גם בימים טרופים אלה - ואולי במיוחד בימים טרופים אלה - מי שרוצים ויכולים לצפות בקולנוע חדש מישראל ומחו"ל ימצאו את מקומם בשבוע ומשהו הקרובים בסינמטק ירושלים. פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח בפעם ה-41 מחר ויינעל במוצ"ש ה-27 ביולי. בתשעת הימים הללו יוקרנו בבכורה מקומית סרטים שעברו קודם לכן בשלל פסטיבלי הקולנוע בעולם לצד קולנוע ישראלי חדש - עלילתי ותיעודי, קצר וארוך. תוסיפו לזה כמה קלאסיקות, אירועי תעשייה וסלייס פיצה בחצר ותקבלו אווירת פסטיבל מבורכת גם בתקופה בלתי נורמלית בעליל.
כיאה למצב, רשימת האורחים בפסטיבל השנה מצומצמת למדי, כשהשם הגדול הפעם הוא זה של השחקנית ג'ניפר ג'ייסון-לי. הכוכבת תגיע לירושלים כדי לקבל אות הוקרה בטקס פתיחת הפסטיבל וארבעה סרטים בכיכובה יוקרנו לאורכו, בהם "מרגו בחתונה" שילווה במפגש עימה ו"שמונת השנואים" של טרנטינו, שגם יתאחד איתה באולם באחת ההקרנות.
סרט הפתיחה
אם כבר הזכרנו את הטקס, זו ההזדמנות להזכיר את "תלמה", שנבחר לפתוח את הפסטיבל השנה. "תלמה" הוא בו זמנית בחירה מתבקשת ומפתיעה. זו קומדיה מהסוג שאומרים עליה דברים כמו "מחממת לב", לא בהכרח הגו-טו של פסטיבלי קולנוע, אבל גם כזו שהוקרנה בפסטיבל סאנדנס וזכתה לביקורות מצוינות. זו בחירה קלילה יחסית ולא פוליטית במובהק לכאן או לכאן, עם שיחות חולין אגביות על בתי כנסת למי שמעדיף את האסקפיזם שלו עם נגיעה יהודית.
הסרט עצמו שווה צפייה, בין אם בטקס הפתיחה עצמו או באחת ההקרנות הנוספות. "תלמה" מהכותרת היא תלמה פוסט (ג'ון סקוויב בתפקיד ראשי ראשון אי פעם), פנסיונרית שמסתכלת על גיל 90 מלמעלה אבל עודנה פעילה וחיונית למדי. יש לה בת נוירוטית (פרקר פוזי) ונכד בשם דני (פרד הצ'ינגר), בחור חביב ואבוד בשנות ה-20 לחייו. כשדני מתקשר לבקש עזרה כספית דחופה, תלמה לא מהססת ושולחת את הסכום הדרוש בדואר, בקשה שמתגלה במהירות כתרמית.
תלמה המתוסכלת יוצאת לחפש את האשמים ולדרוש את כספה בחזרה, לא לפני שהיא אוספת מבית האבות קלנועית משוכללת ושותף למסע: ריצ'רד ראונדטרי, הוא "שאפט", בהופעה אחרונה לפני מותו בסוף אוקטובר אשתקד. דני והוריו המגוננים-מדי דולקים בעקבותיה, אך היא מפצה על האיטיות היחסית עם תושייה וערמומיות. מתחת לערימות של פאנצ'ים מסתתר סרט קטן וחכם, שמזגזג בין קומדיה מטורללת, דרמה עדינה על זקנה ובדידות וגרסה מותאמת-גיל לכמה מעמודי התווך של ז'אנר אקשן, מ"משימה בלתי אפשרית" דרך סרטי נקמה כמו "חטופה" או "הכוורן" ועד לקלישאת "הגיבורים לא מסתובבים להסתכל על פיצוץ".
