מבין כל סמלי הסטטוס שסיגלנו לעצמנו: בגדי מעצבים, רכבי יוקרה, שעוני רולקס ועוד, חיות מחמד הן ללא ספק סמל הסטטוס המרגיז ביותר. אם מי שמוכנים לשלם עשרות ומאות אלפי דולרים על תיק של בירקין הם בעיקר בעיה של עצמם, אלה שמתעקשים לקנות כלבים גזעיים, כאלה שגודלו בחוות הרבעה ועולים אלפי שקלים, במקום לגשת לעמותה הקרובה לביתם ולאמץ כלב שהוא גם בריא יותר (כי אינו סוחב פגמים גנטיים רב דוריים) וגם בסכנת המתה, הם בעיה של כולנו.
לפי נתוני משרד החקלאות משנת 2023: 80 אחוזים מהכלבים החדשים שנרשמו בישראל היו כלבים גזעיים. רק בשכונה שלי - שכונה שלא מפורסמת במעמד סוציו-אקונומי גבוה במיוחד, ולמעשה להפך - מרבית הכלבים שתראו ברחוב הם פודלים מסוג 'טוי' בצבע חום. היה לי ברור שאם הנושא הזה מעצבן אותי, הצפייה ב"עסקי השימפנזות" - או בשמה הלועזי והמוצלח יותר, "Chimp Crazy" - כבר תוציא אותי ממש מדעתי. מה שלא ידעתי זה שמעבר לכעס שהיא תעורר בי, הסדרה הדוקומנטרית תצליח גם לשבור לי את הלב, להצחיק אותי ולשאול את עצמי כמה שאלות אתיות וקיומיות.
אריק גוד, שיצר את הסדרה עבור HBO (ארבעת פרקי הסדרה זמינים בהוט, יס וסלקום טי-וי), הוא גם האיש שעומד מאחורי "טייגר קינג", הסדרה הדוקומנטרית על מגדל הנמרים ג'ו אקזוטיק ופסיפס הדמויות ההזויות והקרימינליות שסביבו. הסדרה הפכה ללהיט ענק בנטפליקס בתקופת הקורונה, ואף זכתה להמשך שלא שיחזר את ההצלחה.
אם נדבר במונחי מארוול, אפשר לראות ב"עסקי השימפנזות" סדרה שמרחיבה את היקום שגוד מטפל בו, רק שהפעם מושאי התיעוד שלו קרובים הרבה יותר אלינו, בני האדם, ובהתאם התוצאה הרבה יותר נוגעת ללב. נקודת המוצא של "עסקי השימפנזות" היא תיעוד תעשיית מכירת וגידול השימפנזות בארה"ב, נושא שבמפתיע או שלא, לא הוסדר שם בחוק ומאפשר לטיפוסים אקסצנטריים ותאבי בצע לסחור בבעל החיים הזה, שנמצא בסכנת הכחדה ושהדנ"א שלו זהה לזה של בני האדם ברמת דיוק של בין 98-99%.
בדומה ל"טייגר קינג", גם "עסקי השימפנזות" עוברת במהרה מסיקור של תופעה חברתית לתיעוד של פרשה פלילית מטורללת שדומה יותר לסדרת מתח. בתחילת הסדרה גוד עוד מנסה לשמור על ארשת רשמית יותר. הוא נותן לצופים את ההיסטוריה של הסחר וגידול השימפנזים בארה"ב, בדגש על אישה בשם קוני קאסי. היא אחראית במו ידיה לשלושה רבעים מהשימפנזים שנולדו בשבי בארה"ב ומייסדת "קרן הקופים של מיזורי", שם מכובס לחוות הרבעה מוזנחת שבה היא מגדלת את השימפנזים, אותם היא אחר כך מוכרת לאנשים פרטיים, סרטים, סדרות ואירועים. אחרי שקאסי מסרבת להשתתף בסדרה, גוד מוצא כמעט במקרה את הכוכבת האמיתית שלה: עובדת של קאסי בשם טוניה האדיקס, אישה שהמילים 'טיפוס צבעוני' אפילו לא מתחילות לתאר אותה. היא שילוב מדויק למדי בין ג'ו אקזוטיק, דונלד טראמפ, דולי פרטון והליצן פניווייז מ"זה".
האדיקס, אחות בעברה, לרגעים נראית כמי שמאוהבת עד כלות בשימפנזים, ובאחרים כאישה מתעללת ואכזרית. יותר מכל היא החלום של כל יוצר תיעודי: מכורה לטיפולים קוסמטיים הכוללים שיזוף מלאכותי מוגזם עד לרמת צבע כתום זרחני, שפתיים מנופחות ושיער נפוח, שכמו שמכנים אותו בדרום ארה"ב - מקרב אותה עוד צעד לג'יזס. היא רהוטה אבל גם ילדותית, ובעיקר הזויה ובלתי צפויה לגמרי.
האדיקס מחליטה לקחת את עסקי השימפנזות מקאסי לאחר שהאחרונה עולה על הרדאר של PETA - אנשים למען יחסי מוסרי לבעלי חיים (בתרגום לעברית). הארגון רב ההשפעה מגלה את התנאים הלא ראויים שהשימפנזים גדלים בהם, ומצליח להשיג צו שמורה לה להעביר אותם לרשותם, שם יגדלו באיים פתוחים ובחברת בני מינם.
