולת דאגות מענייני קריירה, משכנתה או זוגיות. והנה מוטלות לפנינו גופותיהם של מי שחודשי חייהם האחרונים היו בוודאי הנוראים מכל מה שידעו מימיהם. האם הייתה להם איזו תקווה ברגעיהם האחרונים? האם נותרה בראשם מחשבה חיובית אחת שעמה נפרדו מהעולם הזה?
יהיה מי שיאמר שמוות של אנשים כה מבוגרים (ועוד אחד בן כ-55) הוא נורא פחות ממותם של צעירים בני 20, שכל חייהם לפניהם. זה אולי נכון "על הנייר" - ובכל זאת, מדינה שלמה התכנסה באבלה, כשאחד הביטויים לכך הוא שינוי לוחות המשדרים של הערוצים 12 ו-13, שהיו אמורים לשדר את המופע השלישי של "רוקדים עם כוכבים" ואת חלק ב' של תוכנית הכניסה לבית האח הגדול (בהתאמה).
לפעמים מה שלא נאמר ומה שלא משודר הוא חזק יותר מהפריים שמרצד על המסך: הן כבר היו, לצערנו, במלחמה הזאת ערבים שבאו לאחר הודעת דובר צה"ל על מותם של כמה לוחמים, דבר שלא שינה את לוח המשדרים. אם כך הוא - מה הקריטריון?
התשובה היא שאין כזה, רק שבעוד הלב יוצא אל המשפחות שיקיריהן הוכרזו מתים בדרום, בערו שדות ויערות בצפון. תאמרו שזו רק שריפה, ניצוץ שתפס רוח אביבית, אסון אקולוגי שהיה יכול להיגרם גם בשל סיגריה בוערת שהושלכה מחלון רכב או מנגל שלא כובה כהלכה.
גם כאן, יש הבדל בין מה שנכון "על הנייר" לבין התחושה: העיירה בוערת. בוערת עד כדי כך שאפילו שני הערוצים הנצפים בישראל, אלה שפיתחו אמנות הדחקה מיוחדת עבור הצופים בשני משדרי הדגל שלהם, הבינו שאין מה לשדר תוכניות פתיחה חגיגיות בתוך קהל נרגש, נוצץ ומריע. כנראה קלטו שעל רקע המראות הקשים מהצפון והידיעות המרות מהדרום, הם יהיו כקיסר המנגן בנבל בשעה שרומא בוערת.
היה מי שכן ניגן בנבל אמש, המשיך לצהול כרגיל, להתלהם ולגרוף מחיאות כפיים. תכף נגיע אליו, אבל קודם נבדוק מה קיבלנו במקום הפקות הענק של קשת ורשת.
מגן דוד אדום
בקשת החליטו לשדר פרק של "אחד למיליון" הסדרה של נסלי ברדה. עלי להודות שבהתחלה חשבתי שאולי אצא נשכר, אבל מהר מאוד התברר לי שלא כצעקתה. הסיפור אמש גולל חברות בין נהג אמבולנס צעיר, שבסך הכל רצה להתפרנס קצת בטרם יירשם ללימודי הביולוגיה באוניברסיטה, לבין דמות מוכרת בחוגי ההצלה בדרום.
המבוגר דחף את הצעיר לשנות את התוכניות ולהפוך לפרמדיק - וכחלוף קרוב ל-20 שנה, הזדמן אותו פרמדיק לאירוע שבו הציל את חיי נכדתו של מי שהיה לו כאב רוחני.
זה סיפור מרגש, אבל הניסיון של ברדה לשוות לו מראה של נס גלוי, משהו שכמעט בלתי נתפס שהתקיים, דווקא מקטין אותו. לו היה מתכנס (למשל) לכתבה בת 10 דקות באולפן שישי, הייתי ודאי אומר "וואו". כאשר הוא נמתח ונמרח על פני שעה שלמה שמנסה להפוך בכוח סיפור טוב לאגדה, הצופה חש מרומה.
אגב, לאורך השעה הופיעו קדימונים ל"רוקדים עם כוכבים" שנגנזה, אז ריקודים בפועל לא וקדימונים (נוצצים לא פחות) כן? הנה עוד נקודה למחשבה.
גם ברשת נתפסו לא מוכנים לאירוע. הם החליפו בין הימים ושידרו את "ווארט", תוכנית השידוכים למגזר החרדי, או אם לדייק: תוכנית המציצנות של צופי הטלוויזיה החילוניים לעולמם של החרדים.