קולנוע ישראלי
בתחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי משתתפים השנה שבעה סרטים, חמישה מתוכם הם סרטי ביכורים: "טרופיקנה" של עומר טובי, המוכר בזכות הקליפים שיצר לליין "אריסה" והסדרה "היורשת", מלווה קופאית מדרום הארץ למסע גילוי עצמי בעקבות רצח של קולגה; יוסף אבו מידעם מביא ב"עיד" את סיפורו של צעיר מרהט היוצא למאבק על חופש ועצמאות; "מכולת" של יובל שני עוקב אחר שני מתבגרים ירושלמים שמנסים לשרוד ללא תמיכה מההורים או מבוגרים אחרים, בעוד "לא יום ולא לילה" של פנחס וויה מתמקד בסיפורו של עילוי ותלמיד מצטיין מהחברה החרדית שמשפחתו נאבקת כדי להכניסו לישיבה אשכנזית יוקרתית.
החמישי הוא גם המדובר שבהם, ואחד הסרטים הבולטים בפסטיבל השנה בכלל. "קרוב אליי", סרט ביכוריה של תום נשר, מגיע לירושלים עם פרס מפסטיבל טרייבקה ועם עלילה שמהדהדת את הטרגדיה האמיתית שחוותה משפחת נשר ב-2018. כמו הבמאית, הגיבורה היא בת לאב מפורסם שמאבדת את אחיה האהוב, רק בן 17, בתאונת דרכים. אך זאת לא אוטוביוגרפיה, ונשר מקפידה להבדיל ולהרחיק את הגיבורה עדן (ליה אללוף) מסיפורה שלה ועוסקת דרך האובדן במערכות יחסים רעילות, בהתבגרות ובהרס עצמי.
עדן היא אחת הדמויות הקשות לצפייה שנראו על המסכים בישראל, לאחרונה ובכלל - צעירה רדופה שמראש לא מכבדת גבולות וכעת האבל מעניק לה את הלגיטימציה לפעול עם אפילו פחות עכבות. היא מחפשת נחמה במקומות הכי לא נכונים, עד שהיא מזהה ומסמנת מטרה חדשה - מאיה (דריה רוזן), החברה שהסתיר מפניה האח המת. בתחילה הקשר סובב כולו סביב אותו נוכח-נעדר, מפגישה לפגישה עולה השאלה האם השתיים יכולות להתחמק מצילו של האהוב המת ולפתח קשר פרטי משלהן. התוצאה מעט בוסרית לעיתים, אבל גם שנונה, מהנה, נוגעת ועשויה היטב. הסרט כנראה יכעיס לא מעט צופים, אבל גם יקנה לנשר לא מעט מעריצים שיחכו בסקרנות לצעד הבא שלה.
שני הסרטים הנוספים בתחרות העלילתית הם סרטים יוצאי דופן ומעניינים של במאיות ותיקות יותר - "חלב" של מאיה קניג ("אורחים לרגע") ו"כביש הסרגל" של מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") - שניהם עם טלי שרון הנפלאה בתפקיד מרכזי. "חלב" הוא מעין מעשייה מד"בית בכיכובה של המוזיקאית הילה רוח, המגלמת כאן אם טרייה שמוצאת פתרון מפתיע למצוקה הכספית שלה - עבודה במחלבה הייטקית דרכה אימהות מוכרות את חלב האם שלהן למשפחות אחרות. זה סידור נוח למדי, אבל עבור מי שעד אותו רגע קידשה את החופש והאימפולסיביות, מדובר בעוד מסגרת מגבילה שמפתה לנסות לתחמן או לשבור.
יש פה סאטירה על תאגידים שמציעים פתרונות טכנולוגיים לבעיות אנושיות ורגשיות, אבל גם סיפור אישי של התבגרות וחניכה, שמציג נשים שונות ודרכים שונות להתמודד עם אתגרי האימהות. קניג מציגה גם צדדים מכוערים וקשים של החוויה הזו, לא שופטת את ההחלטות שהדמויות שלה עושות אלא רואה ומחבקת אותן. על הדרך היא מזכירה שגם במקומות הכי מנוכרים האנושיות תמיד מחליקה ומציצה בין הסדקים.