כאן נכנס גיבור נוסף של הסדרה, טונקה השימפנזה, גיבור טרגי בעל כורחו שחלקכם אולי יזהה מסרטים שכיכב בהם, כמו "הג'ונגל מת מצחוק" עם ברנדן פרייז'ר ו"באדי". לדברי האדיקס, טונקה הוא הבן הלא ביולוגי שלה ("הוא חצי אדם, חצי שימפנזה", היא אומרת לא פעם). לטונקה יש גם חבר שכולנו מכירים, השחקן אלן קאמינג ("האישה הטובה", "הבוגדים"), ששיחק לצידו בעבר ב"באדי" וכיום פעיל של PETA שנרתם למאבק לשחרורו.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים למי שלא צפו בכל פרקי הסדרה:
כאשר אנשי PETA מגיעים לקחת את השימפנזות של האדיקס הם מגלים ששימפנזה אחת חסרה - טונקה. האדיקס מספרת לאנשי הארגון ועורכי דינם שהיא מצאה את טונקה מת בתאו מעט לפני שבאו לאסוף אותו, והיא ובעלה החליטו לשרוף את הגופה שלו. מהר מאוד ברור להם וגם לנו שזה לא מה שקרה, ושהאדיקס מסתירה את טונקה. כאן נכנס אלמנט נוסף ויוצא דופן בעשייה של הסדרה: את התקשורת עם האדיקס עושה אריק גוד דרך במאי-שליח או פייק-במאי, בשם דווין קנינגהאם. הוא לא באמת יוצר הסדרה אבל מוצג בפני האדיקס ככזה, מתוך ידיעה שהשם שיצא לגוד עם "טייגר קינג" כנראה יגרום לה לחשוד בכוונותיו. למרות שהוא מתעד אישה שמוסריות ממנה והלאה, יש מקום למתוח ביקורת על האסטרטגיה הזאת של גוד, שבעצם עובר על חוק אתי לא כתוב ובוגד באמון של גיבורת הסדרה שלו.
הבגידה הזאת מתעצמת כאשר לקראת סופה, היוצרים מגלים לא רק את מיקומו של טונקה אלא גם את העובדה שהאדיקס שוקלת להמית אותו, הפעם באמת, כדי לצאת מהסבך המשפטי שנקלעה אליו. בשלב הזה הם מחליטים לעשות מעשה שאני עדיין לא בטוח אם אני תומך או בו בז לו: הם מסגירים את האדיקס לרשויות, שמצליחות להציל את טונקה בדקה התשעים. השאלות האתיות שבין היוצר ומושא הסיקור שלו מצטרפות לשאלות אתיות אחרות שעולות במהלך הצפייה: האם בעלי חיים נמצאים כאן כדי לספק את הצרכים הגופניים והרגשיים שלנו או שיש להם זכויות בפני עצמם? והאם יש הבדל בין הכלב והחתול שלכם בבית לבין שימפנזה, שכאמור מחזיק במטען גנטי שכמעט זהה לשלנו?
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כדי שלא יהיה ספק, גוד ו"עסקי השימפנזות" באים עם אג'נדה סדורה נגד גידול השימפנזים. הסדרה לא משתמשת רק בקרקס המטורלל שהוא טוניה האדיקס כדי להגחיך את האנשים האלה. היא חוזרת אחורה להיסטוריה הלא מאוד רחוקה ומציגה מקרים של שימפנזים אחרים שגדלו בשבי, כולל הצורה הטרגית שבה חייהם הסתיימו. המוכר מכולם הוא כנראה המקרה של השימפנזה טראוויס, שקרע לחלוטין את פניה של אישה שטיפלה בו, כמעט הרג אותה ואילץ אותה לעבור ניתוח להשתלת פנים (ובסוף כמובן נורה למוות בעצמו).
אם עושים זום אאוט לרגע, אפשר לומר שיש כאן סיבוב נוסף בקרב ההולך וגובר בין שמרנים וליברלים בארה"ב בפרט ובעולם בכלל. PETA מייצגים כאן את הערכים של הליברליות שלא רואים דבר מלבד את טובתם של בעלי חיים. האדיקס היא דוגמה קלאסית למי שמאמינה שג'אנק פוד וצפייה בטלוויזיה הם כל מה ששימפנזה צריכה, פשוט כי זה גם מה שהיא אוהבת.
על אף החיצוניות המגוחכת להחריד שלה, ואולי גם בזכותה, קל להיסחף אחרי טוניה האדיקס. קל אולי אפילו להאמין לה שהשימפנזות באמת מעוניינות להיות בידור לכל המשפחה, להופיע בקרקסים ובסרטים ולשתות מילקשייק של מקדונלדס. אלא שאז הסדרה מסתיימת בשמותיהם של כל השימפנזים שהוצגו בסרט, נולדו וגודלו בשבי, ומתו כשהם בני פחות מעשרים, פחות מחצי מתוחלת החיים הממוצעת של שימפנזה. בשלב הזה נעשה ברור לכל צופה שבמקרה של שימפנזים, ככל שהאהבה אליהם גדולה יותר, כדאי וצריך לדאוג שהיא תהיה מרחוק.
כך או כך, "עסקי השימפנזות" ממצבת את גוד כיוצר תיעודי עם סגנון ייחודי ויכולת להביא סיפורים מרתקים וחד פעמיים. על אף האגרוף בבטן, היא לגמרי שווה את הצפייה.
כל פרקי "עסקי השימפנזות" זמינים ביס, הוט וסלקום טי-וי.