חצי שעה לתוך הפרק הראשון של "מבטלים את דאגלס" מונחת, סוף סוף, ה"אוקיי, בומר". הבומר הוא דאגלס בלוז (יו בונוויל, לורד דאונטון מ"אחוזת דאונטון"), מגיש חדשות ותיק. הדוברת היא בתו בת ה-19, מעין איש קש של סטודנטית עם מודעות פוליטית-חברתית שמדי פעם מגויסת כדי להגחיך ביטויים כמו "זה גזעני" או "הסגברה". כשדאגלס ובתו לא מסכימים, הוויכוח מסתיים עקב תגובת מחץ לא מחוכמת כלשהי מצידו - נניח, "איך הוא גורם לנשים להרגיש מאוימת מינית אם הוא הומו" - שלבת אין עליה תשובה, גם כשקל לחשוב על אחת.
"מבטלים את דאגלס", מיני סדרה חדשה שכתב סטיבן מופאט מתהילת "שרלוק" ו"דוקטור הו", נמשכת רק ארבעה פרקים. שני הראשונים מספקים הצצה של ממש אל מוחו של הבומר, לרבות שאינו אשכרה בן לדור הבומרים. זה מתבקש, בעצם, בהתחשב בשם הסנסציוני והפוסטר שמציג גבר בחליפה עם איקס אדום על הפה. הסדרה מציגה את עצמה כמעין דרמת מתח לגבר המבוהל שחושש מפני המון עם קלשונים שעוד רגע מגיע לקחת לו את כל הפריבילגיות וההישגים. דאגלס, מעין גרסה בריטית של עודד בן עמי, מופיע בטלוויזיה כבר שנים ומשמש כמעין אב חלופי לאומה. לצידו מגישה את מהדורת החדשות של שש עיתונאית צעירה ומתוחכמת בשם מדלן (קארן גילאן, שכבר עבדה עם מופאט ב"דוקטור הו"). כשדאגלס מואשם בטוויטר שסיפר בדיחה סקסיסטית בחתונה, דאגלס והסובבים אותו מחפשים דרך למנוע מהמצב להסלים עד לרמת הקינסול.
חציה הראשון של הסדרה מעיק למדי, ולא בהכרח בגלל גישת ה"לעזאזל עם הסנואופלייקס". התמונה שנוצרת בשני הפרקים האלה היא של עולם מכוער, אפל ובודד שבו נקודות האור הנדירות, הרגעים היחידים שמציגים קצת אחווה ושיתוף פעולה, הם בעצם זיוף מהונדס שמתרחש באולפני טלוויזיה. עולם התקשורת מוצג כמעט כמו גיהנום עלי אדמות, והחיים הפרטיים של הדמויות לא הרבה יותר טובים. בעוד המפיק טובי (בן מיילס, שעבד עם מופאט ב"זיווגים") הוא ציניקן מוחלט בלי שום יומרה לאתיקה עיתונאית, אשתו של דאגלס, שילה (אלכס קינגסטון, גם היא מ"דוקטור הו"), אפילו יותר גרועה כעורכת של צהובון המטילה אימה על עובדיה ועל נושאי הכתבות כאחד. את התמונה משלימה מדלן, שמוצגת בתחילה כמעין פאם-פאטאל עם כוונות מסתוריות. האם היא תומכת בו רק למראית עין ובעצם מנסה להכשיל אותו? או שהיא בכלל פתיינית שמנהלת איתו רומן סודי?
אין חלילה בעיה בסדרת אפלות שנדבקות בפרנויה של גיבוריהן, אבל הדמויות כל כך מרושעות ו/או שטוחות שלמי אכפת מה בכלל קורה להן. הן כאלה כי הן בכלל לא אמורות לעבוד על פי חוקים של דרמה אלא של סאטירה, אבל כזו שמרגישה ממוחזרת ומיושנת ולא ממש מצליחה להצחיק, אולי בגלל שהיא מבוימת בצורה רצינית הרבה יותר מדי. אפילו ניק מוחמד מ"טד לאסו" לא מצליח להציל את המצב בתפקיד של כותב קומי כושל וקריפי.
אלא שאחרי שעה וחצי של אנשים לא מרוצים סובלים בקושי זה את זה מגיע לפתע טוויסט. החצי השני של הסדרה משנה כיוון בצורה חדה, הופך אותה להרבה יותר דרמטית מאשר קומית ומעמיק מאוד את הדמויות והסיטואציות. פתאום, כשהדמויות כבר לא מתנהגות כמו קריקטורות, מסתבר שהחיים קצת יותר מורכבים וכך גם היחסים בין בני אדם. בין אם כדרך להתמודד עם נקודות עיוורון משלו או כדי לקלוע לטעמם של טיפוסים מהסוג של דאגלס וטובי, מופאט יצר כאן סוג של סוס טרויאני. חשבתם שהגעתם לסדרה על איך הממזרות שינו את הכללים? לא ולא, אנחנו בעצם במעין מחזה מוסר - והיוצר אכן שקל לכתוב את הסדרה כמחזה - על המאבק הסיזיפי של נשים להילקח ברצינות או לפחות לזכות ביחס מכבד.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה המקום לציין שהבדיחה הפוגענית לא נחשפת בציוץ המריבה ודאגלס מתעקש שהוא פשוט לא זוכר את המקרה (אבל כן זוכר שזה לא היה ביג דיל, כמה נוח). חציה השני של "מבטלים" מתיר לאט לאט את הקשר סביב התעלומה, ומזכיר שלא פעם השערוריה האמיתית היא לא חשיפה כזו או אחרת אלא הדרך שבה אנשים מתמודדים עם הסיכון לקריירה שלהם. כשהסדרה מודה על מה היא באמת - היא נעשית מעניינת ומותחת יותר, אבל גם רגישה הרבה יותר. היא מספקת שביב של אנושיות, אהבה ותקווה דרך דמותה של מדלן, או לפחות מדלן הצעירה שעוד לא הושחתה על ידי התקשורת המרושעת והצינית. דרך עיניה אנחנו מכירים גם צד אחר של דאגלס, כך שסוף סוף יש לנו לפחות שתי סיבות לרצות בטובתו (או סתם להתעניין בגורלו) של מישהו מתוך קאסט האומללים הזה.
זה מהלך מעניין בתיאוריה אבל קצת מתסכל לצפייה בפועל, מה גם שהחצי השני גם הוא לא לגמרי מהודק. עם זאת, הוא כן מציל את הסדרה בכך שהוא מעניק לה איזשהו ערך מוסף. הנטייה של דמויות לדפוק נאומים באמצע שיחות הופכות את כל העניין למעט דידקטי, שזה לא בהכרח דבר רע, בטח אם נראה שאתה מייעד את המסר לקהל יעד מבוגר ולא תמיד מעודכן. על הכוונת של מופאט נמצאים הפעם לא רק הזאבים שמסכנים בפועל את הנשים בסביבתן, אלא גם ובעיקר "הגברים הטובים" שרק מספרים איזו בדיחה מגעילה במסיבה ולא שוכחים להזכיר שהם עצמם ממש מכבדים נשים. אפילו מעריצים אותן, אבל מה כואב להן לחייך קצת, הרי החיים יפים. בקיצור, זאת מעין סדנת העשרה על פמיניזם למתחילים עבור מי שבבירור לא יטרחו לצפות ב"להרוס אותך", "סיפורה של שפחה" או "פליבג". זה לא יעד מאוד שאפתני לכוון אליו, אבל ככזו, היא עושה את העבודה.
"מבטלים את דאגלס" זמינה ביס, הוט ופרטנר טי-וי.