"כביש הסרגל" הוא יצירת ז'אנר מסוג שונה - מותחן קשוח ומתעתע שמצלם את עפולה כמו עיירה מאובקת מתוך מערבון. חמושה באוסף מעורר קנאה של חולצות פשתן, טלי שרון מגלמת חוקרת משטרה תל אביבית שמשתעממת מהשגרה הפריפריאלית עד שלפתחה מגיעה תעלומה אמיתית - אלמנת צה"ל שנעלמה ואיש לא טורח לחפש אחריה. היא מסמנת כמעט מיד כחשודים העיקריים את משפחת בעלה המנוח של הנעדרת - אב המשפחה המאיים (יגאל נאור), אשתו (שרה פון-שוורצה) והבן המתוסבך (עידן עמדי), שעימו היא מפתחת קשר שנע בין מתח מיני לסתם מתח.
דרייפוס מערבבת בהצלחה את הישראליות לתוך הנוסחה המוכרת, כשהיא מערערת תמידית על המוסכמות שלה ובראשן על הרצינות התהומית שבה יש לקחת אותה. המפגש בין הציניות לבין המחויבות לז'אנר, בין הדרמטי לסתמי, מתקיים בו תמידית - בזכות התסריט, שמרשה לדמויות לדבר כמו אנשים רגילים וגם להצחיק לא מעט, וגם בעזרת הופעות המשחק המצוינות שקשה לבחור את המצטיינת שבהן (אוקיי, אולי פון-שוורצה).
גיא נתיב, החגיגה נמשכת
סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בשנה שעברה היה "גולדה", סרט בהפקה אמריקאית של הבמאי הישראלי גיא נתיב. גם השנה נתיב מציג בבירה סרט בהפקה בינלאומית, הפעם לא סיפור ישראלי עם שחקנים אמריקנים, אלא כזה שבו ישראל היא הרקע לדרמה אבל לא שחקנית פעילה בתוכה. "טאטאמי" הוא ציפור נדירה כל כך שהיא כבר כמעט יצור מיתי - שיתוף פעולה יצירתי של במאי-תסריטאית ישראלי ושתי יוצרות איראניות: הבמאית זאר אמיר אברהימי, שגם משחקת בסרט, והתסריטאית אלהאם ארפאני.
הסרט מתרחש באליפות העולם בג'ודו, בה מקווה הג'ודקא ליילה (אריאן מנדי) לעשות היסטוריה ולהביא את הזהב למולדתה איראן. זה לא שיש לה יותר מדי גאווה לאומית - מעורבות המדינה בקריירה שלה היא רוע הכרחי שהיא נאלצת לספוג, לצד המדים שכוללים גם כיסוי ראש. הקונפליקט הפנימי הזה מתעצם למימדים מפלצתיים כשליילה והמאמנת שלה (בגילומה של אברהימי עצמה) מתבקשות לזייף פציעה כדי למנוע את האפשרות של קרב בין הנציגה האיראנית לזו הישראלית.
מעבר לכל המשמעויות הפוליטיות שנגזרות מהסיפור הזה, "טאטאמי" הוא תיאור קולנועי מדויק ויעיל רגשית של התקף חרדה הולך ומתעצם. הלחץ שהולך ונערם על הדמויות מתבטא לא רק במה שהדמויות אומרות ועושות אלא גם בדרך שבה הסרט מצולם וערוך, כשברגעי השיא הוא משתמש באלמנטים האדריכליים במבנה המארח את התחרות כדי לבטא את המצוקה הנפשית של הגיבורות שלו. יש גם פלאשבקים מיותרים למדי והסוף לא מהודק עד הסוף, אבל בסך הכל מדובר בחוויה צפייה עוצמתית וייחודית.