הבחירה של ערוץ 13 מובנת, אבל גם כאן נשאלת השאלה: אתם, שידעתם להרים אולפן מיוחד על כל שטות עוד לפני ה-7.10, מדוע לא החלטתם, אם כבר, להישאר באולפן החדשות?
מפגינים חוסמים את איילון, כשברקע נשמעים דברים שלא שמענו עד כה מהמשפחות האומללות, הצפון בלהבות והשר הממונה על מערך כיבוי האש חוגג באולפן "הפטריוטים", שממנו ימשיך לזירת האירועים בצפון או לנתיבי איילון, רגע, סליחה - ממנו ימשיך למופע של משרד המורשת בבריכת הסולטן(?!). הן אפשר היה להרים יופי של אולפן אקטואליה, שהיה יכול למשוך אליו לא מעט צופים בלילה שבו לא רוקדים עם כוכבים.
השר בערוץ של ראש הממשלה
אפילו בכאן 11 שינו תוכניות ושידרו, במקום "האחוזון העליון" ריאיון של בן שני עם אחת החטופות ששוחררו, ממנו עברו לסדרה התיעודית "תמיד תהיה לנו מקסיקו", על אודות הכישלון המתמשך של הכדורגל הישראלי.
תכף נחזור למקסיקו, אבל בואו נבדוק לרגע את הערוץ היחיד שלא שינה ממנהגו ולא התאים את לוח המשדרים למצב, כמצופה ממי שחוגגים כבר חודשים את "הניצחון המוחלט". הכוונה היא לערוץ 14.
גם כאן, האמינו או לא, מה שחשוב הוא לא מה שנאמר, אלא עצם הבחירה לארח באולפן "הפטריוטים" את השר איתמר בן גביר, שמטיף בסגנונו האופייני נגד העסקה. כלומר, העיקר כאן בעצם הופעתו של השר, בערוץ שבו לא משנים אפילו את התאורה בלי אישור מלשכת ראש הממשלה.
בעוד לערוצים "הרגילים" הודלפה הידיעה המוזרה לפיה גולדקנופף הודיע שמפלגתו תתמוך בעסקה, נשלח - מאותו מקום ממש, השר לביטחון לאומי לאולפן כדי להתנגד לה בכל תוקף. נתניהו קלאסי שמפליא לנצח על התזמורת גם נוכח הידיעות הנוראיות מעזה והלהבות ביערות הצפון.
זה מדהים, כי בשעה שבאולפנים מנסים לפענח מה חושב נתניהו ולנבא מה יעשה, הבהיר ערוץ 14, שסר לחלוטין למרותו, מה בדיוק הוא חושב, או ליתר דיוק - איך הוא מתכוון למוסס את ההצעה שהוא עצמו חתום עליה.
פסע מהעפלה למונדיאל
אז כן, המסך שלנו ריצד אמש, אבל היה נדמה שניתן לשים במקום תוכניות שנשלפו מהארכיון שקופית של "כאן נסתיימו שידורינו", באווירה של האחרון שיוצא שיכבה את האור.
באין היצע אחר, ניסיתי לצפות ב"תמיד תהיה לנו מקסיקו" וחשתי מאוכזב כאוהד שנבחרתו שוב לא העפילה למונדיאל. זו לא סדרה אלא שורה של ראיונות, רובם משמימים, עם כל מי שיש לו משהו להגיד על הכדורגל הישראלי לדורותיו. אם אני, "חולה כדורגל", לא יכולתי שלא להגיב לרשומון הזה אלא בפיהוק, סביר להניח שצופה פחות מחויב ממני כבר השליך את סרט הקפטן ופרש לאחד מערוצי הנישה.
מה שכן, לרגע אחד הבליחה איזו זיקה בין מצב הכדורגל הישראלי למצבה של המדינה. רוצים לדעת מדוע לא העפלנו כבר 54 שנים למונדיאל (או ליורו)? זה פחות בגלל מאמן כזה או אחר או כוכב שהחמיץ מול השער, אלא בגלל הדרך שבה העסק מנוהל: חבורה של בעלי כישורים מלאי כוונות רעות, שמגייסים את כל הפוטנציאל שלהם כדי לשרוד בתפקידיהם וליהנות מתקציבים ושררה, אליהם חברו אפסים חסרי יכולת שכל הווייתם היא אמירת "הן" אוטומטי.
אם זה מזכיר לכם משהו, זה לא במקרה: נבחרת ישראל נמצאת תמיד כפסע מהניצחון המוחלט, זה שיעלה אותה למונדיאל, ממש כמו שמדינת ישראל נמצאת כפסע מניצחון במלחמה שהחלה במחדל -ומאז רק הלכה והתדרדרה.