הפלישה
הבמאי סרגיי לוזניצה הוא כבר שם קבוע בתוכניית הפסטיבל - "נפש עדינה", "באבי־יאר. קונטקסט", "דונבאס", "משפט קייב" וסרטים נוספים שביים הוקרנו בו בעבר. סרטו החדש, שעשה את בכורתו בפסטיבל קאן, מלווה את מולדתו אוקראינה בשנתיים שאחרי הפלישה הרוסית. לוזניצה בחר שלא להציג את הזוועה המתחוללת בלב ליבו של המאבק הצבאי, אלא לתאר את השפעת המלחמה על החברה האזרחית דרך אוסף של רגעים ואירועים - חתונה לצד לוויה, חגיגות כריסמס והשנה החדשה, מתנדבים שמנסים להקל על חיי החיילים, פינוי של בניין פגוע, כיתות לימוד נטושות או מורה המנתחת לצד תלמידיה ציורים של טנקים, טילים או פרחים על קברי חיילים.
הבמאי לא נמנע מביקורת על החברה או השלטון האוקראיני, לא בסרטיו ולא בחייו האישיים. גם "הפלישה" רחוק מלהפוך למעין פורנו השראה על עוצמת רוחם של אומה תחת מתקפה. הוא לא מנסה להסביר או למכור את צדקת דרכם של אזרחי אוקראינה, אלא מתבונן בהם ובצדדים שונים של חייהם, כשהוא משאיר את הפרשנות לצופים עצמם. כך, לדוגמה, סיקוונס אחד מציג את החרם על יצירה רוסית, משלב האיסוף של ערימות ספרים קשורות בחבל ועד שהן הופכות לקובייה דחוסה של שאריות נייר.
עבור קהל ישראלי הצפייה בו לאורך קרוב לשעתיים וחצי מעניינת, מייאשת, מורטת עצבים וגם מציעה מידה מסוימת של נחמה וחומר למחשבה. כמעט מיותר לציין שיש כאן טריגרים למכביר, כולל השמעת אזעקות ודיון בעסקאות חילופי שבויים ובני ערובה.
ועוד כמה סרטים ששווה לשים עליהם עין:
"דברים קטנים כאלה": קיליאן מרפי מככב בסרט הפתיחה של פסטיבל ברלין 2024, שעוסק בדרכו השקטה והעדינה מאוד בזוועות של ממש שהתרחשו לאורך עשרות שנים באירלנד. הטראומה של מכבסות מגדלנה וההתעללות שהתאפשרה בהן בנערות ובנשים צעירות מתגנבת אל חייו של איש משפחה טוב לב, שמוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שנכון מוסרית לבין נוחות פרקטית.
"רוצה לב?": דוקומנטרי ישראלי העוסק בליצנית האקטיביסטית השוטרת אז-אולי. היא ידועה מחוץ לדמות רק בשם עידית ופועלת במוקדי החיכוך הכי קשוחים בירושלים, כשהסרט מלווה אותה בימים דרמטיים במיוחד וגם צולל לסיפור המקור שלה ושל הדמות.
"הבנות מהמרפסת": בין נושאים כבדים וניסיונות קולנועיים שאפתניים וארוכים, כל תוכניית פסטיבל זקוקה גם לכמה הפוגה קומיות. להלן - הקומדיה הכיפית והמדממת בבימויה ובכיכובה של נעמי מרלן, בה שלוש שותפות צעירות לדירה מסתבכות בענק עם השכן החתיך. בפסטיבל קאן הסרט השתבץ בהקרנת חצות, והוא מביא איתו אווירה מופרעת בהתאם. מרלן והבמאית-תסריטאית המהוללת סלין סיאמה, שכבר שיתפו פעולה ב"דיוקן של נערה עולה באש", כתבו יחד את התסריט.
"דאאאלי": ואם כבר אנחנו בענייני קומדיות, הנה הסרט התורן של קוונטין דופייה, שיחסיו עם הפסטיבל כה חמים שבמהדורת 2022 הוקרנו בו שניים מסרטיו במקביל. בסרטו החדש (יחסית, מאז כבר הספיק לפתוח את פסטיבל קאן עם סרט אחר) הוא מצדיע / מלגלג על האמן הסוריאליסטי הגדול דרך המפגש עם עיתונאית צעירה שנכשלת שוב ושוב בניסיון לראיין אותו. אם כבר ראיתם סרט של דופייה בעבר אתם כבר יודעים למה אתם נכנסים, אם לא - תתכוננו להזייה סוריאליסטית ודבילית לגמרי, בקטע טוב.